דנה ברגר – בת 54, מוזיקאית ומנחה סדנאות כתיבה ונשימה – מתעקשת להחזיק בתדר של תקווה גם כשעלילת חיינו קשוחה.
כבר למעלה משלושה עשורים שיש לה מקום במוזיקה הישראלית ובשנים האחרונות, לצד הקריירה המוזיקלית, היא מתמסרת לעולמות הריפוי, הנשימה והפסיכותרפיה ומוזגת אותם אל הסדנאות שהיא מעבירה ואל ההופעות שלה. וגם אל האלבום החדש "בלב פתוח", שנולד מתוך צורך באוויר אחר.
מה שלומך?
"קשה להפריד את שלומנו משלום ארצנו ואני דווקא מקפידה לעשות איזו הפרדה. לנסות להפריד מדי פעם בין שלומנו הפרטי, האישי, הנפשי, הגופני לבין שלומנו בהקשר של העלילה המאוד קשוחה שבתוכה אנחנו חיים".
זה כמעט בלתי אפשרי.
"נכון. זה מאוד מאתגר".
"אנחנו שוכחים שמותר לנו גם להרגיש טוב, למרות שהימים מלאים באפלה ובקושי ובכאב. מותר לנו להיות באהבה, ברגע של אור ונחת, מבלי להכחיש ולהדחיק את האפלה והקושי"
קצת כמו בשיר של זלדה, שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. כשהווליום של החיים כאן חזק כל כך, בקטע רע, קשה לנתק את החוט.
"לכן אני מתעקשת, כי אני חושבת שאנחנו שוכחים שמותר לנו גם להרגיש טוב, למרות שהימים מלאים באפלה ובקושי ובכאב. מותר לנו להרגיש טוב, להיות באהבה, ברגע של אור ונחת, מבלי להכחיש ולהדחיק את האפלה והקושי והכאב.
"אז אגיד ככה: שלומי טוב. אני בעשייה. במימוש. בנחת מהמשפחה שלי ואני בנתינה וקבלה בזכות המוזיקה ובזכות העולמות שבהם אני מסתובבת.
"תיכף אתחיל שנה שנייה של פרקטיקום בעמותה שנקראת 'הופכות את היוצרות' שעוזרת לנשים בזנות, ויש לי הזכות לעשות עכשיו סטאז' כפסיכותרפיסטית בהתהוות. אני מתחילה שנה רביעית ואחרונה בלימודי פסיכותרפיה במכון האקומי.
"בתוך כל זה, ברור ששלומי קשור לשלום המקום. מתחילת המלחמה, לקחתי את הגיטרה ונסעתי לאן שרק אפשר כדי לנגן ולשיר. חלק הכינו סנדוויצ'ים, חלק הלכו עם גיטרה".
וחלק עם נשק.
"הגיטרה היא הנשק שלי. הגעתי למלונות בים המלח, באילת, למפונים, למשפחות החטופים, לשורדי הנובה, להורים לילדים שלא שרדו את הנובה. זה היה הריפוי שלי. הדרך שלי לשרוד את הימים האלה כי בבית טיפסתי על הקירות. עוד לא ידענו איך לנשום.
"הגיטרה היא הנשק שלי. הגעתי למלונות בים המלח, באילת, למפונים, למשפחות החטופים, לשורדי הנובה, להורים לילדים שלא שרדו את הנובה. זה היה הריפוי שלי. הדרך שלי לשרוד, כי בבית טיפסתי על הקירות"
"ברור שלִבִּי גם שבור אבל כמו שעידית, אמא של החטוף אלון אהל אומרת, אם לא נחזיק תדר של תקווה ונבחר בחיים ונמשיך לעשות מוזיקה ואהבה – לא יהיה פה כלום. אנחנו צבא התקווה".
איך את עושה הפרדה?
"בעיקר דרך המוזיקה. מוזיקה בשבילי היא תרפיה. היא מכיילת אותי ומזכירה לי הוויה שלא תלויה במה שמתרחש או לא מתרחש. אני עושה את זה גם דרך נשימה מודעת – כלי נוסף שמאז הקורונה נותן לי עוגן. למדתי תרפיה בנשימה ואני מעבירה סדנאות ומחזיקה מרחבים של כתיבה ונשימה. אם אין לי את העוגנים האלה, אני אבודה. כשאנחנו נעזרים בעוגנים, יש לנו יותר כוח להתמודד עם הקרקע שנשמטה".
איך הגעת אל הנשימה ככלי טיפולי?
"איפשהו בקורונה הפכתי להיות עובדת לא חיונית, אֵימַת חיי. לא ידעתי מי אני בלי התואר שלי, בלי ההגדרה העצמית, בלי ההישגים שלי. הרי אנחנו מסתובבים עם הדגלים האלה ואחוזים בהם וחושבים שהם אנחנו.
"היה לי זמן פנוי, מה שלא היה לי אף פעם בחיים. מייד אחרי הצבא הצטרפתי ללהקת בלאגן, ואז לסדרת הטלוויזיה 'עניין של זמן'. לא עשיתי טיול, לא נסעתי להודו, הכול קרה מהר וחזק ופתאום, אחרי כל כך הרבה שנים – היה לי זמן פנוי.
"כשסיימתי להיבהל, נרשמתי לכל מיני קורסים והתחלתי לתרגל מיינדפולנס ואז חברה הציעה לי לבוא איתה לסדנת נשימה במדבר. מבחינתי, זו יכולה הייתה להיות גם סדנה להכנת כדורי שוקולד, רק לצאת.
"כשסיימתי להיבהל, נרשמתי לכל מיני קורסים והתחלתי לתרגל מיינדפולנס ואז חברה הציעה לי לבוא איתה לסדנת נשימה במדבר. מבחינתי, זו יכולה הייתה להיות גם סדנה להכנת כדורי שוקולד, רק לצאת"
"ביום השני לסדנה, הבנתי שאני לא הולכת להשאיר את הדבר הזה על המזרן. הנשימה היא משאב בסיסי חינמי שבא איתנו לכל מקום. חזרנו הביתה והתחלתי לחפש מורים לתרפיה בנשימה ומצאתי את נמרוד קאופמן.
"למדתי אצלו שנתיים והכנסתי את הכלי הזה לחיים שלי, לסדנאות שלי, להופעות שלי. הכול התחבר. הבנתי שהעולם לא עצר סתם ככה. שיש לי פה הזדמנות להגשים עוד חלקים. ופתאום הגיעה חדוות הגילוי וחדוות ה-להיות תלמידה בעולם.
"ואז הגיעו גם שירים ששיקפו את ההתפתחות שעברתי. בסדנאות, אנשים ציפו שאשיר, אבל לא ידעתי מה לשיר. אנשים שוכבים על הגב, נושמים, פוגשים את אלוהים ואת סבתא שלהם. לא התאים לי להביא את הפרסונה של "אם אתה רוצה להיות מלך".
"בסדנאות, אנשים ציפו שאשיר, אבל לא ידעתי מה לשיר. אנשים שוכבים על הגב, נושמים, פוגשים את אלוהים ואת סבתא שלהם. לא התאים לי להביא את הפרסונה של "אם אתה רוצה להיות מלך"
"לאט התחילו להיכתב שירים במיוחד למרחבים האלה, מה שהפך להיות האלבום החדש שלי, 'בלב פתוח'. ואז התחלתי לשיר בסדנאות את השירים האלה, ולעשות תרגיל מיינדפולנס קצר לאנשים בהופעות".
איזה תרגיל?
"באחד מלילות הטילים במבצע שומר חומות, במאי 2021, היו אזעקות והייתה לי הופעה ב'זאפה' הרצליה. התלבטנו אם לבטל, והחלטנו שלא. ההופעה הייתה סולד-אאוט וכולם היו בלחץ שעוד שנייה תהיה אזעקה.
"ואז קלטתי שאני לא מסוגלת להתחיל בהופעה אם אני לא מזמינה אנשים לעשות רגע של מַעֲבָר. ביקשתי להשקיט טלפונים, לשים רגע בצד את פצעי המדינה, ולקחת כמה נשימות. כמובן שהייתי רגישה לכל מי שציני".
לכל מי שחשבו, התפלפּ לה המוח.
"כן, מה יש לה. התחילה לחבק עצים. אמרתי, מי שלא מתאים לו לא חייב ומי שמתאים לו מוזמן לעצום עיניים, להסב רגע את המבט פנימה ולנשום עמוק. לקחנו רגע של חיבור לגוף, ואז ההופעה התחילה. לאט-לאט העולמות שלי התחילו להתחבר. להיות באינטגרציה".
איך התייחסו לזה הנגנים שלך?
"אספתי להקה חדשה לאלבום הזה. כולם 'נושמים' שכאלה ומתרגלים כל מיני פרקטיקות מעולמות הרוח, אז זה לא היה להם זר. כל החיים אנחנו מחפשות את הדרך, את הצבע.
"האלבום הזה מבחינתי נמצא בהלימה עם מי שאני היום. יש לי מפיק מוזיקלי חדש, מאור שוורצברג, שהשכיל להלביש את השירים בעיבודים מוזיקליים מתאימים. לא עם חלילי רועים ופעמוני רוח, שלא יהיה פאתטי. שיישאר האטיטיוד שלי, עם משיחות מכחול שיש בהן יותר אוויר, ואולי גם יותר אדמה".
הבדל גדול מהגרסה הרוקיסטית שלך.
"אני לא בטוחה. תשמעי, כשהשתחררתי מלהקת הנח"ל, הייתי בת תשע עשרה וחצי. שבוע אחר כך כבר הופעתי ברוקסן עם להקת בלאגן. הייתי בקטע של זמרת בועטת שמחזיקה גיטרה.
"כשהשתחררתי מלהקת הנח"ל, הייתי בת תשע עשרה וחצי. שבוע אחר כך כבר הופעתי ברוקסן עם להקת בלאגן. הייתי בקטע של זמרת בועטת שמחזיקה גיטרה"
"בחודש הבא, אנחנו חוגגים 25 שנה לאלבום עד הקצה בבארבי – יתארחו גם חמי רודנר וירמי קפלן – והאישה ההיא שהייתי, היא תהיה שם. לא נטשתי אותה.
"לשמחתנו הרבה, אנחנו מתפתחות עם השנים, אבל הרוקיסטית עדיין חיה בתוכי ואני עושה לה מקום מדי פעם לצאת מהמרתפים. רוקנרול זה לא רק ז'אנר מוזיקלי שיש בו גיטרות ודיסטורשן ושמלה שחורה קרועה או בגדי עור. רוקנרול בשבילי הוא גישה".
ומה יש בה?
"להיות מי שאני. להביא את העוצמה שלי כפי שהיא באותו רגע בלי לנסות להתאים את עצמי למשבצות. לשמור על נון-קונפורמיזם בסיסי בעצם היותך מי שאת, ולא להיבלע או לרכך משהו כי אולי זה לא מנומס.
"הייתי מושפעת מזמרות שרציתי להיות כמוהן כמו הייזל אוקונר, סוזי אנד דה בנשיז ועד מדונה וכריסי היינד. אבל הייתי בת עשרים. מה את יודעת מהחיים שלך. את מביאה את עצמך עם כל האש והיצריות. אגב, גם היום אני עושה את זה.
"הייתי מושפעת מזמרות שרציתי להיות כמוהן כמו הייזל אוקונר, מדונה וכריסי היינד. אבל הייתי בת עשרים. מה את יודעת מהחיים שלך. את מביאה את עצמך עם כל האש והיצריות. אגב, גם היום אני עושה את זה"
"את יודעת, קרל יונג אמר פעם שמגיל ארבעים ואילך, אנחנו יכולות להתחיל להתענג על החלקים השונים בתוכנו, על הניגודים שבנפש שלנו. ליהנות מהם במקום להתייסר מהם. זה חופש גדול להיות גם וגם".
איך הרגשת בשבועות הראשונים למלחמה כשנסעת להופיע בפני אנשים שעברו חוויה כל כך טראומטית? להסתכל להם בעיניים ולקוות שמשהו טוב יגיע?
"זה לא רק לשיר ולהסתכל להם בעיניים. זה לשבת איתם אחרי ההופעה על הדשא של המלון, לבכות ביחד, להתחבק ולהשתכר. היה לי צורך לגעת ולהינגע ולהרגיש חלק ואולי, הלוואי, לתת ולקבל כוח מהביחד. זה הציל אותי.
"בהתחלה לא ידעתי איך מדברים, איך מחייכים, איך נושמים. אבל למוזיקה יש יכולת. יש לה קסם. אני מרגישה שמאז שבעה באוקטובר ההופעות הפכו לטקסי ריפוי. זה כבר לא רק בילוי. זה צורך עמוק של אנשים להתאגד.
"בהתחלה לא ידעתי איך מדברים, איך מחייכים, איך נושמים. אבל למוזיקה יש יכולת. יש לה קסם. אני מרגישה שמאז שבעה באוקטובר ההופעות הפכו לטקסי ריפוי. זה כבר לא רק בילוי. זה צורך של אנשים להתאגד"
"אספר לך משהו: בגיל 52, אחרי שאמא שלי נפטרה, נסעתי עם חברה להודו וקניתי שרשרת עם טורמלין, אבן שחורה שאחת הסגולות שלה היא הגנה. אפשר להאמין או לא להאמין אבל היא מצאה חן בעיניי. הסתובבתי איתה לאורך כל התקופה ולפעמים, כשהרגשתי שקשה לי, הייתי מכניסה יד מתחת לסוודר ומחזיקה אותה".
את זוכרת רגע אחד במיוחד?
" יש לי חיבור אישי לבארי כי אבא של בעלי משם, ובעלי עבר שם את גיל ההתבגרות. ואני זוכרת אחרי השבעה באוקטובר מפגש עם אחד מוותיקי בארי, מלח הארץ.
"ישבתי איתו אחרי ההופעה על הדשא של המלון והוא סיפר לי את הזוועה הפרטית שלו החל משש עשרים וחמש בבוקר ועד שבאו לחלץ אותם בערב. ישבתי והקשבתי לו ושנינו בכינו. בכלל, ראיתי הרבה גברים בוכים במלחמה הזאת.
"בתוך האפלה היו פנינים של חסד כמו המפגש שהיה לי עם אלה חיימי, אשתו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שעמדה עם ילדיה בכיכר החטופים. באתי לשם להדליק נר חנוכה ושרתי את השיר של תרצה אתר, 'וְשׁוּם סֶלַע לֹא יָזִיז אוֹתִי מִפֹּה וְשׁוּם עֲנָק נוֹרָא לֹא יוּכַל לִי. אֲנִי רוֹצֶה רַק פֹּה…'.
דנה ברגר האלופה בכיכר החטופים. pic.twitter.com/d0FcxKyf7q
— הדר סגל Hadar Segal ???????? (@hadarse) December 11, 2023
"בכלל, שירים בימים האלה כאילו נכתבו מחדש. קיבלו עוד משמעויות. ואלה ניגשת ואומרת לי, אני כל כך אוהבת את השיר הזה. כשטל יחזור… והתחבקנו. כמה ימים אחר כך הודיעו שטל נרצח בשבי. ואני משיגה את הטלפון שלה וכותבת לה, אני רוצה לבוא לשיר בשלושים ואני מגיעה לשלושים והיא בהריון רביעי ואני שרה 'וְשׁוּם סֶלַע' ואנחנו מתחבקות ובוכות.
"היכולת הזאת של אנשים זרים להיות אחים ברגע, משהו בנשמה שלי זקוק לזה. אני יכולה להכיל כאב ולדעת שזה לא יפרק אותי. התקופה הזאת גם לימדה אותי שנתינה וקבלה הם אותו מסדרון. זה הולך דו-סטרי. ושהפצע שלנו הוא גם הכוח שלנו".
"היכולת הזאת של אנשים זרים להיות אחים ברגע, משהו בנשמה שלי זקוק לזה. אני יכולה להכיל כאב ולדעת שזה לא יפרק אותי. התקופה הזאת גם לימדה אותי שנתינה וקבלה הם אותו מסדרון. זה הולך דו-סטרי"
איזה פצע שלך הפך לכוח?
"ההורים שלי התגרשו באמצע שנות השבעים, כשהייתי בת חמש. אז, זה היה חריג. גדלתי עם אמא שלי. אמא ובת. היינו עולם. לפני שנתיים היא נפטרה וכשפינינו את הבית שלה, מצאתי שלט שעליו כתוב: אביבה ודנה ברגר.
"היינו תא משפחתי קטן ונשי וגדלתי עם הידיעה שיש יחד בעולם. זה מונח בי כמו ידע עמוק וקדום. הייתה שם היקשרות בטוחה והיה גם אבא שעזב את הבית כשהייתי בת חמש. שיהיה מעניין. שיהיה איזה תבלין. שאוכל להיות זמרת יוצרת".
אז הכאב הוא המנוע של היצירה?
"כאב הוא תמיד המנוע של היצירה. בעצם, הצער הוא המנוע של היצירה, למרות שפצע הילדות שלי פחות מעניין אותי היום. היום יש לי יכולת להתחבר לצער הרחב יותר שחי סביבנו ואני חושבת שצער ושמחה, סבל ואושר, פחד ותקווה – הם שני צדדים של אותו מטבע. אין חורף בלי קיץ".
לאורך השנים, את מחברת ושרה שירי מחאה נשית.
"זכות הצעקה תמיד הייתה חשובה לי, ולא חסר על מה למחות. אני שרה בהפגנות בקפלן, בירושלים, אני מופיעה לא מעט במקומות שבהם הלב שלי רוצה להיות.
"ועם זאת, כשהופעתי בקפלן שבוע אחד לפני שבעה באוקטובר בפני אלפי אנשים ושרתי את 'וְשׁוּם סֶלַע' ושרתי את 'אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה טַעַם, זוֹ רַק שָׁעָה לֹא כָּל כָּךְ נוֹחָה' ושרתי את 'שְׁלַח לִי שֶׁקֶט', הקראתי גם קטע שכתב פרופ' יעקב רז בספרו 'כָּךְ שָׁמַעְתִּי' והקטע הזה מדבר על למה מסוכן להיות צודק".
כמו בשיר של יהודה עמיחי, הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים.
"כן. הרגשתי איך המחאה שלי וזכות הצעקה שלי משתנות עם השנים. הרגשתי שאני לא יכולה לעלות לבמה הכל כך צודקת וכל כך יפה וכל כך נכונה הזאת, מבלי לקרוא את הקטע הזה. שאני לא יכולה בלי לשים סייג קטן לצדקתנו ולכעס שלנו, כי תמיד יש אנשים בצד השני וגם הם נורא צודקים בצדקתם.
"הרגשתי איך המחאה שלי וזכות הצעקה שלי משתנות עם השנים. הרגשתי שאני לא יכולה לעלות לבמה הכל כך צודקת וכל כך יפה וכל כך נכונה הזאת מבלי לשים סייג קטן לצדקתנו ולכעס שלנו"
"קראתי את הטקסט הזה מול מאות אלפי אנשים עם המשרוקיות והתופים. הייתי צריכה ביצים בשביל זה כי זה לא היה הדבר המתבקש לעשות. יכלו לזרוק עליי עגבניות, אבל אנשים הקשיבו".
בימים האלה, שבהם יש אנשים ששמים סייג על ההכרח הדחוף, המוסרי והצודק של החזרת החטופים, למשל, איפה את מוצאת את עצמך אומרת, יש צד שני?
"הסייג שאני שמה הוא לא על הסיפור אלא על עצם הסכנה שבלצדוק. הוא סייג אנושי. ברגע שאנחנו בטוחים שרק אנחנו צודקים, לא משנה באיזה תחום, זה אומר שאין מקום לאף אדם שלא חושב כמונו. ככה נהיות מלחמות. צריך רק לזכור את זה.
דנה ברגר בירושלים מול הכנסת – pic.twitter.com/Fu2DqymDyk
— לירי בורק שביט (@lirishavit) December 14, 2023
"אני אלך להפגנה, אעלה על הבמה, אשיר ואתמוך בהחזרת החטופים ובהפסקת המלחמה ואני עושה את זה קבל עם וְעֵדָה בלי לפחד משום דבר. אבל בתוכי, חשוב לי לזכור שכשאני נורא צודקת ומזדהה עם הקבוצה המאוד צודקת שלי, אני מפרידה ביני לבין קבוצות אחרות.
"אני אלך להפגנה, אשיר ואתמוך בהחזרת החטופים ובהפסקת המלחמה בלי לפחד משום דבר. אבל בתוכי, חשוב לי לזכור שכשאני נורא צודקת ומזדהה עם הקבוצה המאוד צודקת שלי, אני מפרידה ביני לבין קבוצות אחרות"
"ככה נוצר רוע בעולם. כמה מהר אפשר להגיע מלהיות קבוצה של אנשים ליברליים ושמאלנים וצודקים ועד לפסול את מי שלא חושב כמוני. ומצד שני, זה צורך אנושי להשתייך לקבוצה, אז אנחנו בבעיה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם