משנה לשנה קשה יותר להכניס להילוך אחורי את מכונת הזמן, ולצאת לנסיעת נוסטלגיה מאלחשת בדמיון. כל ביקור בעבר מזכיר לנו כמה מרושע ועגום ההווה. אפילו הימים שלפני שבעה באוקטובר כבר נראים תמימים ובלתי מושגים, למרות שעדיין לא חלפו שנתיים.

ימי הקורונה, שבתחילת העשור נדמו בעינינו כסוף העולם, נראים עכשיו כמו לא יותר מהרפתקת נעורים. מסיכות, רעשנים, קונספירציות וחיסונים. איפה הפוסט-טראומטיים של התו הירוק ואיפה הפוסט-טראומטיים שמקיפים אותנו עכשיו.

לא מפתיע, אם כן, שצירופי המילים "חג הקציר" או "חג מתן תורה" כבר מלווים ברטט של געגוע. הם מזמינים אותנו לצניחה חופשית במחילת הארנב של חג השבועות – שבמקרה הזה אולי ראוי לתאר כטיסה בשביל החלב.

צירופי המילים "חג הקציר" או "חג מתן תורה" כבר מלווים ברטט של געגוע. הם מזמינים אותנו לצניחה חופשית במחילת הארנב של חג השבועות – שבמקרה הזה אולי ראוי לתאר כטיסה בשביל החלב

ומתחת לכל בלינצ'ס גבינה שנרים בדרך מתגלים עוד ועוד מטעמים נשכחים מישראל שהייתה ואיננה. ישראל כפי שהיא קיוותה וניסתה להיות – ולרגעים אפילו הצליחה – לפני שהפכה למדינה האלימה, הכועסת, המשיחית, המפולגת והמסוכסכת, שבה אנחנו מנסים לשרוד עכשיו.

מבט מפוכח וזהיר מגלה שכבר בימי התום נטמנו כל זרעי הפורענות.

חגיגת חג השבועות בקיבוץ ניר עוז, ארבעה חודשים לפני השבעה באוקטובר

סלינו על כתפינו

כמו בכל שנה בשנים האחרונות, גם בחג הזה העברתי לילה לבן ב"תיקון שבועות" חילוני. הפעם אפילו בשניים שונים. אחד צנוע וקהילתי, שנערך בבית הספר "זומר" ברמת גן, המוסד החינוכי שבו התחנכו שלושת ילדי. ואחד גדול יותר, במוזיאון תל אביב, "תיקון שבועות" המצליח של בית המדרש החילוני התל אביבי "עלמא", שהוא מוקד חשוב בחיי.

אין בכך דבר יוצא דופן. אלפי ישראלים בילו גם השנה ב"תיקוני שבועות" דומים בכל רחבי הארץ. "תיקון שבועות" הוא מוסד חברתי ישראלי צעיר יחסית, שממדיו גדלים משנה לשנה, במקביל לתיקוני שבועות הדתיים המסורתיים שנערכים בבתי הכנסת. יש הרואים בתיקונים הללו תקווה לפיוס עתידי בין הקהילות.

"תיקון שבועות" הוא מוסד חברתי ישראלי צעיר יחסית, שממדיו גדלים משנה לשנה, במקביל לתיקוני שבועות הדתיים המסורתיים שנערכים בבתי הכנסת. יש הרואים בתיקונים הללו תקווה לפיוס עתידי בין הקהילות

בילדותי לא היו תיקוני שבועות חילוניים כאלה. מתבקש כאן פאנץ' על זה שאז לא בהם צורך, כי היה בישראל הרבה פחות מה לתקן. אבל זה רחוק מהאמת. מה שכן,  חגי שבועות של ילדותי – ויעידו על כך כל מי שהתבגרו בישראל משנות הארבעים ועד שנות התשעים – היו חגים אביביים שמחים ופשוטים. ראשינו היו עטורים ומקצות הארץ הבאנו ביכורים.

חג שבועות היה מין טנא – איזו מילה נשכחת ויפה – שבו הישראליות והיהדות נפגשו בנוחות יחסית. הציונות והמסורת רקדו הורה. ואף אחד לא חש צורך להתגונן, להתנצל או להתנגד.

הבגדים היו לבנים. הבדים היו נוקשים. תנובה מכרה מוצרי חלב. ברחובות הערים צעדו תהלוכות של ילדים מתוקים ונרגשים שנשאו סלים עם ירקות ופירות שאימא קנתה בבוקר אצל הירקן. במושבים ובקיבוצים נערכו תהלוכות ראווה גדולות, שבהן טרקטוריסטים משופמים גררו פלטפורמות נושאות קוביות חציר, ועליהן עלמות נאות שזרים ירוקים לראשן ומבטן מצועף.

חגיגת שבועות בשדות, תחילת שנות השישים (צילום: הספרייה הלאומית)

ובערוץ היחידי בטלוויזיה שידרו הפקות חג משעממות במיוחד. דורון רוזנבלום הדביק להן פעם את השם המושלם "אשתבלה נא בזהב שיבולת", כשכתב על התוכניות שבהן להקת הגבעטרון חגגה כך וכך שנים לתוכניתה הראשונה "ארץ ארץ ארץ ארץ", ושרל'ה שרון ניצחה בהתלהבות על שירי בציר וקציר, מלקוש ומלגזה, פיחוטקה ונחצ'ה, נתן ויונתן.

אלה היו הימים. וזה כשישראל עוד נשלטה על ידי ההגמוניה של אליטת השמאלנים התבוסתנים.

בחג שבועות של 1965 – השנה שבה נולדתי – צעדו מאות ילדי גן בבגדים לבנים עם זרים על ראשיהם מכל רחבי העיר תל אביב ל"גן מאיר" ברחוב קינג ג'ורג'. "טקסי חגיגות זיכרון הביכורים לילדי הגנים נהפכו למסורת בתל אביב", דיווח כתב מעריב, לצד ידיעה מרעישה על כך שבעיריית תל אביב הושלם תכנון ראשון לרכבת תחתית בעיר.

כמדי שנה, המועצה הדתית בתל אביב ערכה גם ב-1965 עצרת שבועות חגיגית לכל תלמידי בתי הספר התיכוניים בעיר, שבה השתתפו יותר מאלף תלמידים. היא הוקדשה ל"חג מתן תורה", לוותה בהרצאה בענייני היום והשעה מפי יו"ר המועצה הדתית בתל אביב. נערך חידון נושא פרסים על בקיאות בהלכה היהודית והחזן הצעיר יהושע קמפינסקי הנעים לתלמידים את הזמן.

ישראל הצעירה לא פחדה מהדת והעמידה מולה גרסה חילונית ציונית של חג השבועות – שילוב של גאווה לאומית ומסורת יהודית – שכולם הרגישו בה בני בית. זה לא קרה במקרה. הדי-אן-איי של החג אפשר זאת

סביר להניח שרבים מהמשתתפים התלוננו בסוף היום על שעמום המחץ. אבל אף אחד עוד לא התלונן על "הדתה" או על "כפייה דתית". לא היה בכך כל צורך. ישראל הצעירה לא פחדה מהדת היהודית והעמידה מולה גרסה חילונית ציונית של חג השבועות – שילוב של גאווה לאומית ומסורת יהודית – שכולם הרגישו בה בני בית. זה לא קרה במקרה. הדי-אן-איי של החג עצמו אפשר את זה.

ילדות לבושות בשמלות לבנות עם קישוטי פרחים רוקדות על במה מעוטרת בסמלי שבעת המינים בפתח תקווה (צילום: הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, הספרייה הלאומית)

שבועות לא היה חג מאסכולת "ניסו להשמיד אותנו אבל ניצלנו בנס; בואו נאכל". לא הייתה בו שנאה ולא קריאה לנקמה ולא חדוות השמדה. לא זכרו בו את מה שעשה לנו עמלק, לא לחמו ביוונים, לא קרעו את הצורה לבניו של המן הרשע, לא טיהרו את המקדש ולא הרגו את הבכורות של המצרים. קשה לשנוא כשאתה אוכל בלינצ'ס.

חג שבועות של תקופת המקרא היה חג חקלאי בעיקרו, שבו חגגו את שפע הדגנים שבהם התברכה ארצנו. אחד משלושת הרגלים, שבהם עלו לבית המקדש לפנק את הכוהנים העצלים עם ביכורי פרי האדמה של אותה שנה. רק אחרי חורבן בית שני חז"ל אכלו את הראש זה לזה כמה מאות שנים עד שמצאו נוסחה גואלת והפכו את שבועות ל"חג מתן תורה".

לא הייתה להם ברירה: בגולה הם נאלצו לנתק את הקשר בין החג החשוב לבין עבודה חקלאית בשדות שנכבשו ועבודת אלוהים בבית המקדש שחרב, ולהמציא אותו מחדש. כך נולדה הזיקה המפוברקת בין החג לבין מעמד מתן תורה בהר סיני.

במקביל ובלי קשר, חג השבועות הפך לחג היהודי היחיד שפאולוס, אידיאולוג הנצרות, ביקש לשמרו. "פנטקוסט" – השבועות של הנוצרים – היה החג השנתי הראשון שהתקבל על ידי הכנסייה הנוצרית. היא רק שינתה את תוכנו.

חג השבועות הפך לחג היהודי היחיד שפאולוס, אידיאולוג הנצרות, ביקש לשמרו. "פנטקוסט" – השבועות של הנוצרים – היה החג השנתי הראשון שהתקבל על ידי הכנסייה הנוצרית. היא רק שינתה את תוכנו

במקום לחוג את ביכורי הטבע, חגגו הנוצרים ביום הזה את ביכורי הרוח – ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו 50 ימים אחרי הפסחא, וכניסת המתנצרים הראשונים לחיק הכנסייה. וכך, בלבוש החדש והמעודכן הזה, הגיע חג הביכורים הארצישראלי העתיק לכל פינות העולם כמעט.

השומרונים חוגגים את חג מתן תורה בשקיעה על הר גרזים, 2009 (צילום: אביר סולטן/פלאש90)

הציונים נדלקו על גרסת הרטרו המקראית של החג. שבועות וינטג'. בני העליות הראשונות חידשו את שבועות כ"חג הביכורים". כבר אז הממסד הדתי לא השתגע על הרעיון, היו רבנים שעיקמו אף אנין מול אוכלי הטרפות ומחללי השבת, שמעיזים לבחוש להם במנהגי החג. אבל הם לא יכלו לעמוד מול ההתיישבות העובדת, שהייתה בשיא כוחה.

מדי שנה תינוקות בכורים בני יומם הונפו אל על לקול מצהלות הקהל. עגלים צעירים צעדו בראש מורכן לפני משאיות מקושטות עם מיטב תנובת השדה. וכולם שרו בקול גדול "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים"

מדי שנה תינוקות בכורים בני יומם הונפו אל על לקול מצהלות הקהל. עגלים צעירים צעדו בראש מורכן לפני משאיות מקושטות עם מיטב תנובת השדה. וכולם שרו בקול גדול "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו – הבאנו ביכורים / מיהודה, מיהודה ומשומרון / מן העמק, מן העמק והגליל / פנו דרך לנו, ביכורים איתנו / הך הך, הך בתוף, חלל בחליל". הלהיט הרשמי של החג.

נעצור לרגע למבזק רכילות קצר ועסיסי מ-1929. הגננת הצעירה והיפה דבורה קרסנוב עבדה אז בגן ילדים במרכז תל אביב. בחג השבועות של אותה שנה תוכנן כינוס גדול של ילדי הגנים, שיביאו איתם סלי ביכורים אל מרכז הקרן הקיימת. אבל הייתה גם בעיה. לא היה שיר חג מתאים.

ברחוב ברנדיס, ליד גן הילדים, גר סופר הילדים לוין קיפניס, ששמו כבר נודע לתהילה בכל הארץ. הגננת דבורה הציעה בביישנות שהיא תלך ותדפוק על דלתו של היוצר והמחנך הנערץ ותבקש ממנו שיעזור.

"אני לא יודעת איך היה לנו אומץ, אבל העזנו לגשת אליו ולבקש ממנו שיכתוב שיר ביכורים", היא סיפרה כעבור שנים רבות, "הוא קיבל אותנו יפה ואחרי כמה ימים כתב את 'סלינו על כתפינו'. למחרת הלחין את השיר ידידיה אדמון. ובאותו חג שבועות הופץ השיר בין כל גני הילדים של תל אביב".

הסופר והמשורר לוין קיפניס בביתו בתל אביב, 1962 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

לוין קיפניס הקים באותה שנה תיאטרון לילדים, שאותו ניהל בעשורים הבאים. הוא היה נשוי למרים לובמן, אם שני ילדיו. לא סתם נדרשה הגננת דבורה לגייס אומץ כדי לגשת לביתו: קיפניס היה כבר אז אחד היוצרים הבולטים, שחיברו בין ילדי ישראל של טרום המדינה לחגי ישראל. קשה לדמיין את החגים בישראל בלעדיו.

שנה הלכה שנה באה, אני כפיי ארימה. נר לי נר לי נר לי דקיק. זקן ארוך לי עד ברכיים, שפם ארוך לי אמתיים, היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה. כולם שלו. ועוד רבים אחרים.

ב-1935 הוא התאלמן מאשתו מרים, שחלתה בדלקת ריאות ומתה בגיל צעיר. כעבור זמן הוא נשא לאישה את דבורה, הגננת הביישנית שהזמינה ממנו את "סלינו על כתפינו". הוא חי עימה בתל אביב עד יומו האחרון ב-1990.

הך בתוף, חלל בחליל

בשירו של קיפניס, אומה של ילדים צועדת מכל קצות הארץ – כולל מיהודה ושומרון – לעבר אתר עלייה לרגל מסתורי. ירושלים ובית המקדש כלל לא מוזכרים בשיר. אבל מילות "סלינו על כתפינו" מהדהדות את דברי המשנה, שם תואר טקס הבאת הביכורים לירושלים שבו "החליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס".

מילות "סלינו על כתפינו" מהדהדות את דברי המשנה, שם תואר טקס הבאת הביכורים לירושלים שבו "החליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס"

מכאן לקוח צירוף המילים "סלינו על כתפינו". רק שבישראל הצעירה אף אחד לא חשב על הר הבית.

כך, לדוגמה, תואר חג השבועות של 1954 בעלון של קיבוץ עין חרוד (עם כמה הערות הבהרה הכרחיות בסוגריים):

"חג הביכורים הוא אחד החגים שדווקא בשנים האחרונות רבו בו השינויים והשיפורים לגבי מה שהיה נהוג בעין חרוד מזה שנים. רבו השינויים בו – ולטובה!

"תהלוכת מכונות פלחה כשהקומביין המודגל בראשה יצאה לשדה ואחריה שיירת מכוניות והולכי רגל. חשיבות רבה ביציאה זו לשדה, המקרבת את ציבור החברים, שבחלקו אינו מגיע השנה לשדה ואינו רואה את העבודה בו.(מי שמיומנים בקריאת עלוני קיבוצים יזהו מיד את הביקורת החברתית הנוקבת המסתתרת בפסקה הלכאורה תמימה הזו, ויוכלו לדמיין את הטינה הכבושה בחדר האוכל)

"משהחלו מעלים הביכורים, היו אנשי הרפת במבוכה, שאספקה אין השנה ותנובתן של הפרות נמוכה ומה יהיו מעלים? אך לא אנשי הרפת ייפלו ברוחם. בקומה זקופה עלו על הבמה והכרוז הולך לפניהם"

"משהחלו מעלים הביכורים, היו אנשי הרפת במבוכה, שאספקה אין השנה ותנובתן של הפרות נמוכה ומה יהיו מעלים? אך לא אנשי הרפת ייפלו ברוחם. בקומה זקופה עלו על הבמה והכרוז הולך לפניהם. מכריז ומודיע: תנובת הרפת השנה – מזכיר, מזכירה, שני סדרני עבודה, עורך יומן וכמובן גם קצת חלב.(קל לזהות פה, מתחת לעברית וההומור שהתיישנו, לא רק את הביקורת על עובדי הרפת הכושלים והבזבזנים, אלא גם את הזחיחות המובהקת של בעלי הבית)

"ובסיכום – רב רושם ומוצלח היה החג. ובדרך זו בה הוחג השנה, צריך להמשיך, עם שיפורים ותשומת לב לפרטים שונים".

חגיגות שבועות בקיבוץ הזורע ב-1953 (צילום: אוסף אשר בנארי, הספרייה הלאומית)

אלא שלא כולם היו כל כך אופטימיים. כבר בעשור הראשון של המדינה הסתובבו בינינו עיתונאים חמוצים – שמאלנים, אלא מה – שהזהירו שהעסק הזה אולי נראה משכנע, אבל הוא לא יחזיק מעמד לאורך זמן. בחג השבועות של 1957 דיווח העיתון החתרני הצעיר "העולם הזה":

"עם עליית הציונות שוב קיבל החג העתיק צביון חדש. אנשי הרוח של התנועה החדשה, שרובם לא האמינו עוד באלוהים, ביקשו למלא את החגים הדתיים הישנים בתוכן פוליטי אקטואלי ואפילו בתעמולה תנועתית.

"כך נולד חג הביכורים המודרני. תחת להביא את ביכורי השדה לבית המקדש, כפי שעשו אבותיהם לפני עשרות דורות, הביאו ילדי בית הספר בערים של היישוב החדש את ה'ביכורים' שנקנו בחנות הירקות, למשרדי הקרן הקיימת.

"הטקס הונהג בכל רחבי הארץ, אך נשאר מלאכותי וחסר עומק. לא היה בו דבק מלהט נשמה של עובד האדמה הקדום, שירא את כוחות השמיים והטבע וביקש להשביע את האלוהות להשפיע עליו משפע ברכותיה גם בשנה הבאה, פן ימות מרעב.

"השנה שוב התכוננו אלפי ילדים ללבוש בגדי לובן, לעטור את ראשיהם בזרים, לצאת למסע הביכורים כאשר סליהם על כתפיהם. אולם הטקס נראה מלאכותי ושדוף אף יותר מאשר בשנים הקודמות. כי הקרן הקיימת, מוסד שעבד עליו הכלח ונראה בעיני רבים כשריד מיותר ובזבזני של תקופה שעברה, נראה כתחליף עלוב מאוד לבית המקדש.

"הטקס נראה מלאכותי ושדוף אף יותר מאשר בשנים הקודמות. כי הקרן הקיימת, מוסד שעבד עליו הכלח ונראה בעיני רבים כשריד מיותר ובזבזני של תקופה שעברה, נראה כתחליף עלוב מאוד לבית המקדש"

"לא קל היה למורות ברחבי הארץ להסביר לתלמידיהן את פשר הטקס ואת קדושת החג. כמו בכל ערכי הדור האחרון, היה גם חג הביכורים נתון במשבר רוחני עמוק, שתבע חשבון נפש חדש – לא הראשון ולא האחרון בדברי ימי עם ישראל".

מורה ותלמידיה בחג השבועות, 1957 (צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה, הספרייה הלאומית)

מיהודה ומשומרון

חשבון הנפש הזה אכן ייערך. ובית מקדש שהתעלמו ממנו במערכה הראשונה, יחזור בגדול במערכה השלישית.

כבר ב-15 ביוני 1967, בחג שבועות הראשון שנחוג בסך הכול ארבעה ימים אחרי תום הקרבות של מלחמת ששת הימים, ערך הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, תפילת חג "לשלום צה"ל ולביטחון עם ישראל בארץ ובתפוצות" – על פסגת הר סיני, שזה עתה נכבש מידי המצרים.

ארבעה ימים אחרי תום הקרבות של מלחמת ששת הימים, ערך הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, תפילת חג "לשלום צה"ל ולביטחון עם ישראל בארץ ובתפוצות" – על פסגת הר סיני, שזה עתה נכבש מידי המצרים

"התפילות כללו בין היתר קריאת עשרת הדיברות ותקיעות שופר", דיווח בהתפעמות עיתון "למרחב", ביטאונה של תנועת אחדות העבודה, שהקים והוביל ישראל גלילי, ממנהיגי השמאל, ומי שחיבר לימים את "מסמך גלילי" שקבע כי על תנועת העבודה לעודד הקמת התנחלויות בכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

הרב גורן חיבר מנשר מיוחד לכבוד האירוע ההיסטורי. "כמו במעמד הר סיני", הוא כתב, "שומעים אנו בת קול היוצאת מחורב: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אליי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

זה היה הרגע שבו התחלנו לשמוע קולות. ולעוף על עצמנו. ולהאמין שהכול מגיע לנו. ולערבב מדי צבא עם חזונות משיחיים. וגם לכתוב בפאתוס בלתי נסבל.

הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, מציין את חג השבועות על הר סיני ימים ספורים אחרי סיום מלחמת ששת הימים. 1967 (צילום: אלכס אגור, אוסף ארכיון צה"ל)

"הזכרונות שלי קודמים לשלך ב-25 שנה ובדורי שררה התמימות (או ההיתממות) ביתר שאת", משחזר היום ירון לונדון, שהתלווה ככתב קול ישראל אל הרב גורן במסעו למרום הר סיני.

"אני הבנתי את הגרוטסקה זמן קצר לאחר נחיתת שני המסוקים שנחתו ברוח עזה לרגלי ההר. הרב האלוף ופמלייתו, אני בתוכה, טיפסו להר, משימה לא קלה. מדי פעם עצר, תקע בשופר וצרח בקולו הבלתי נסבל, 'בעצם חג השבועות, אנחנו כובשים את ההר הקדוש הזה' וכיוצא בזה.

"הרב האלוף ופמלייתו, אני בתוכה, טיפסו להר, משימה לא קלה. מדי פעם עצר, תקע בשופר וצרח בקולו הבלתי נסבל, 'בעצם חג השבועות, אנחנו כובשים את ההר הקדוש הזה' וכיו"ב"

"בטרם שלף קלף ופרש אותו על אבן כדי לכתוב ראשית תורה, הצעתי שטייסי המסוקים ואני (חמוש בעוזי) נירה כמה צרורות כבוד. הרב נעתר בשמחה לרעיון המופרך. את הדי היריות הכפלתי באולפן כדי להעצים את ההוד והתפארת.

"אני חושב שבאותו רגע שהתקבלה הצעתי לשפר את הפסקול, הבנתי פחות-או-יותר אנא פנינו מועדות".

הדיווח בקול ישראל של ירון לונדון בערב שבועות 1967 מאירוע עלייתו של הרב שלמה גורן להר סיני

מכל אלה עוד נקבל מנות גדושות בהמשך. אבל בינתיים עוד חוגגים. הכותרת הראשית של "למרחב" באותו יום לא עסקה בתפילה של הרב גורן על פסגת הר סיני אלא דיווחה ש"המוני עולי רגל ניצבים שוב ליד הכותל המערבי". אלה היו הימים שהכיבוש עוד היה מלהיב.

"עוד לא הייתה כזאת בהר הבית מזה 1902 שנה", התפייט שלמה סנה, סופר "למרחב", "הפעם האחרונה בה עלו לשם ריבואות רבים מישראל לרגל בהשקט ובשלווה הייתה בחג השבועות בשנה ג' אלפים תתכ"ה לבריאה (65 לספירה). גם אז עלו רבים לרגל לירושלים והתנגשו עם חילות הנציב קסטיוס גאלוס, ובכך החל המרד הגדול ברומאים".

האופוריה נמשכה גם בחג השבועות שנחוג כעבור שנה, בצל מצעד הניצחון הגדול של יום העצמאות העשרים, ושידור הבכורה של הטלוויזיה הישראלית. בטאון השמאל הסוציאליסטי "על המשמר" דיווח כי חג השבועות נחוג בשמחה בכל רחבי הארץ, רבבות עלו לרגל אל הכותל, הכבישים מלאו מטיילים, בקיבוצים נערכו חגיגות של הבאת ביכורים ותהלוכות מרשימות של כלים חקלאיים.

"רבים זכרו תוך געגועים את החוויה הבלתי חוזרת מחג השבועות אשתקד של מפגש מחודש – או מפגש ראשון – עם הכותל ונאנחו 'ככה זה כבר לא יהיה!'" דיווח "על המשמר"

אבל כבר אז החלו הגעגועים לימי התום שחלפו. "רבים זכרו תוך געגועים את החוויה הבלתי חוזרת מחג השבועות אשתקד של מפגש מחודש – או מפגש ראשון – עם הכותל ונאנחו 'ככה זה כבר לא יהיה!'" דיווח כתב "על המשמר" ומיהר להרגיע: "בכל זאת שרר גם אתמול מצב רוח מרומם, ומדי פעם בפעם פרצו בחורים בריקודי מצווה עליזים, ונשים בקריאות גיל".

אפילו הערבים שמחו. איך אפשר לא לשמוח בשבועות? "רבים עלו מהכותל אל הר הבית", המשיך "על המשמר" לדווח, "לאורך המסלול התלול בין הר ציון לכותל עמדו נערים ערבים מהעיר העתיקה ומכרו כמויות גדולות של ארטיק ומשקאות קלים. כן עשו המסעדות ובתי הקפה בעיר העתיקה עסקים טובים. השווקים המו אדם".

המונים ברחבת הכותל המערבי בירושלים בחג השבועות, ימים ספורים אחרי סיום מלחמת ששת הימים, 1967 (צילום: דורן פירושקא, הספרייה הלאומית)

סמוך לדיווח העולץ הזה על החגיגות בעיר הקודש הופיעה כותרת קטנה: "5 תושבי עזה נהרגו תוך עיסוק בחומר נפץ". ההרוגים היו "תושב עזה, אשתו ושלושה מילדיו". זה קרה בשכונת שג'אעיה. על פי הדיווח, שבעה אחרים מבני המשפחה נפצעו ואושפזו בבית החולים "שיפא" בעיר.

סמוך לדיווח העולץ הזה על החגיגות בעיר הקודש הופיעה כותרת קטנה: "5 תושבי עזה נהרגו תוך עיסוק בחומר נפץ". ההרוגים היו "תושב עזה, אשתו ושלושה מילדיו". זה קרה בשכונת שג'אעיה

כתבנו ברצועה סיכם כי "למרות שאין שום הוכחות לנסיבות המקרה, ההנחה הסבירה היא שהאיש עסק בהכנת מוקש וקרתה לו תקלה כלשהי. המקרה גרם להתרגשות רבה בעזה והעניין היה לשיחת היום בעיר".

בממשלת ישראל היו כבר אז מי שהבינו שחייבים לטפל ברצועת עזה במהירות ובתקיפות. תנועת חמאס עוד לא באה לעולם. שבעה באוקטובר היה סתם תאריך בלוח השנה. יחיא סנוואר היה ילד בן שש במחנה הפליטים חאן יונס, שהתבונן בסקרנות ובזעם בחיילים הישראלים שכבשו את שכונת ילדותו. דונלד טראמפ היה רק חרמן ניו יורקי בן 22. אבל כבר אז הפתרון שהוצע היה עידוד הגירה של העזתים והשתלטות מלאה על הרצועה.

ימים אחדים לפני הדיווח הנלהב על חג השבועות של 1968 ב"על המשמר", שלח, מנהל לשכת ראש הממשלה לוי אשכול, מכתב אל מר א. אגמון, ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, וכך נכתב שם:

"הנדון: עידוד הגירה מרצועת עזה.

"בהמשך לשיחת ראש הממשלה עם שר האוצר בנוכחות שנינו, אנא דאג לתקציב מיד סך 100,000 ל"י לחודש בדיעבד מראשית שנת תקציב הנוכחית עבור הגירה מרצועת עזה לביצוע לפי הנחיות גב' עדה סרני, בהתאם להצעת התקציב שהיא הגישה לעיון ראש הממשלה ושר האוצר".

כלת פרס ישראל עדה סרני בהקלטת תוכנית הרדיו "אלה הם חייך" ב-1969 (צילום: ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

הגב' עדה סרני שמוזכרת במכתב – ממקימות גבעת ברנר, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני ולימים כלת פרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה – הציעה אז להקים בנק שיעניק הלוואות נוחות לכל פלסטיני שירצה להגר מהרצועה. אושרו תקציבים. נערכו ישיבות. הוקם מנגנון, שכלל עשרות אנשים. אבל הפרויקט לא נחל הצלחה גדולה. העזתים לא התפתו לעזוב.

בינתיים התברר שחוץ מזה שהעזתים קשי עורף, הם גם פועלי בנייה חרוצים, שמוכנים לקום בחמש בבוקר, להיכנס לאוטו של נביל, להירדם אצלו על הכתף עד למחסום, ואז לערבב את הטיח כל היום ולבנות בתים בתל אביב. היו מי שהאמינו שהם ימשיכו לעשות את זה לנצח ועוד יגידו תודה לאדונים היהודים החכמים מהם, שאלוהיהם הוריש להם את הארץ.

ההתרגשות מהמפגש המחודש עם הר הבית, והחזרה לרצועת עזה וליהודה ושומרון – שיצאו פתאום מתוך שירו התמים של לוין קיפניס – התגלמו בהדרגה לכדי מציאות חדשה ומלאה עוינות וטינה. השתנה כיוון הרוח של מדינת ישראל ושל התנועה הציונית. אדוני הארץ מהאליטות של הקיבוצים והאוניברסיטאות החלו לאבד בהדרגה את מעמדם. אדוני הארץ החדשים מהאליטות של ההתנחלויות והישיבות החלו לטפס מעלה.

ההתרגשות מהמפגש המחודש עם הר הבית, והחזרה לרצועת עזה וליהודה ושומרון – שיצאו פתאום מתוך שירו התמים של לוין קיפניס – התגלמו בהדרגה לכדי מציאות חדשה ומלאה עוינות וטינה

כל אחת מהקבוצות התבצרה ב"תיקוני שבועות" משלה.

הדתיים והחרדים התמקדו בתיקון הנפש היהודית אל מול הבורא והמצוות והקריאות לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק ולהאמין שאדוני צבאות תמיד אוהב אותנו וינהיג אותנו ביד רמה ובזרוע נטויה אל הניצחון המוחלט.

חברי קיבוץ בארי חוגגים את חג השבועות ומספרים על הישגי המשק בשנה החולפת, מתוך כתבה ששודרה בערוץ הראשון ב"יומן השבוע", 1979 (וידיאו: ארכיון כאן)

החילונים התמקדו בחיפוש אחר משמעות רוחנית חדשה וזהות ישראלית רעננה, לנוכח התרכובת הנפיצה שנוצרה של דת, מסורת, פוסט מודרניות, חילוניות, מדינה, לאום, צבא, מלחמה, כיבוש, גלובליזציה, בידור, רדיפת בצע, נאו ליברליזם, גזענות ואנטישמיות. הגיעו מדיטציות חדשות מהמזרח. ואיווסקה חדשה מדרום אמריקה. וזרעי צ'יה.

רק העוינות הפלסטינית המשיכה לתסוס ולתסוס, בלי להתחשב בצרכיהם הנפשיים ובמסעותיהם הרוחניים של הישראלים החביבים, שבסך הכול ביקשו שיניחו להם להתמקד קצת בתיקון נפשם

רק העוינות הפלסטינית המשיכה לתסוס ולתסוס, בלי להתחשב בצרכיהם הנפשיים ובמסעותיהם הרוחניים של הישראלים החביבים, שבסך הכול ביקשו שיניחו להם להתמקד קצת בתיקון נפשם. ואז היא התפרצה בפרץ אלימות כה איום – שהיא לא הותירה ברירה לכל מתקני הנפש משני הצדדים. השבט שוב יצא אל השדות האדומים. הפעם כדי להרוס את רצועת עזה עד היסוד.

מעניין בכמה תיקוני שבועות השנה הנושא הזה בכלל עלה.