בנאום הפרידה שלו מצה"ל פתח האלוף דוד זיני בתודה לריבונו של עולם שזיכהו להיות בן לעם הזה ועל שזכה להיכנס בשלום ולצאת בשלום בגוף ובנפש. כנהוג הוא גם הודה לבני משפחתו וחבריו, ביקש סליחה מכל מי שנפגע ממנו, שיבח את האחדות שהוא רואה בעם ישראל, הזכיר את חלקו של צה"ל בהצלחות ובכישלונות, קרא לחזק ככל הניתן את תודעת השליחות למען העם והמדינה, והדגיש את חשיבותם של ערכי אהבה, אמון ואמונה, אמת, אחריות ואומץ.

כמו כן קבע זיני, על פי המצוטט בעיתונים, כי משיחיות אינה מילת גנאי: "משיחיים אנו כולנו, משיחיים כדוד בן גוריון ומשיחיים כאבות המייסדים של האומה שרואה בחזון הגדול של אומתנו בשורה לעולם כולו".

על פי המצוטט בעיתונים, קבע זיני, בין השאר, כי משיחיות אינה מילת גנאי: "משיחיים אנו כולנו, משיחיים כדוד בן גוריון ומשיחיים כאבות המייסדים של האומה שרואה בחזון הגדול של אומתנו בשורה לעולם כולו"

ראוי להתעכב על ציטוט זה שכן טמונה בו טעות בעלת משמעות פוליטית ניכרת. בנאומיו ובכתביו השתמש בן גוריון רבות במושג המשיחיות כדרך לתאר את הגעת היהודים לארץ ישראל כראשית גאולה. הייתה זו דרכו לגייס למשימות בניין האומה – הן את בני ובנות הארץ שמאסו בנאומיהם של אבות הציונות והן את מי שהגיעו ארצה כשעל שפתיהם הפסוק "ותחזינה  עינינו בשובך לציון ברחמים".

הייתה זו גם דרכו להציב את מדינת ישראל כתוצר החזון המשיחי שפעם בלבבות מאז ימי המקרא, ולא כנדבך בהיסטוריה של אלפיים שנות גלות. סיפורי האבות מלפני ארבעת אלפים שנה, כתב, יש בהם יותר אקטואליות מאשר כל הנאומים והוויכוחים בקונגרסים של בזל.

מאידך, בשימושו במושג המשיחיות, הקפיד בן גוריון לציין שאין הכוונה למושג התיאולוגי של ביאת המשיח. כפי שאמר פעם בישיבה בלשכתו "משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא…כאשר תמצאו את כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר. גדלותו של משיח שאין כתובתו ידועה ואי-אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם בכלל הוא נוסע באוטו, או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח – על מנת שלא יבוא".

בן גוריון הבין שהציפייה למשיח במובנה הדתי המקורי היא בעייתית, שכן משתמעת ממנה גישה סבילה לגאולה. עבורו שימש המושג כדרך לקרוא למחויבות פעילה, המבוססת על כללי מוסר אוניברסליים.

מכאן שימושו במושג "אור לגויים". הוא ראה את תלות הגומלין ההולכת וגוברת בין אומות העולם והבין ששום מדינה לא יכולה לחיות בשלום, אלא אם כן יימצאו הסדרים לשלום אוניברסלי.

ניתן למצוא בדברים הללו קירבת מה לדברי הרב אברהם הכהן קוק במלחמת העולם הראשונה בדבר גאולת ישראל, שתקדים את גאולת המין האנושי – אך הגאולה כללה בראש ובראשונה הקמת חברת מופת בתחומי החקלאות, התעשייה, הביטחון, מדיניות החוץ, החינוך, הרווחה, המשפט ועוד.

בן גוריון הבין שהציפייה למשיח במובנה הדתי המקורי היא בעייתית, שכן משתמעת ממנה גישה סבילה לגאולה. עבורו שימש המושג כדרך לקרוא למחויבות פעילה, המבוססת על כללי מוסר אוניברסליים

המשיחיות, אפוא, לא נועדה במחשבתו של בן גוריון לשמש תכנית פעולה עבור קבוצות אידיאולוגיות פנטיות. היא בוודאי לא כללה נישולם של רועים בדואים ועדריהם מאדמתם אל אזורים צחיחים שאין בהם מקורות מים בשמו של משיח בן דוד. אין זה אומר שבזמנו של בן גוריון לא נעשו מעשי עוול, אבל תמיד היה מי שהזהיר מפני השימוש במשיחיות לצורך הצדקתם. כפי שכתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ אחרי פעולת התגמול של יחידת צה"ל בכפר קיביה ב-1953, שבה פוצצו בתים על יושביהם: "מולדת, מדינה, עם – חובות ותפקידים נעלים הם המחייבים לעיתים אף למעשים קשים מאוד, אך לעולם אין הם נעשים קודש".

פרופסור אמריטוס מיכאל קרן שימש מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת קלגרי בקנדה ומרצה כיום במכללה האקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו העיקרי הוא היחסים בין אינטלקטואלים ופוליטיקה. בין ספריו, "בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה"; "העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית"; "מקצוענים נגד פופוליזם: ממשלת פרס 1984-86", "פרקליט אחר: ביוגרפיה של אמנון זכרוני"; "ספרות פוליטית במאה העשרים", "מציאות ובדיון בחילופי האלף", ועוד. בקרוב ייצא לאור "התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות בישראל".