הטיעון המרכזי שהופנה נגד התנהלות המשטרה כלפי המפגינים אשר מחו נגד המהפכה המשטרית, הוא שהאלימות המשטרתית קשורה ל"פוליטיקה" של הדרג הפוליטי האחראי על המשטרה.

מנגד, טענו המצדדים במהפכה המשטרית כי המשטרה צריכה לנהוג ב"שוויון" עם המפגינים בדיוק כפי שהיא עושה עם האתיופים, החרדים והערבים. טענת האחרונים לא כוונה נגד אלימות המשטרה – אלא דווקא הציבה דרישה להפעיל את אותה אלימות באופן שוויוני.

מצדדי המהפכה המשטרית טענו כי המשטרה צריכה לנהוג במפגינים ב"שוויון", כפי שהיא עושה עם האתיופים, החרדים והערבים. טענתם לא כוונה נגד אלימות המשטרה – אלא דרשה להפעילה באופן שוויוני

שתי הקבוצות האלה של תומכי ומתנגדי ההפיכה המשפטית – נמצאות בליבת החברה הישראלית ומחדדות את הפער בתפיסת הלגיטימיות לביקורת על המשטרה: כאשר הביקורת מגיעה מהמיינסטרים (גם ימין וגם מרכז-שמאל) היא עדיין בגדר הדיון המותר, נתפסת כרגילה ולגיטימית, ונהנית מסובלנות הציבור כלפיה. לא כך הדבר כשמדובר במיעוטים, בעיקר ערבים, שביקורתם כלפי המשטרה נתפסת כפסילת המדינה שהמשטרה מייצגת. כפסילת הסדר החברתי-פוליטי הקיים – וכשיח שחורג מעבר לדיון הלגיטימי. לכן הקשב הציבורי והסולידריות הציבורית כלפיו שונים והיא נשללת מייד. טענות המיעוטים, בעיקר הערבים, נתפסות אפריורית כטיעון נגד הלגיטימיות של המדינה. ושייכותם הלאומית צובעת את ביקורתם כלפי המשטרה כחשודה בעוינות בסיסית.

עטיפת הספר "חשודים מיידיים – מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל" של גיא בן-פורת ויאיר יאסן

מקבוצות המיעוט יתקבלו רק טענות בנוסח: "התנהגות לא ראויה של שוטרים בודדים", "בעיה בהקצאת משאבים", או "שימוש לא מבוקר בכוח" מצד המשטרה. כלומר, המשטרה נתפסת כניטרלית ולא מושפעת מפוליטיקה ביחסה אליהם, וההנחה היא שההתנהגות השיטורית כלפיהם קשורה למקצועיות ולשיטות ההפעלה – ולא להקשרים יותר רחבים כמו אזרחותם של בני קבוצות המיעוט, הגזענות כלפיהם, או השיטור כדרך לשימור סדר החברתי וייצוג קבוצת הרוב, האתוס והאינטרסים שלה בתוך ומול קבוצות אלה.

פענוח הקשר הזה עומד במרכז ספרם המחקרי אך הנגיש לקריאה כללית, של פרופ' גיא בן-פורת וד"ר יאיר יאסן "חשודים מיידיים: מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל", בהוצאת למדא עיון האוניברסיטה הפתוחה 2024.

הספר ניגש לטיפול בשיטור – לא כפונקציה של מדיניות ויעילות המשטרה – אלא מתוך גישה ביקורתית כלפי תפקידה ותפקודה של המשטרה במארג יחסי הכוח בין המדינה לבין שלוש קבוצות המיעוט בתוכה: החברה הערבית, המזרחים והאתיופים.

הספר עושה זאת מתוך פרספקטיבה של שיח האזרחות – כרעיון וכפרקטיקה בישראל. הניסיון הוא לפענח את ההקשרים החברתיים והפוליטיים שבתוכם המשטרה פועלת ואת הסדר החברתי שהיא משרתת.

הספר בוחן את תפקוד המשטרה במארג יחסי הכוח בין המדינה לקבוצות המיעוט בתוכה: החברה הערבית, המזרחים והאתיופים, תוך ניסיון לפענח את ההקשרים החברתיים והפוליטיים ואת הסדר החברתי שהיא משרתת

נקודת המוצא של הספר, ולטעמי נקודת החוזק שבו, נעוצה בכך שהוא ממצב את המשטרה כבעלת תפקיד מרכזי בקביעת גבולות ומהות האזרחות של הקבוצות השונות. לא רק באירועים מכוננים בפעילות המשטרה אלא דווקא בפעילות היומיומית, הבנאלית והסמויה מהעין הציבורית.

המשטרה, שלכאורה פועלת בשוויון, משקפת ומבנה את יחסי הכוח בין הקבוצות השונות על בסיס קטגוריות של מעמד, אתניות ולאומיות. המחברים סותרים את ההנחה שהמשטרה היא אורגן ניטרלי של השלטון, ומפרטים את העובדה כי ההתנסות במשמעות העמוקה של האזרחות מגולמת באופן איכותי במפגש בין שוטר-אזרח, בין משטרה-קבוצה. כך שהאזרח מבין, מעשית וסמלית, את מעמדו ואת היחס כלפיו לעומת אחרים מהקשרים האלה עם המשטרה.

המחברים מצביעים על השניות ביחסים בין משטרה וקבוצת מיעוט, כאשר המשטרה משעתקת סדר חברתי מפלה, בה בעת שקבוצת המיעוט תלויה בה לצורך ביטחונה האישי. שניות זו היא בעלת חשיבות מיוחדת במקרה של החברה הערבית, כאשר אי פתרונה גובה מהם מחיר דמים.

הספר מתחיל בדיון תיאורטי על ההקשרים בין משטרה ואזרחות, בשאלת הביטחון, הקשר בין ביטחוניזציה, אפליה וגזענות ממוסדת, ההקשרים הרב-תרבותיים בעבודת המשטרה ועוד. בהמשך הוא מיישם את התובנות העולות מהניתוח התיאורטי על שלוש הקבוצות שמגען עם המשטרה הגדיר היסטורית את מעמדם האזרחי, הפוליטי והמעמדי באופן העמוק ביותר: הערבים, המזרחים והאתיופיים. היישום נעשה באמצעות סקירה מדויקת של התחנות ההיסטוריות החשובות ביחס המדינה והמשטרה כלפי שלוש הקבוצות, וזאת מבלי לכפות את התיאוריה על העובדות. בספר העובדות מסבירות את התיאוריה, והתיאוריה מאפשרת לקורא להבין את העובדות. לא דבר טריוויאלי בעבודה מחקרית בנושאים רגישים.

המחברים מצביעים על השניות ביחסים בין המשטרה והמיעוטים, כשהמשטרה משעתקת סדר חברתי מפלה בשעה שקבוצת המיעוט תלויה בה לביטחונה האישי. אי פתרון הבעיה בחברה הערבית גובה מחיר דמים

דוגמה לכך היא הדיון על יחסי משטרה-חברה ערבית. הבחירה לחלק את הדיון לשתי תקופות היסטוריות – תקופת השלטון הצבאי והתקופה שלאחר אירועי אוקטובר 2000 – תורמת להבנה עמוקה ושלמה של הקשר בין מבנה האזרחות, יחסי הכוח והתפתחויות פוליטיות על תפקוד המשטרה כלפי אזרחי המדינה הערבים.

הדיון בשתי התקופות מאפשר לקורא להבחין בין הדומה והשונה בפעולות השיטור (שיטור יתר ושיטור חסר) כלפי החברה ולפענח את הקשר בין התהליכים האלה לבין העלייה הקטלנית בפשיעה ובפשיעה המאורגנת בתוכה.

התובנה היא כי השיטור ביחס לחברה הערבית הוא לא רק תוצאה של מדיניות והקצאת משאבי שיטור, אלא חלק מהותי מקביעת מעמדם וניהולו בידי המדינה מאז הקמתה, כך שהמשטרה היא זרוע הביצוע של המדינה. ההקשר הזה מסביר באופן עמוק את מדיניות אי הטיפול וההפקרה של המשטרה את הפשיעה בחברה הערבית ואת העלייה המטורפת במספר הקורבנות.

הספר דן בקשרי כל קבוצה עם המשטרה מתוך נקודת עוגן מרכזית, הערבים מנקודת המבט הלאומית, המזרחים מנקודת מבט מעמדית והאתיופים מנקודת מבט של גזענות. הדיון מתחקה אחרי נקודות משמעותיות בזמן – שיש להן השפעה על קשרי המשטרה עם הקבוצות, מבלי לאבד את הקו השוזר אותם למבנה האזרחות.

הגם שהמחברים מצביעים בדיון על כל קבוצה על ההשפעות ההדדיות של מעמד, לאומיות וגזענות בעבודת המשטרה אל מול הקבוצות השונות – הדיון בעניין זה איננו מפותח מספיק, ובציר הזמן ההיסטורי של כל קבוצה – ההשפעות האלה משמעותיות.

הספר דן בקשרי כל קבוצה עם המשטרה מתוך נקודת עוגן מרכזית – הערבים מנקודת המבט הלאומית, המזרחים מנקודת מבט מעמדית והאתיופים מנקודת מבט של גזענות – תוך התחקות אחר נקודות משמעותיות בזמן

יש ערך מוסף בבחירת המחברים לדון בשלוש הקבוצות ביחד (אם כי הוספת דיון בקבוצה החרדית היה משלים את התמונה) לצורך הלמידה על קווי הדמיון והשוני בעבודת המשטרה, וההשוואה ביניהם בכל הקשור לשינוי בכוחן הפוליטי של הקבוצות.

בעוד שהקבוצה של המזרחים נמצאת בייצוג גבוה בתוך הפוליטיקה ובתוך המשטרה עצמה, מה ששיפר באופן משמעותי את יחס המשטרה כלפיהם, הערבים והאתיופים עדיין משתרכים מאחור, וביחס לערבים יש הידרדרות ואף התרסקות אחרי ה-7 באוקטובר.

המחברים דנים בעניין זה באופן מרתק ומרחיב באפילוג בפרק האחרון של הספר, לא לפני שהם מסמנים את השינויים העמוקים שהמשטרה צריכה לעבור. או ליתר דיוק, את השינוי העמוק באזרחות, שיוביל לשינוי בתפיסת המשטרה את עצמה ובתפיסת האזרחים כלפיה. שינוי שייצור בסיס לגיטימיות איתן, אשר ישפר את האפקטיביות שלה.

המחברים מקדמים תפיסה של משטרה דמוקרטית, תוך אימוץ תובנות ולקחים מהרפורמות העמוקות של המשטרה בצפון אירלנד – שם שינוי במבנה האזרחות והכוח הפוליטי הוביל לשינוי במשטרה.

התובנות של בן-פורת ויאסן מקבלות בימים אלה דחיפות עצומה בגלל הידרדרות המשטרה מגוף מדינתי המשרת את האזרחים לגוף המשרת קבוצה פוליטית ואת האג'נדה שלה.

בעוד שקבוצה המזרחים נהנית מייצוג גבוה בפוליטיקה ובמשטרה, מה ששיפר משמעותית את יחס המשטרה כלפיה, הערבים והאתיופים משתרכים מאחור, וביחס לערבים יש הידרדרות ואף התרסקות אחרי ה-7/10

הספר צולל לוויכוח הפוליטי כשהוא מצביע על גורם רב עוצמה שפועל לטובת צד מסוים, דבר שבעצם מאיים על חיסול הדמוקרטיה שהבסיס שלה הוא שוויון ביישום החוק ובשימוש בכוח.

עו"ד רדא ג'אבר הוא משפטן מומחה לחברה הערבית, משפט ציבורי ואכיפת חוק, פשיעה ואלימות בחברה הערבית. ניהל את מרכז "אמאן - המרכז הערבי לחברה בטוחה", שקידם מדיניות לטיפול ממשלתי וחברתי לתופעת הפשיעה בחברה הערבית. במחקריו על החברה הערבית הוא מתרכז במסורתיות, מודרניות, אזרחות ומעמד משפטי ופוליטי של מיעוטים.