במוצאי שבת לפני תשעה ימים, לקראת חצות, נחת טיל ששוגר מאיראן על בית פרטי בעיר טמרה. בבית שהו באותו זמן ארבע בנות משפחת ח'טיב-דיאב. ארבעתן נהרגו.
ההרוגות הן מנאר אל-קאסם אבו אלהיג'א ח'טיב (45) ושתי בנותיה חלא (13) ושדא (20), וכן קרובת משפחתן מנאר דיאב ח'טיב (41). פניהן היפות פורסמו בכל כלי התקשורת. הלב נשבר.
בזמן שתושבי טמרה עוד לא הבינו את גודל הזוועה שנחתה עליהם ומאמצי החילוץ רק החלו, עמדה חבורת צעירים ישראלים שהסריטו את עצמם צופים באש המיתמרת מעל העיר וצוהלים: "שיישרף לכם הכפר".
בזמן שתושבי טמרה עוד לא הבינו את גודל הזוועה שנחתה עליהם ומאמצי החילוץ רק החלו, עמדה חבורת צעירים ישראלים שהסריטו את עצמם צופים באש המיתמרת מעל העיר וצוהלים: "שיישרף לכם הכפר"
יומיים אחר כך, זמן קצר אחרי ארבע ההלוויות, עלה לרשת סרטון של ניזאר דיאב, בן המשפחה:
"אני פונה אל כל עם ישראל, יהודים וערבים כאחד. ספגנו מכה קשה. אתם מוזמנים לבוא להשתתף בצערנו. מאוד נודה לכם אם תבואו. רק ככה נצליח לנצח את האנשים הרעים".
אני צופה בסרטון ומחליטה לנסוע. בדרך לטמרה אני אוספת חברה, מקווה שלא תתפוס אותי עוד אזעקה. הכבישים ריקים, כמעט כמו בימי הקורונה שנראים עכשיו כמו אנקדוטה מוזרה.
בטמרה, החיים ממשיכים. לא מעט בתי עסק פתוחים. מסעדות, חנויות לחומרי בניין, חנויות מכולת קטנות, בתי מרקחת, דוכני פירות וירקות, מוסכים, אפילו מכבסה.
בטמרה, החיים ממשיכים. לא מעט בתי עסק פתוחים. מסעדות, חנויות לחומרי בניין, חנויות מכולת קטנות, בתי מרקחת, דוכני פירות וירקות, מוסכים, אפילו מכבסה
טמרה גדולה ומפותלת. רצופה עליות וירידות, סמטאות קטנות, בנייה ערבית טיפוסית. יש שם בתים קטנים ופשוטים, ומספר בתים מהודרים בנויים אבן גלילית מסותתת.
בחברה הערבית, האבל מחולק מגדרית. הנשים מתאבלות במקום אחד, הגברים במקום אחר. החצר מלאה מקוננות. נשים לבושות בגדים מסורתיים כהים, על ראשן חיג'אב. קצתן בג'ינס וטי-שירט בצבע שחור. עשרות כסאות פלסטיק מסודרים במעגל גדול.
אימהּ של מנאר דיאב ח'טיב יושבת שם ולצידה אחותה ושתי גיסות. כולן מתגוררות באותו בית, בן שלוש קומות. אנחנו נכנסות מהוססות. מתקרבות. למרות שאנחנו זרות ומעולם לא נפגשנו, הן קמות ומחבקות אותנו. שואלות מאיפה באנו.
השיחה מתארכת. גיסתה של מנאר דיאב ח'טיב מספרת שכמה שעות לפני פגיעת הטיל, היא ניסתה לשכנע את גיסתה לבוא הביתה, אבל היא התעקשה להישאר לישון עם מנאר השנייה ושתי בנותיה. הטיל השיג אותה.
ניג'מה דיאב, גיסתה של מנאר דיאב ח'טיב, מספרת שכמה שעות לפני פגיעת הטיל, היא ניסתה לשכנע את גיסתה לבוא הביתה, אבל היא התעקשה להישאר לישון עם מנאר השנייה ושתי בנותיה. הטיל השיג אותה
אימהּ של מנאר דיאב ח'טיב מספרת על בעלה, אביה של מנאר (יליד טמרה, 1948). הוא איש חינוך שלמד בנעוריו בבית הספר הריאלי בחיפה. יש לו הרבה חברים חיפאים מימי הלימודים. רבים מהם באו לנחם. הרבה אנשים באים, היא אומרת ופניה חרושות כאב.
אני שומעת עוד ועוד סיפורים קטנים על מנאר דיאב ח'טיב, על שני בניה ובעלה שצריכים להמשיך לחיות בלעדיה. זו לא הפעם הראשונה שהטרור פוגע במשפחה. לפני שנה נפצע אחיינהּ מפגיעת רקטה ששוגרה מלבנון, פציעה קשה. מצבו טוב יותר עכשיו, אבל מחכה לו עוד דרך להחלמה.
במתנ"ס המקומי מתאבלים הגברים. עשרות אנשים, ערבים ויהודים, גודשים את המקום. נדמה לי שמעולם לא הסתובבו כל כך הרבה יהודים בסמטאות טמרה.
בכניסה למתנ"ס ניצבת עמדת חלוקה עם בקבוקי מים קטנים שמוגשים למאות המנחמים שבאים והולכים. לידה, עמדה נוספת עם קפה שחור מבושל, שמוגש למרות החום הגדול. מנהגים צריך לקיים. ריח של הל נישא באוויר.
בפנים יושבים שני הבעלים – רג'א ח'טיב שאיבד את אשתו מנאר אל-קאסם אבו אלהיג'א ח'טיב ושתי בנותיו; ואיהאב ח'טיב, שאיבד את אישתו, מנאר דיאב ח'טיב. שניהם עורכי דין. הם התחתנו באותו יום. לנשים של שניהם קראו מנאר. שתיהן כבר לא בין החיים.
כעבור כמה דקות מגיעה קבוצה מפורום הטייסים 555. איתם מגיע ראש שב"כ לשעבר עמי אילון. הם הזדעזעו מהאירוע, שמעו על קריאות השמחה והחליטו לעשות את הדרך מהמרכז כדי להשתתף בצער המשפחה
כעבור כמה דקות מגיעה קבוצה מפורום הטייסים 555. איתם מגיע ראש שב"כ לשעבר עמי אילון. הם הזדעזעו מהאירוע, שמעו על קריאות השמחה ספוגות השנאה, והחליטו לעשות את הדרך מהמרכז כדי להשתתף בצער המשפחה.
עמי איילון נושא דברים במתנ"ס בטמרה במהלך ניחום האבלים, 19 ביוני 2025 (וידיאו: תמר מור סלע)
בתוך המתנ"ס, שורה ארוכה של מנחמים שמחכים ללחוץ את ידו של קאסם אבו אלהיג'א, שאיבד את בתו מנאר אל-קאסם אבו אלהיג'א ח'טיב ושתי נכדותיו, חלא ושדא. קאסם הוא איש רב פעלים, אחד המשווקים הגדולים בענף הירקות והפירות בארץ. הוא מדבר על תקווה. מספר על חבריו החקלאים שעוטפים אותו בצערו.
קאסם מבקש מעמי איילון לומר כמה מילים, והוא נענה. "אנחנו מרגישים זכות וחובה לבוא לנחם. אתם לא לבד", אומר איילון. "עד שלא יהיה שלום בין ישראלים לפלסטינים, המזרח התיכון יגעש, אנשים ייהרגו ותהיינה מלחמות. וכשנבין את זה – אז יהיה לנו עתיד משותף".
"אנחנו מרגישים זכות וחובה לבוא לנחם. אתם לא לבד", אומר איילון. "עד שלא יהיה שלום בין ישראלים לפלסטינים, המזרח התיכון יגעש, אנשים ייהרגו ותהיינה מלחמות. וכשנבין את זה – אז יהיה לנו עתיד משותף"
ביציאה אנחנו פוגשות את ניזאר דיאב, זה שבזכות הסרטון שפרסם החלטתי לבקר בטמרה. הוא מספר על ההודעה שהגיעה אליו בשעת בוקר מחברי קיבוץ בארי שביקשו להשתתף בצער המשפחה והתנצלו שלא יוכלו להגיע. "מבחינתי זה עולם ומלואו", הוא אומר.
ניזאר מספר איך פתח את מסעדת אל-ח'יר בכניסה לטמרה לניצולי אסון הר מירון ב-2021. כדי שלאנשים ששבים הביתה מן האסון, יהיה מקום. שיהיה להם מזון ומשקה ולמי שירצה – יהיה גם מקום לישון. הוא מספר איך ב-8 באוקטובר הוא התגייס לעזרה ותמיכה עם עוד רבים מערביי הצפון.
ניזאר ח'טיב במסר של תקווה (וידיאו: תמר מור סלע)
"כבר שלושה ימים באים לכאן שרים וחברי כנסת", ניזאר אומר. "יש לנו ממשלת ימין. אהלן וסהלן. אנחנו מקבלים אותם בכבוד. אבל ביקשתי מהם, אנא מכם, תקיימו את מה שאתם מבטיחים. הכי קל לזרוק כמה מילים ולהגיד, אני משתתף בצערכם.
"יש לנו ממשלת ימין. אהלן וסהלן. אנחנו מקבלים אותם בכבוד. אבל ביקשתי מהם, אנא מכם, תקיימו את מה שאתם מבטיחים. הכי קל לזרוק כמה מילים ולהגיד, אני משתתף בצערכם"
"אני פונה מכאן לעם ישראל. אל הרוב הדומם. יש לנו מדינה אחת, וגורל משותף. הגענו לתהום. לתחתית המדרון. הגיע הזמן לנסוק. אנחנו התקווה של ישראל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם