התקשורת הישראלית עמדה לאחרונה במבחן לא פשוט – כזה שהציף מתחים, פילוגים, וחשף מגבלות מבניות עמוקות בתפקודה. התקיפה באיראן, שהתרחשה בניגוד לרוב התחזיות וההערכות בתקשורת, העלתה שאלה מטרידה: האם התקשורת הממסדית בישראל נפלה שוב לקונספציה?

לא מדובר בקונספציה מודיעינית נוסח 1973, אלא בקונספציה תקשורתית – שבה שיח פרשני אחיד, מנותק ממורכבות המציאות, משתלט על ערוצי המידע המרכזיים. במקום גיוון עמדות – קונצנזוס צורם. במקום סקפטיות עיתונאית – ודאות בלתי מבוססת. ובעיקר, במקום חקרנות – עריכה לפי פילוגים פוליטיים.

האם התקשורת נפלה שוב לקונספציה של שיח פרשני אחיד, מנותק ממורכבות המציאות שהשתלט על ערוצי המידע. במקום גיוון עמדות – קונצנזוס צורם. במקום סקפטיות עיתונאית – ודאות בלתי מבוססת

היסטוריה תקשורתית קצרה: משופר ממלכתי לשוק מקוטב

מראשית הדרך הייתה התקשורת הישראלית ריכוזית ותפקדה ככלי ממלכתי שנועד לשרת את הפרויקט הלאומי. בשנות ה־70, בעקבות משבר יום הכיפורים, היא עברה שינוי: נעשתה ביקורתית, חוקרת ונושכת. הליברליזציה של שנות ה־90 פתחה את השוק לתחרות – אך גם הכניסה אינטרסים פרטיים, פוליטיזציה ורדיפת רייטינג.

במהלך השנים, ובעיקר בעשור האחרון, הלך והעמיק תהליך של קיטוב ובועתיות. ערוצי התקשורת המרכזיים הפכו למובלעות אידאולוגיות, וכל קהל ניזון ממקורות המאשרים את עמדותיו. מדובר ב"פילטר באבל"(filter bubble) מובהק, שבו כל צד רואה רק את מה שהוא רוצה לראות. אולם כאשר מדובר בנושאים ביטחוניים – מחיר הבועה עלול להיות אסטרטגי.

הצלחה בזכות כישלון?

התקיפה באיראן חשפה פרדוקס מדאיג: דווקא בשל הקונספציה התקשורתית – חוסר האמון, ההטיה, והטשטוש בין עובדה לפרשנות – נשמר אלמנט ההפתעה. הציבור, כמו גם האויב, שוכנע שלא תהיה תקיפה – וההפתעה הושלמה בהצלחה.

אולי ללא כוונה, הכשל התקשורתי הפך לנכס אסטרטגי. אך אין זו סיבה לגאווה – אלא תמרור אזהרה. האם תפקידה של התקשורת הוא לשרת קו אחיד? האם היא עדיין ראויה לאמון הציבור, או שהפכה לעוד שחקן פוליטי?

אולי ללא כוונה, הכשל התקשורתי הפך לנכס אסטרטגי. זו לא סיבה לגאווה – אלא תמרור אזהרה. האם תפקיד התקשורת לשרת קו אחיד? האם היא עדיין ראויה לאמון הציבור? או שהפכה לעוד שחקן פוליטי?

בין פוסט-אמת לתקשורת מבוזרת: כשהרשתות מחליפות את העיתונות

היום, התקשורת פועלת במרחב של פוסט-אמת, שבו רגשות ונרטיבים גוברים על עובדות. אך יש ממד עמוק יותר – הרשתות החברתיות אינן רק מרחב של מניפולציות וספינים, אלא עבור רבים הן מהוות תחליף ממשי לתקשורת הממוסדת.

עבור חלקים גדולים בציבור, פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טיקטוק וטלגרם הן המקור הראשי לחדשות. לא עוד צפייה במהדורות או קריאה בעיתונים – אלא צריכת מידע מפולטר, מיידי, מותאם אישית. חוויית המידע נעשית רגשית, ויראלית – אך גם שטחית ולעיתים מסוכנת.

במצב הזה, התקשורת הממסדית נאבקת על מקומה. לעיתים היא נגררת למלחמת רייטינג בתוך הזירה הזו, מאבדת את מעמדה כסמכות מקצועית ומאבדת את אמון הציבור. במקום להוות משקל נגד לעידן של פופוליזם, היא לעיתים הופכת לחלק ממנו.

דרוש: חשבון נפש תקשורתי

התקשורת הישראלית ניצבת בצומת היסטורית. עליה להחליט – האם לשוב ולמלא את תפקידה הציבורי הביקורתי, או להמשיך ולהיות שחקן בעידן של תקשורת מבוזרת, קיטוב פוליטי ופוסט-אמת.

ייתכן שדרוש כאן לא רק שינוי גישה – אלא מהלך עומק. אולי אפילו "ועדת אגרנט תקשורתית" – שתבחן כיצד קרס המנגנון, ואילו תיקונים דרושים כדי לחדש את אמון הציבור.

כי בסופו של דבר, בין אם אתה תומך בתקיפה באיראן ובין אם אתה מתנגד לה – ברור שהמשבר התקשורתי של ישראל הפך למשתנה אסטרטגי בפני עצמו. וזו לא רק סכנה – אלא גם קריאה לשינוי עמוק במבנה ובמהות של העיתונות הישראלית.

התקשורת הישראלית בצומת היסטורית. עליה להחליט אם לשוב למלא את תפקידה הציבורי הביקורתי, או להמשיך ולהיות שחקן בעידן של תקשורת מבוזרת, קיטוב פוליטי ופוסט-אמת. אולי נדרשת "ועדת אגרנט תקשורתית"

השאלה כעת איננה רק ביטחונית – אלא דמוקרטית: האם התקשורת תוכל לחדש את אמון הציבור ולמלא את תפקידה כאבן יסוד של חברה דמוקרטית?

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.