בשלושת העשורים האחרונים מאז כהונתו של הנשיא ביל קלינטון דרך הנשיאים ג'ורג' בוש, ברק אובמה, דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה וג'ו ביידן – ארה"ב נסוגה לאט לאט בשקט ללא רעשים מיותרים ממעורבותה האינטנסיבית בנעשה במזרח התיכון. זאת במקביל לריכוז מאמציה הדיפלומטיים והצבאיים בדרום מזרח אסיה, מול סין.

אירוע יוצא דופן וחריג שאינו מעיד על המגמה הזו קרה ב"אסון התאומים", ששימש כקטליזטור וכתירוץ לפלישתו של בוש לעיראק. אירוע שהסתיים במונחים מדיניים בינלאומיים כפיאסקו אדיר.

אירוע חריג שאינו מעיד על מגמת הנסיגה של ארה"ב מהמזרח התיכון קרה ב"אסון התאומים", ששימש כקטליזטור וכתירוץ לפלישת בוש לעיראק. אירוע שהסתיים במונחים מדיניים בינלאומיים כפיאסקו אדיר

בעשור האחרון ארה"ב הסיגה את רוב כוחותיה הצבאיים מעיראק ומסוריה וגורשה בבושת פנים מאפגניסטן. כאמור עיקר המאמץ המדיני והצבאי של ארה"ב, החל מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, הופנה לכוון דרום מזרח אסיה נגד המעצמה העולה והמאיימת על ההגמוניה האמריקאית ועל עליונותה המדינית הצבאית והטכנולוגית – סין.

זאת הייתה אחת מהסיבות מדוע טראמפ בכהונתו הראשונה או ביידן – לא הגיבו נגד האיראנים והחות'ים, כאשר הנ"ל תקפו תשתיות אנרגיה הן בסעודיה והן באמירויות ב-2019 וב-2021.

סיבה נוספת לזניחה יחסית של המזרח התיכון על ידי ארה"ב הייתה העצמאות האנרגטית שהושגה ב-2014, פועל יוצא מניצול מקסימלי של טכנולוגית ריסוק פצלי שמן והפיכתם לדלק נוזלי וגז במדינות כגון טקסס, ניו מקסיקו וצפון דקוטה, שהפכה את ארה"ב מיבואנית של דלק (כ-60% מצריכתה) ליצואנית של נפט גז ופחם.

בהרצאה שנשא מרטין אינדיק ז"ל, שגרירה של ארה"ב ב-1996 בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי אמר: "לארה"ב יש 4 אינטרסים עיקריים במזה"ת: הראשון – ישראל, השני – נפט, השלישי – נפט והרביעי – נפט". ואני הקטן מלמלתי לעצמי ולחבריי הסמוכים לשולחני (בכדי שלא לפגוע בכבודו של האורח היהודי המכובד) "הפוך גוטה, גוטה הפוך, הראשון – נפט והרביעי – ישראל".

מלחמת ישראל-איראן החזירה את ארה"ב למזרח התיכון ובגדול. יש שיטענו בניגוד לרצונה או אפילו בניגוד גמור לתכניותיו הראשוניות של טראמפ עת עלה לכס הנשיאות לפני כ-5 חדשים. מאז הוא הצהיר במפורש ובפומבי חזור ושנה כי ברצונו להתמודד ולהתרכז באיום הכלכלי והצבאי של סין ולהשכין שלום בשאר חלקי העולם.

מלחמת ישראל-איראן החזירה את ארה"ב למזרח התיכון ובגדול. יש שיטענו בניגוד לרצונה או אפילו בניגוד גמור לתכניותיו הראשוניות של טראמפ עת עלה לכס הנשיאות לפני כ-5 חדשים

הדבר מצא ביטויו בגידול האדיר המתוכנן בתקציב ההגנה של ארה"ב, מלווה במדיניות מכסים כלל עולמית ואגרסיבית מאוד, במיוחד כנגד סין. אבל טראמפ הוא טראמפ לטוב ולרע. רדיפתו האובססיבית להישגים מהירים וקבלת קרדיטים זמינים מידיים ("סטוץ פוליטי"), היא שאפשרה לישראל "למשוך" אותו לקלחת האיראנית, שלא מרצון או תכנון ראשוני (באפריל ובמאי סירב בתוקף לבקשתו של בנימין נתניהו לתקוף את איראן).

מאז שלהי שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, ישראל במלחמתה המוצלחת נגד איראן החזירה לארה"ב לראשונה את השליטה הכמעט מוחלטת שלה במזרח התיכון, שליטה שעל פיה יישק כל דבר.

אמנם ישראל הצליחה בצורה פנומנלית להכות באיראן ולהגישה כמגש של כסף לארה"ב, אבל טראמפ כמו טראמפ – מנצל את ישראל במחירים זולים יחסית. ניתן לתמצת את מדיניותו כלפי ישראל כך: "אתם תעשו את העבודה המלוכלכת ואני אקבל את הקרדיט".

לכך בדיוק התכוון לגבי עזה: "אתם תטהרו בשבילי את עזה מתושביה ומחמאס, ואני אבנה שם ריביירה אמריקאית יפהפיה", וכך גם באיראן: "אתם תכו שוק על ירך את טילי הקרקע ובמיוחד את ההגנה האווירית, ותסללו עבורי את הדרך למכת הנוקאאוט של מטוסי ה-2-B  שלי והקרדיט ברובו יהיה שלי – כולל השכנת שלום בין איראן לישראל".

למעורבותה החוזרת של ארה"ב במזרח התיכון יש השפעה חיובית מאוד על הביטחון הלאומי הישראלי (תמיד טוב שחברך הקרוב יהיה הבריון של השכונה). זאת כיוון שבמזרח התיכון, פרט לאיראן קיימות עדיין עוד שתי מעצמות אזוריות לא קטנות עם תרבות, כבוד לאומי, היסטוריה בת אלפי שנים, ובעיקר עם שאיפות אימפריאליות – חלקן פומביות וניתנות לאבחון, וחלקן נסתרות בחדרי החדרים של ליבות מנהיגיהם – טורקיה ומצרים. הראשונה יריבה אקטיבית ועוינת מאוד לישראל עם מעורבות אינטנסיבית בסוריה, לוב וקטאר, והשנייה עם צרות כלכליות קשות  מאוד, שלא מונעות ממנה התעצמות צבאית מרשימה מכל הבא ליד (למרות הסכם השלום שלנו עמה).

אמנם ישראל הצליחה בצורה פנומנלית להכות באיראן ולהגישה לארה"ב, אבל טראמפ מנצל את ישראל בזול יחסית. ניתן לתמצת את מדיניותו כלפיה כך: "אתם תעשו את העבודה המלוכלכת ואני אקבל את הקרדיט"

ללא תלות בכהונתו של טראמפ בבית הלבן, אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל צריכה להיות מושתתת על שני אדנים:

1

הראשון והמיידי – השקעה תוספתית רב שנתית גדולה מאוד בתקציבי הביטחון, ללא פגיעה בתקציבים האזרחיים (כלכלה וחברה) בהיקפים של 4-5% של גירעון שנתי. במקביל, ניצול יעיל של כוח אדם צבאי (עם גיוס החרדים – מה טוב), בכל חילות צה"ל – באוויר בים ובעיקר בכוחות היבשה – עקב אכילס שלנו.

הקמת חיל טילים וחלל, הרחבה מסיבית של כוחות הסייבר והצטיידות גדולה בנשק הלייזר, תחילה נגד איומים קצרי טווח, ובעתיד כתוספת נגד איומי טווח ארוך. שלא לדבר על השלמת מלאים והסבה ככל הניתן מרכש נשק וחימוש תוצרת חו"ל לייצור מקומי אינטנסיבי שיעמוד לרשות הביקוש המקומי וכן ליצוא בהיקפים גדולים (לא יזיקו לנו עוד שני "אלביטים" תוך עשור-עשור וחצי). לא אתפלא אם טראמפ ידידנו היקר יהיה זה שיחסל את הסיוע הביטחוני השנתי, או יגביל אותו בצורה כזו או אחרת החל מ-2028.

2

האדן השני – במקביל עלינו לנצל במהירות את הניצחון הכביר על איראן, כדי להרחיב במהירות את קשת הסכמי השלום עם מדינות נוספות באזור כגון סעודיה, עומאן וטוניסיה (מה שמחייב מציאת פתרון לעזה), וכן לחתור ליחסים דיפלומטיים רשמיים עם מדינות מוסלמיות נוספות כגון אינדונזיה ומלזיה.

*  *  *

"החלום הרטוב" האישי שלי מאז סיום לימודי במכללה לביטחון לאומי ובניגוד גמור לכמה גנרלים שחצנים לשעבר בצה"ל ולאסטרטגים דה-לה שמאטע במערכת הביטחון – הוא חתימה על ברית הגנה עם ארה"ב.

זו ברית שאכן תגביל מאוד את עצמאותנו הביטחונית, אך היא ממילא מוגבלת, כפי שראינו במלחמה הנוכחית המוצלחת מאוד (טראמפ) ובמלחמת יום הכיפור (קיסינג'ר).

"החלום הרטוב" האישי שלי מאז סיום לימודי במכללה לביטחון לאומי ובניגוד גמור לכמה גנרלים שחצנים לשעבר בצה"ל ולאסטרטגים דה-לה שמאטע במערכת הביטחון – הוא חתימה על ברית הגנה עם ארה"ב

הבעיה האמיתית בעבר, ועל אחת כמה וכמה כיום, היא האסטרטגיה הבדלנית של ארה"ב השולטת בכיפה הציבורית ("דוקטרינת מונרו"). אם לא ברית הגנה עם ארה"ב, אז לפחות להיעזר בארה"ב ובכמה מדינות ידידותיות באירופה כדי לצרף אותנו לברית נאט"ו. טראמפ יכול לשבור את ההתנגדות הקולנית הצפויה של רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי – כפי שנעשה במקרה השוודי והפיני, ואת ההתנגדות השקטה מאחורי הקלעים של עמנואל מקרון הצרפתי.

מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.