14 דקות – מ־07:48 עד 8:02. זה היה משך הזמן שבו נלחם רב־פקד אבי צידון ז"ל ממשטרת אופקים לבדו מול כעשרה מחבלים, בפאתי פריגן, בבוקרו של 7 באוקטובר – עד שחוסל.
14 דקות, איש משטרה אחד על בגדים אזרחיים, שנקלע למקום במקרה. אפס סיוע מסביב. צי של מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש. שחוח מאחורי חומת בטון, חוטף אש – ומחזיר. כמו רמבו, רק בלי איפור ובלי מצלמות. עד הסוף המר, הבלתי נמנע.
באותה שעה כבר עמדה כיתת הכוננות של היישוב הסמוך שלומית בשער היישוב, אך ככל הנראה לא ידעה כלל על הימצאותו של צידון בשטח. בצומת הסמוך, במרחק קילומטרים ספורים בלבד מהמושב, ישבה כיתת חיילים מחומשת היטב מגדוד נח"ל, שאיבדה את מפקדיה וסירבה להצטרף ללחימה.
ייתכן שתחקיר משטרתי משלים יוכל להציע תמונה מלאה יותר, ותחקיר של ועדת חקירה ממלכתית – שמבוששת לבוא ואולי כבר לא תוקם לעולם – אמור למלא את החורים שהתחקיר הצה"לי השמיט או פספס
שני שותפיו של צידון לכוח המאולתר – רבש"ץ חבל שלום לוטם נגר, והשוטר המסתערב מ' – נלחמו עימו עד שמ' נפצע בירכו ולוטם מיהר לפנותו כשהוא שותת דם. כך נותר אבי לבדו, בשטח, בשעה שהמחבלים החלו לחדור אל הבתים הראשונים.
14 הדקות הללו, והאופן שבו נקלע רב־פקד צידון אליהן, זוכות למעט התייחסות בתחקיר הצה"לי על הקרב בפריגן. לכך יש כמה סיבות – אחת מהן היא העובדה שצידון היה שוטר, בעוד שהתחקיר מתמקד בפעולות צה"ל.
ייתכן שתחקיר משטרתי משלים יוכל להציע תמונה מלאה יותר, ותחקיר של ועדת חקירה ממלכתית – שמבוששת לבוא ואולי כבר לא תוקם לעולם – אמור למלא את החורים המבצעיים והערכיים שהתחקיר הצה"לי השמיט או פספס.
אבל עד שזה יקרה, מותיר התחקיר האחרון שפורסם – רגע קצר לפני שהמטוסים המריאו לשמי איראן – חור בלב, ולא מעט אכזבה בקרב מי ששרד את הקרב בפריגן. מבחינתם, גם כאן פספס צה"ל הזדמנות להפיק לקחים ולשפר עמדות לעתיד.
"התחקיר מכיר בכישלון ובאחריות הצבא, אבל לא נכנס לפרטים שמרכיבים את הכישלון הזה, ונמנע מלגבש מסקנות שיבטיחו שהמצב הנורא הזה לא יחזור – בעוד חמש או עשר שנים"
"התחקיר אומר את הדברים שאנחנו כבר ידענו, הוא לא מחדש לנו", אומר נגר, שאלמלא המפגש הגורלי והמקרי בינו לבין המסתערב מ' באותו בוקר נורא, ספק אם ניתן היה לעצור את המחבלים, שכבר עמדו לחדור אל הבתים הראשונים הסמוכים לשער היישוב ולבצע את זממם.
"התחקיר מכיר בכישלון ובאחריות הצבא, אבל לא נכנס לפרטים שמרכיבים את הכישלון הזה, ונמנע מלגבש מסקנות שיבטיחו שהמצב הנורא הזה לא יחזור – בעוד חמש או עשר שנים. הלוואי שהתחושות שלי היו יותר טובות.
"הייתי מאוד שמח לשמוע שסגרו לי את כל הפינות שיושבות לי בראש מאז 7 באוקטובר. אבל לצערי זה לא קרה. הם לא סגרו שום פינה, חוץ מלהגיד את המובן מאליו ולעשות קצת סדר בזמנים".
"מצופה היה לחתור למגע"
ואכן, צה"ל מדגיש במסקנות התחקיר – לצד הכישלון במשימה להגן על פריגן ותושביו (מסקנה הפותחת את הסיכום באותיות מודגשות), ולצד שבחים לתושבי המושב, לכוח בהובלתו של לוטם, ובעיקר לגבורתה של כיתת הכוננות משלומית שהגיעה לאחר השעה 08:00 וסייעה לסיים את הלחימה במחבלים – דווקא את המרכיבים שנמצאים מעבר לשליטתו הישירה של הצבא.
"יש שם כשל ערכי של חתירה למגע ועמידה במשימה. אני פניתי פעמיים אל החיילים בצומת בתחינה שיבואו לעזור לאזרחים שיש להם מחבלים בבתים – והם סירבו"
כך, למשל, מתעלם התחקיר כמעט לחלוטין ממה שהתרחש מחוץ למושב באותה שעה – אז עמדו שמונה חיילי סיירת נח"ל בצומת הסמוך, אך נמנעו מלהיכנס למושב. בין אם לקו בהלם ובין אם המתינו לפקודות שלא הגיעו, הם לא פעלו, אף שהתבקשו לעשות זאת מספר פעמים.
במסקנות נכתב רק: "מצופה היה מכוחות צה"ל לחתור למגע עם האויב ולפעול במהירות רבה יותר על מנת להגיע ולהצטרף ללחימה במושב".
אלא שלטענת גורמים ששוחחו עם זמן ישראל במסגרת תחקיר שפורסם כאן לפני שנה, מדובר בתיאור חלבי וכללי שמתעלם מהכשלים הערכיים והמבצעיים.
מחבלי חמאס ביישוב פרי גן, 7 באוקטובר 2023
"יש שם כשל ערכי של חתירה למגע ועמידה במשימה", אומר נגר. "והמשימה היא הגנה על יישובי העוטף. אני פניתי פעמיים אל החיילים בצומת באותו הבוקר בתחינה שיבואו לעזור לאזרחים שיש להם מחבלים בבתים. ביקשתי מהם לפני שנכנסתי לפריגן – והם סירבו. וכשיצאתי מפריגן כעבור שעה, עם פצוע ברכב, הם סירבו שוב.
"כשפיניתי את מ' הפצוע עברתי דרכם שוב וביקשתי שלפחות יביאו לי את אחד משני ה"דווידים" (רכב שטח צה"לי ממוגן, א"ה) שהיו שם, וגם את זה הם לא עשו. אז איפה ההתייחסות לדברים האלה בתחקיר? למה לטאטא את המציאות ולעסוק רק בטפל? נכון, הם אמרו 'על צה"ל האחריות, אנחנו אשמים'. זה טוב ויפה, אבל זאת רק נקודת התחלה. תחקיר כזה אמור להגיע למסקנות נרחבות יותר".
"החיילים רעדו מפחד, חלקם ברמה של כמעט בכי", סיפרה רגינה לזמן ישראל לפני שנה. "ראיתי שהם מפחדים. הם ילדים, אני יכולה להבין. מצד שני, להם יש נשק ואפודים, ולנו אין כלום – והם לא זזו מהמקום"
עדות נוספת שאספנו – מרגינה, בת זוגו של מ' המסתערב, שנקלעה למקום ונשארה עם החיילים בצומת – שרטטה תמונה לא מחמיאה של יחידת עילית צבאית שמתקשה לתפקד בזמן אמת, כשהתנאים בשטח משתנים. שמונה חיילים חמושים שוהים בצומת במשך שעות, אך מתקשים להתעשת.
"החיילים רעדו מפחד, חלקם ברמה של כמעט בכי", סיפרה רגינה לזמן ישראל לפני שנה. "ראיתי שהם מפחדים. הם ילדים, אני יכולה להבין. מצד שני, להם יש נשק ואפודים, ולנו אין כלום – והם לא זזו מהמקום. הם היו חסרי אונים, ולא חשבו לרגע שצריך לצאת ולחפש אחרי מחבלים".
גם אפרת צידון, אלמנתו של אבי, מביעה אכזבה מהיכולת של הצבא להצביע על התקלות. בטרם פורסם התחקיר, נערכה מצגת שבה הוצגו בפניה ובפני גורמים נוספים ביישוב ממצאי ביניים מרכזיים.
"אני תיקנתי להם את לוחות הזמנים, והתברר שהם טעו בשעת המוות של אבי בכמעט עשר דקות", היא מספרת. "המשמעות היא שאבי נלחם לבד 12 דקות ולא שתיים, כפי שחשבו קודם. 12 דקות שבהן אבי היה מקור האש היחידי – מה שמסביר מדוע בסרטונים רואים תנועה חריגה של המחבלים שיצאו מהבית, נכנסו אליו, ומנטרלים אותו".
"אני חושבת ששוטר, שהגיע למקום במקרה לגמרי, נלחם לבדו ומציל כך את היישוב – זה סיפור לא פחות חשוב, שלא קיבל התייחסות ספציפית, למעט אזכור קצר"
איך זה היה צריך להשפיע על דגשי התחקיר?
"יש אדם שנשאר בלחימה לבדו במשך כל כך הרבה זמן, כשמסביבו שלושה מקורות אש לא אפקטיביים: חיילים בצומת, כיתת כוננות שעדיין לא נכנסה, וכוח קרק"ל שגם הוא עוד לא נכנס.
"יש פה באמת גבורה יוצאת דופן, והדגש על כיתת הכוננות של שלומית שהגיעה אחר כך וסיימה את המלאכה הוא בהחלט חשוב – אבל אני חושבת ששוטר, שהגיע למקום במקרה לגמרי, נלחם לבדו ומציל כך את היישוב – זה סיפור לא פחות חשוב, שלא קיבל התייחסות ספציפית, למעט אזכור קצר.
"למרות שכאשר כיתת הכוננות של שלומית הגיעה לסיים את הקרב – היא מצאה זירה שונה לחלוטין מזו שהייתה נגלית לעיניה אלמלא אבי היה שם".
את חושבת שזה בגלל שהוא שוטר ולא חייל?
"אני לא מכירה את כל הכוחות הפועלים, אבל הבנתי שיש הרבה דברים שלא תוחקרו מכיוון שהשאירו אותם לתחקור עתידי של המשטרה, שאמור להתקיים בעתיד. אז, למשל, כל ההתנהלות סביב אבי מבחינת הקשר המשטרתי ורשת הטלפונים שלא עבדה – זה לא תוחקר. אבל הדברים קשורים זה בזה, ולכן קשה מאוד להיות שבע רצון מתחקיר שמבודד זירה מהמתרחש סביבה".
המדינה צריכה להחליט אם היא מונופול על הכוח
ההתייחסות המצומצמת בתחקיר רק מחזקת את הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את הכישלון מכל זווית אפשרית ותחתור למסקנות מקיפות – ולא תסתפק באמירות שטחיות וברורות מאליהן כמו "היה צורך לחתור למגע". רבות מהשאלות שניקרו סביב האירוע בפריגן – ושחוזרות על עצמן גם בזירות לחימה אחרות – נותרו ללא מענה.
"לא ייתכן שצה"ל מתחקר את עצמו, המשטרה מתחקרת את עצמה, ושב"כ מתחקר את עצמו – וכך כל גוף מבודד את עצמו", אומר נגר. "זה מתכון למריחה"
"לא ייתכן שצה"ל מתחקר את עצמו, המשטרה מתחקרת את עצמה, ושב"כ מתחקר את עצמו – וכך כל גוף מבודד את עצמו", אומר נגר. "זה מתכון למריחה. צריך שכלל המערכות הביטחוניות בישראל יתחקרו את האירוע כולו יחד, בפריזמה רחבה, בשיתוף גופי המודיעין והדרג המדיני – כדי להגיע למסקנות משמעותיות".
אחת המסקנות הנחרצות בדוח הוא שכיתת הכוננות של פריגן הייתה לא מוכנה לאירוע "הן מבחינת מצבת כוח האדם והן מבחינת הכשירות המבצעית".
"תודה רבה. ומי אחראי לזה? מי אחראי להכין את כיתות הכוננות? אני לא רואה פה התייחסות להרעבה השיטתית של כיתות הכוננות, לצמצום התקציבים והנשק וכו'. זה מזכיר לי את האמירה של אלוף דוד זיני לתושבי עין השלושה ש'אתם יודעים איפה בחרתם לגור'.
תיעוד: מחבלי חמאס נכנסים לבית ביישוב פריגן, 7 באוקטובר 2023
"התחושה שלי מקריאת התחקיר היא שהמדינה עדיין לא הפנימה שהיא הריבון, ושהיא בעלת המונופול על הכוח. ואם אין לה מונופול על הכוח, ואנחנו צריכים להתחמש בעצמנו – אין בעיה: אני אצבור נשק ואקים כיתות כוננות עצמאיות. כמו שבמשך שנים נאלצנו לאסוף כדורים לאקדחים מכל מיני תרגילים, רק כדי שתהיה לנו תחמושת – ובסוף זה הציל הרבה אנשים.
"אז אם רוצים שנהיה אמריקה, וכל אחד יקים לעצמו צבא – שיגידו. כי בסוף, אני לא רואה מה מבטיח לרבש"צים החדשים שנכנסו, ולכיתות הכוננות החדשות והמשופרות, שלא יפגשו את אותו האירוע בעוד עשר שנים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם