כאשר ויטלי סטריקוב עלה לבמה בפורט וורת', טקסס, כדי לבצע את היצירה האחרונה – והמתישה מכולן – בתחרות הפסנתר הארוכה, הוא נתקל בבעיה בלתי צפויה: הכיסא.
בניסיון להתאים את גובהו למנח הידיים על הקלידים, הסתבך סטריקוב עם מנגנון הגובה – הוא סובב שוב ושוב את הכפתור, קם, טיפל בכיסא הארור, חזר לשבת – אך לשווא. הוא לא הצליח למקם את עצמו בגובה הרצוי.
דקה ארוכה כנצח חלפה. המנצחת מרין אולסופ והתזמורת המתינו בדריכות לרגע שבו יניד בראשו – האות להתחיל. המצלמות קלטו את אלסופ רוכנת קדימה בחיוך, מנסה להבין מה השתבש.
המבקרים שעקבו אחרי תחרות ואן קלייבורן בטקסס, לא יכלו לעצור את הסופרלטיבים כלפי סטריקוב: "וירטואוזיות בוערת", "מופלא", "הופעה מרתקת", "ניגן מכל הלב", "עוצמתי"
פתיחה כזו לקונצרט – תחת תנאי לחץ קיצוניים, עייפות פיזית ומנטלית עצומה ואווירה של תחרות סוסים – רגע לפני שמחליטים מי מקבל איזו מדליה, הייתה יכולה למתוח גם את העצבים של האומן הכי קר־רוח ביקום עד להתפקע.
אחרי הכול, הופעות רבות מוכרעות, לפחות בתודעת השופטים והקהל, כבר מהצלילים הראשונים. הביטחון של המבצע במסלול שבחר לעצמו ניכר כמעט מייד. התחלה רעה – כניסה מפוספסת מול התזמורת, או טעות קטנה מהתרגשות – מקשה מאוד להתאושש. אז אם עוד לא נשמע תו אחד וכבר משהו משתבש – מה הסיכוי להוציא הופעה מנצחת? גם השאקל הכי קול יכול להיכנס לסרט.
אבל סטריקוב הישראלי – שעלה מחבר העמים ונראה כאילו מאיר בנאי הצעיר הגיע לביקור עם פריזורה מהאייטיז – שלח סדרה של חיוכים למנצחת ולקהל, סחט מהם פרץ צחוק ומחיאות כפיים, ונפנף מעליו את התקרית כאילו הייתה לא יותר מזבוב טורדני שחלף בשמי האולם.
שנייה אחר כך, הוא ניגש לקלידים ונתן אחת ההופעות המרשימות בתחרות כולה – כזו שכבר יש מי שמכנים אותה "היסטורית".
המבקרים שעקבו אחרי תחרות ואן קלייבורן בטקסס – ואשר חלקם היו קצת קרירים כלפי סטריקוב לאורך התחרות (אחד כינה אותו "סוס שחור" במהלך המרוץ, ואחרים הודו שלקח להם זמן להתחבר לאופיו הנינוח ולצליל העדין יחסית שמפיקות אצבעותיו הארוכות) – לא יכלו הפעם לעצור את הסופרלטיבים: "וירטואוזיות בוערת", "מופלא", "הופעה מרתקת", "ניגן מכל הלב", "עוצמתי", "פרשנות סוחפת בכל הרמות: רגשית, ארכיטקטונית וצבעונית" – ועוד.
סטריקוב בחר לסיים את חלקו בתחרות עם הקונצ'רטו מס' 2 של ברטוק – שכמעט אף פעם לא מנוגן בתחרויות, ושמעולם לא נוגן קודם לכן בתחרות קלייבורן, המתקיימת ברציפות מאז 1962
כמובן, לא היה מבקר אחד שלא הדגיש את אומץ הלב שנדרש לבחירה של סטריקוב – הישראלי היחיד מבין 28 המתחרים שהתקבלו לתחרות, מתוך יותר מ־300 מועמדים. סטריקוב בחר לסיים את חלקו בתחרות עם הקונצ'רטו מס' 2 של ברטוק – שכמעט אף פעם לא מנוגן בתחרויות, ושמעולם לא נוגן קודם לכן בתחרות קלייבורן, המתקיימת ברציפות מאז 1962.
אגב, ברטוק עצמו, המלחין ההונגרי, כלל לא חיבב תחרויות פסנתר.
מדובר ביצירה מופרעת לחלוטין, שתובעת לא רק טכניקה ועוצמה מצד המבצע, אלא גם תיאום מושלם עם התזמורת, יכולת עמידה והתמדה כמעט בלתי אנושיים של הפסנתרן לאורך כמחצית השעה, שליטה ריתמית מושלמת ואנרגיה עצומה שמאפשרת להתמודד עם האתגרים שהמלחין זרק לעברו של המבצע.
נגינה בפסנתר לא אמורה לפצוע את הפסנתרן, אבל אנדראש שיף טען פעם שאת הקונצ'רטו הזה הוא נוהג לסיים כשהמקלדת מכוסה בסימנים של דם בגלל הטכניקה "שוברת האצבעות" שלו. לבצע יצירה מורכבת כל כך בתחרות, עם מעט מאוד הזדמנויות לחזרות מול התזמורת, לחץ אדיר מצד הקהל והשופטים וכשכל הז'יטונים מונחים על השולחן, ייחשב על ידי רבים כמעט מעשה התאבדותי.
סטריקוב לא רק "חיסל" עם ברטוק, כפי שהחמיא לו אחד המבקרים – ההופעה הזו ביססה סופית את מעמדו והביאה לו את מדליית הכסף והמקום השני. עיון בהיסטוריה של התחרות מעלה כי הוא הישראלי היחיד שהגיע להישג כזה בתחרות קלייבורן, המתקיימת אחת לארבע שנים בטקסס, ונקראת על שמו של הפסנתרן האמריקאי היחיד שניצח את האימפריה הרוסית, דווקא במגרש הביתי שלה, בתחרות צ'ייקובסקי במוסקבה, בשיא המלחמה הקרה.
בזמן שסטריקוב השתולל בחן על הפסנתר, בישראל השתוללה מלחמה עם איראן. אולי משום כך, ההישג המרשים לא זכה כמעט לשום סיקור תקשורתי – אף שהוא בהחלט משתייך לקטגוריה האהובה של "גאווה לאומית"
בזמן שסטריקוב השתולל בחן על הפסנתר, בישראל השתוללה מלחמה עם איראן. אולי משום כך, ההישג המרשים לא זכה כמעט לשום סיקור תקשורתי – אף שהוא בהחלט משתייך לקטגוריה הישראלית האהובה של "גאווה לאומית".
מילד פלא לאומן בוגר
שבוע אחרי שהימם את הקהל הטקסני – שמתייחס לתחרות קלייבורן בגאווה מקומית לפחות כמו ירידי הרודיאו ואילוף ראווה של שוורים – תפסתי את סטריקוב לריאיון בזום ממקום מגוריו הנוכחי במעונות של אוניברסיטת ייל שבניו הייבן, קונטיקט, שם הוא משתלם בפסנתרנות אצל הפסנתרן והפדגוג המפורסם בוריס ברמן (שגם הוא עלה לישראל בשנות ה־70).
הבחירה בקונצ'רטו המורכב והמאתגר הייתה, מבחינתו, אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת. "זאת לא הייתה החלטה קלה, אבל היא התגבשה אצלי די מזמן. למדתי את הקונצרט עוד כשהייתי בישראל, והתאמנתי עליו לתחרות אחרת בכלל.
"גיליתי שהוא אומנם קשה באופן מטורף, מלא בנקודות טריקיות ומנוגן באופן כה נדיר, אבל זה דווקא התאים לי לאווירה התחרותית כי הוא כל כך בהיר ומקורי. זאת פשוט מוזיקה נהדרת, וחשבתי לעצמי: 'זאת דווקא לא אפשרות רעה כל כך לתחרות. הוא יכול להתאים'".
"חשבתי לבצע את הקונצ'רטו של רחמנינוב שכל כך מזוהה עם תחרויות פסנתר. חשבתי ללכת על סוס מרוצים מוכר ולא לקחת סיכונים מיותרים. אבל לאט־לאט התחממתי חזרה לרעיון של להפתיע עם ברטוק"
המורה שלך בטח קיבל התקף לב.
"המורה שלי כאן אמר, 'ובכן, זה באמת קונצ'רטו טוב, אבל אני לא חושב שהוא טוב במיוחד לתחרות. זה ממש קשה גם לתזמורת, ולא מקבלים הרבה חזרות איתם, אז קשה מאוד לעבוד ולשייף נקודות מסובכות'.
"ובאמת הזמן חלף, הגיע החורף של השנה שעברה והתחלתי לחשוב על התוכנית שלי לגמר התחרות – וירדתי מהרעיון. חשבתי לבצע את הקונצ'רטו של רחמנינוב שכל כך מזוהה עם תחרויות פסנתר. חשבתי ללכת על סוס מרוצים מוכר ולא לקחת סיכונים מיותרים.
"אבל לאט־לאט התחממתי חזרה לרעיון של להפתיע עם ברטוק. הגיע מרץ, הייתי בטקסס לצורך המוקדמות של התחרות וישבתי לארוחת ערב עם חבר שהתעניין מה אני מתכנן לבצע בגמר. אמרתי לו: שומאן ורחמנינוב, שניהם בחירות מאוד מקובלות. הוא ביקש לדעת מה עוד אני מבצע בתקופה האחרונה ואיך שסיפרתי לו על ברטוק הוא נדלק.
"הוא אמר, 'זה מה שאתה צריך לעשות! כך תוכל להציג את כל היכולות שלך ולהרשים את השופטים. אז ניגנתי אותו שוב למורה שלי כאן בייל – ואחרי שהוא שמע אותי גם הוא השתכנע".
"בין הופעות אני חש בלחץ, בחרדה לפעמים ואני לא ישן טוב. אבל ברגע שאני עולה על הבמה אני מרגיש טוב. למעשה, אני לא מרגיש הבדל בין הופעה בתחרות להופעה רגילה"
איך אתה מצליח לשמור על קור רוח בתחרות כזאת ארוכה? כשהגעת לקו הסיום זה כבר היה אחרי שש תוכניות שונות שניגנת וארבעה תהליכי ניפוי. מנטלית זה נשמע בלתי אפשרי לשמור על רמת ריכוז גבוהה.
"הלחץ הוא באמת עצום בתחרויות וזה מאוד קשה. כל הרגשות שמתנקזים, במיוחד בתחרויות גדולות כמו קלייבורן. וההמתנה לתוצאות של כל שלב – אם עלית לרבע הגמר או חצי הגמר, בהחלט מורטת עצבים. אבל אני חייב להגיד שעל הבמה אני לא חש לחץ.
"בין הופעות אני חש בלחץ, בחרדה לפעמים ואני לא ישן טוב. אבל ברגע שאני עולה על הבמה אני מרגיש טוב. למעשה, אני לא מרגיש הבדל בין הופעה בתחרות להופעה רגילה. ברגע שאני מנגן מוזיקה, האדרנלין שוטף אותי והאנרגיה שזורמת מהקהל אל הבמה דוחפת אותי קדימה ועוזרת לי להתגבר על כל הפחדים או הקשיים".
הבייבי פייס של סטריקוב באמת יכול להטעות. הקריירה שלו התחילה כ"ילד פלא" ביקטרינבורג, העיר הגדולה במחוז אורל ברוסיה, כשהתחיל לשיר במקהלה בגיל המופלג שלוש. אימו היהודייה ואביו הרוסי שניהם מוזיקאים – האב זמר והאם חלילנית – כך שמסורת יהודית ומוזיקה עטפו אותו כמעט מאז שהוא זוכר את עצמו.
"למדתי פסנתר מגיל מאוד צעיר, והתבגרתי לתוך הפסנתר. אני אפילו לא יכול להצביע על פרק זמן מסוים שבו הרגשתי שאני 'ממש טוב'. אני כן זוכר שלא הייתי טינאייג'ר טיפוסי, האופי שלי לא בהכרח התאים לאופי של הסביבה.
"אני זוכר שהיה לי מעין עימות עם המורה שלי לפסנתר באותה תקופה שהעיר לי בשלב מסוים שאני לא עומד ברמה שהצבתי לעצמי, ושהוא שם לב שאני מתאמן פחות"
"חלק מהנערים בסביבה היו יותר 'מטורפים' ממני ונאבקתי עם קשיים בקטע הזה, בקשרים חברתיים איתם ועם ההורים. המעבר מילד פלא למוזיקאי בוגר הוא אף פעם לא פשוט. אפילו כשכבר הלכתי לבתי ספר מקצועיים למוזיקה והקדשתי תשומת לב מיוחדת למוזיקה. וגם בבית ספר למוזיקה, בגיל 13–14, יש פיתויים אחרים.
"התחלתי לעסוק לא מעט בספורט, הייתי נער, ונמשכתי לזה כמו רוב הנערים בגיל ההתבגרות. התחלתי להשתתף בתחרויות ספורט מקומיות, ואומנם לא הייתי ספורטאי מקצועי אבל נגיד שהראיתי יכולות, והאימונים הפיזיים הסיטו את תשומת הלב שלי משיעורי הפסנתר.
"ואז הייתה תקופה שהתרחקתי קצת מהפסנתר, ולא עמדתי בציפיות שהיו ממני, דווקא בשלב שבו הייתי צריך לייצר המון משמעת ומחויבות.
"אני זוכר שהיה לי מעין עימות עם המורה שלי לפסנתר באותה תקופה שהעיר לי בשלב מסוים שאני לא עומד ברמה שהצבתי לעצמי, ושהוא שם לב שאני מתאמן פחות. הוא הבחין שמשיעור לשיעור אין התפתחות או שאני אפילו מתדרדר ברמה.
"ואז היה שיעור שלא הגעתי בכלל. היה איזה טורניר ספורט בבוקר שנמשך יותר ממה שצפוי ולא הצלחתי להגיע לשיעור אחר־הצוהריים. המורה חיכה לי ובסוף התייאש".
"אבל לי היה מזל כי המורה שלי דווקא נקט בגישה מאוד חכמה. הוא התקשר אליי אומר, 'אתה יודע ויטלי, יש לך הרבה עיסוקים שאתה אוהב כמו ספורט, אבל דבר אחד אתה צריך להבין: בשלב מסוים תצטרך להכריע"
מורים לפסנתר ברוסיה הם קשוחים. לא מומלץ להתעסק איתם.
"(צוחק) כן זה ידוע ושמעתי סיפורי אימה על המורים הגדולים והקשוחים. אבל לי היה מזל כי המורה שלי דווקא נקט בגישה מאוד חכמה.
"הוא התקשר אליי אומר, 'אתה יודע ויטלי, יש לך הרבה עיסוקים שאתה אוהב כמו ספורט, אבל דבר אחד אתה צריך להבין לגבי העתיד שלך: בשלב מסוים תצטרך להכריע. ההחלטה היא שלך איך העתיד שלך יראה. אתה צריך לקבל החלטה אם אתה רוצה להיות סתם פסנתרן או אלוף עולמי בתחום המוזיקה.
"ואני זוכר שהגישה הזאת הייתה מקסימה בעיניי. הוא אמר לי, 'זה שלך'. הוא רצה לחלוק איתי את האהבה שלו למוזיקה והצליח. זה עזר לי לעשות את המעבר מהילד שהייתי, נגיד, בגיל 11 שמנגן המון סולמות ותרגילים ומוזיקה לילדים לאדם הבוגר שצריך להתמודד עם יצירות המאסטרפיס הגדולות".
כשאזעקות מחליפות את המוזיקה
הרעיון לעלות ישראל התגבש אצל סטריקוב בהדרגה. "תמיד הרגשתי קשר לאנשים בישראל. יש לי הרבה קרובים בישראל והכרתי את התרבות היהודית, ואחותי שגרה כאן תמיד המליצה.
"הייתי מגיע מדי פעם לקונצרטים בישראל ונוצר גם קשר עם בחור מהשגרירות והשתתפתי בתוכנית חילופי סטודנטים. החוויה הישראלית הייתה נהדרת תמיד. ואחרי הקונצרטים בישראל הבנתי שזה משהו שאני רוצה לעשות יום אחד.
"כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בתחילת 22' הרצון שלי התחדש. אז אישתי ואני קיבלנו ויזות עליה ונחתנו בארץ ביחד עם הבת הקטנה והכלב. אחרי זה העלו אותנו על אוטובוס עם כל המזוודות לעכו"
"הרעיון התבשל במשך כמה שנים והתוכניות המעשיות לעלות התחילו בערך כשהייתי בן 23. באותה תקופה הייתי על הקו בין לימודים במוסקבה לבין לימודים באקדמיה באיטליה ליד בולוניה, והחלטתי שהגיע הזמן.
"אספתי את כל התעודות הרלוונטיות מאימא שלי וזאת הייתה חתיכת משימה כשלעצמה. הכול היה מוכן ב־2020 ורגע לפני שהתכוונתי לעלות, פרצה מגפת הקורונה וכל התוכניות שלי נעצרו.
"כשהתחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בתחילת 22' הרצון שלי התחדש. אז אישתי ואני קיבלנו ויזות עליה ונחתנו בארץ ביחד עם הבת הקטנה והכלב, ואחרי שבדקו את המסמכים העלו אותנו על אוטובוס עם כל המזוודות לעכו. אני זוכר ששמו אותנו בדירה באזור עתיק של העיר ומסביבנו מלא ערבים ורוסים ואוקראיניים, אז הייתה ממש תחושה נעימה של אחווה בין כולם. שכולם מסתדרים זה עם זה".
כשהתחילה המתקפה מדרום הוא כבר הספיק לעבור לכפר סבא ולצבור הרבה שעות של ישראליות מוזיקלית. אבל גם היא לא הכינה אותו לצלילי האזעקות. "זאת הייתה חוויה מאוד לא רגילה, כל הסירנות האלה. אתה לא יכול להתרגל אליהן.
"אני זוכר את זה כאילו (זה קרה) אתמול: 07:00 בבוקר, וזאת הייתה הסירנה הראשונה שהתעוררתי איתה. לי ולאישתי לקח כמה שניות להבין מה לעזאזל קורה. אני מעולם, מעולם לא חוויתי דבר כזה קודם"
"אני זוכר את זה כאילו (זה קרה) אתמול: 07:00 בבוקר, וזאת הייתה הסירנה הראשונה שהתעוררתי איתה. לי ולאישתי לקח כמה שניות להבין מה לעזאזל קורה. אני מעולם, מעולם לא חוויתי דבר כזה קודם. לא היה לנו מושג.
"גרנו במן בניין ישן בלי ממ"ד, אז לקחנו את הבת הקטנה והכלב ויצאנו מתוך הדירה לחפש מקום בטוח לשהות בו. והכל מהר ובלחץ. ואז כשיצאנו מהדירה הסירנה נפסקה ואנחנו פשוט עמדנו במקום ולא ידענו מה לעשות, מחכים שאולי תבוא אזעקה נוספת.
"התחלנו לדסקס: מה עושים באזעקה הבאה? בסוף ניסינו לחזור לישון, מקוים שזה חד־פעמי. היינו תמימים, לא היה לנו מושג. ואז התחילו החדשות האיומות לזרום. הייתה תקופה קשה מאוד".
בין אזעקות וחוויות מסעירות סטריקוב המשיך להתאמן בלי הפסקה. הוא למד עם פרופסור אריה ורדי, אולי הבולט במורי הפסנתר הישראלים, וצבר רקורד מרשים של השתתפות בתחרויות בינלאומיות בקצב מסחרר.
"ויטלי הוא פסנתרן רוסי לכל דבר", מאבחן ורדי. "הפסנתרנות הרוסית היא בית ספר מאוד־מאוד יסודי ומאוד־מאוד מחמיר. הם לומדים את תורת המוזיקה בלי שום פשרה ובהקפדה יוצאת דופן"
ברשימת התחרויות שלו בשנים האחרונות אפשר למצוא מקום ראשון בתחרויות בספרד ובאיטליה, מקום חמישי בתחרות היוקרתית "המלכה אליזבת" בבריסל, מקום שישי בתחרות בסידני, ומקום שלישי בתחרות בגרמניה.
"ויטלי הוא פסנתרן רוסי לכל דבר", מאבחן ורדי. "הפסנתרנות הרוסית היא בית ספר מאוד־מאוד יסודי ומאוד־מאוד מחמיר. הם לומדים את תורת המוזיקה בלי שום פשרה ובהקפדה יוצאת דופן. אני גיליתי בחור מאוד מעמיק, בחור שהוא מוזיקאי בכל רמ"ח איבריו.
"ויטלי גם נושם את המוזיקה, מבין אותה וחווה אותה – אבל בנוסף יש לו ידיים מצוינות של פסנתרן עם אצבעות מאוד־מאוד מיוחדות ועם צליל מאוד מיוחד. אנחנו יודעים שבנגינת הפסנתר צריך אינטליגנציה, רגש, הבנה, תרבות וכו', אבל צריך גם אצבעות טובות ומי שאין לו אצבעות טובות יכול להיות מוזיקאי טוב, אבל יהיה לו קשה כפסנתרן.
"לוויטלי יש אצבעות באמת יוצאות מן הכלל. כשאתה מסתכל על היד שלו אתה רואה שהיד טובה לפסנתר. יש באצבעות האלה איזו כריזמה, אש יוצאת דופן, מגע מאוד חושני ומאוד כובש, כמו שכל זמר יש לו את הקול שלו אז לוויטלי יש את הצליל הפסנתרני שלו. הפסנתר מנגן תחתיו אחרת".
בתחרות קלייבורן הוא משתתף בפעם השנייה. בפעם הראשונה, לפני שלוש שנים, נחל אכזבה כשנפל כבר אחרי השלב הראשון. הוא התאושש, שינה רפרטואר וגישה וחזר לסיבוב נוסף, מוצלח מאוד
"התחרות הראשונה שבה השתתפתי הייתה ברוסיה כשמלאו לי 13, וזכיתי במקום הראשון", מספר ויטלי. "ואחריה מייד בתחרות הבאה הגעתי למקום השני. זה היה 'ואוו רציני'. מאז אני מתחרה ברצף.
"אחרי הרבה ניסיון בתחרויות, שמונה שנים של השתתפות בלתי פוסקת בתחרויות, הבנתי שאני רוצה להתחיל להתקדם אל ארבע התחרויות שנחשבות הגדולות בעולם – שזה קלייבורן, המלכה אליזבת', שופן בוורשה וצ'ייקובסקי במוסקבה. אלה הסוכריות של התחרויות במעגלים שלנו.
"אז אליזבת' וקלייבורן כבר יש לי, ולאחרונה ממש עברתי גם את מקצה המוקדמות של תחרות שופן בוורשה. אבל אני לא בטוח שאשתתף. אני חושב שאולי הגיע הזמן לקצת מנוחה מתחרויות".
בתחרות קלייבורן הוא משתתף בפעם השנייה. בפעם הראשונה, לפני שלוש שנים, נחל אכזבה כשנפל כבר אחרי השלב הראשון. הוא התאושש, שינה רפרטואר וגישה וחזר לסיבוב נוסף, מוצלח מאוד.
זכייה במדליית כסף בתחרות בינלאומית מצליחה לא פותחת דלתות אוטומטית – העולם רווי בפסנתרנים מוכשרים שזכו בתחרויות ולא הצליחו לבסס קריירה בינלאומית משגשגת
זכייה במדליית כסף בתחרות בינלאומית מצליחה לא פותחת דלתות אוטומטית – העולם רווי בפסנתרנים מוכשרים שזכו בתחרויות ולא הצליחו לבסס קריירה בינלאומית משגשגת, אבל בנוסף לפרס הכספי (50 אלף דולר) היא מזמנת לו שורה של הופעות מובטחות בחסות התחרות, והוקרה במעגלי המוזיקה הקלאסית.
בעולם המוזיקה מסתובבת האגדה על "קללת הפרס הראשון של קלייבורן", אחרי שארבעה מהזוכים בפרס הראשון חוו אירועים טרגיים במיוחד. הזוכה משנת 1977 סטיבן דה־גרוט נפטר ממחלת האיידס, הזוכה אלכסיי סולטנוב נפטר בגיל צעיר יחסית משבץ בשנת 2005, וחוזה פגהאלי – הזוכה משנת 1985 – התאבד.
ואדים חולודנקו, זוכה תחרות קלייבורן 2013
המקרה המחריד מכולם אירע לזוכה משנת 2013 ואדים חולודנקו, שמצא את שתי בנותיו הצעירות ירויות למוות, כנראה בידי אישתו אשר סבלה מבעיות נפשיות. חולודנקו האוקראיני, שנחשב פסנתרן מוכשר מאוד, התקשה להשתקם.
עם היסטוריה מורכבת כזאת, אולי כבר עדיף לזכות במדליית הכסף?
"אני לא מאמין גדול בקללות וזאת לא המחלקה שלי, למרות שהכרתי היטב חלק מהזוכים שחוו טרגדיה בקלייבורן", אומר פרופ' ורדי. "אבל גם אני לפעמים חושב שאולי עדיף בקלייבורן לזכות בפרס השני. יש לי שתי תלמידות שזכו בפרס השני בתחרות ושתיהן עושות קריירה הרבה יותר גדולה מכל הזוכים בפרסים הראשונות בשנים האחרונות.
"אומן לא נולד ביום אחד. אומן זאת דרך חיים. עבור אתלט באולימפיאדה לזכות בפרס זה המטרה, משאת נפש. אצל הפסנתרן זאת רק התחלת החיים האמנותיים"
"אחת מהן היא ביאטריצ'ה ראנה, שממש עושה קריירה עצומה ומופיעה עם כל התזמורות הגדולות בעולם, והשנייה היא יאול אום סון, שגם צפויה לנגן בשנה הבאה עם הפילהרמונית בישראל. ובאמת שתיהן זכו בפרס שני בקלייבורן באותן השנים בהן הקריירה של הזוכים בפרס הראשון פחות או יותר נתקעה".
אז אתה צופה לו עתיד מזהיר בתחום?
"אומן לא נולד ביום אחד. אומן זאת דרך חיים. עבור אתלט באולימפיאדה לזכות בפרס זה המטרה, משאת נפש. אצל הפסנתרן זאת רק התחלת החיים האמנותיים. לפי ההערכה שלי יש לו את זה: הוא אומן בוגר עם אישיות שקטה, בוגרת, אחראית שהוכיחה את עצמה.
"אני חושב שגם השופטים שהחליטו להעניק לו את הפרס התרשמו שיש פה פסנתרן מלא, הבטחה שכבר מקיימת את עצמה. העתיד הוא שלו אם יפתח את עצמו וידאג למחשבה לטווח רחוק, אני חש מאוד חיובי כלפיו. מאחל לו את כל הטוב שבעולם. אני מצטער בשביל ישראל שלא נשאר אצלנו אבל מאוד גאה בכך שמציג את עצמו כישראלי בכל מקום. אני מאוד מקווה שביום מן הימים יחליט לחזור".
סטריקוב היה המתחרה הישראלי היחיד בתחרות השנה. "קיבלתי המון תמיכה מהאנשים בתחרות וגם מהקהילה בפורת וורת' שמארחת את התחרות. לא חוויתי שום טינה או שנאה לישראל, ולא שאלו אותי אפילו שאלה אחת מביכה או לא נעימה לגבי ישראל.
למרות החוויה המטלטלת, הלימודים בחו"ל שפותחים בפניו דלתות, והאזעקות שקוטעות את הרצף המוזיקלי, סטריקוב עדיין חולם לחזור לארץ
"להפך, אנשים היו סופר־תומכים. גם הטקסנים הם קהל נורא חם, שאוהב לעסוק במוזיקה, ולרכוב על אופניים – זאת ממש אוירה משפחתית. העיר הפכה להיות מעין הפנינג מוזיקלי עולמי, ואנשים הגיעו ודירגו את ההופעות שהם הכי אהבו, ואירחו פסנתרנים בבית שלהם. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן".
למרות החוויה המטלטלת, הלימודים בחו"ל שפותחים בפניו דלתות, והאזעקות שקוטעות את הרצף המוזיקלי, סטריקוב עדיין חולם לחזור לארץ. "אני ממש אשמח אם אצליח לחזור לגור בישראל. כמובן, אי אפשר לדעת לאן החיים ייקחו אותך בעתיד, אבל מבחינתי זה חלק מהתוכניות, אחרי שאסיים את הלימודים בייל.
"אני חושב שהאירועים בישראל הכינו אותי לתחרות, ללא ספק. אלה היו שנתיים נפלאות, אני אוהב את האנשים, את האווירה, את הנמל. אני בהחלט מתגעגע לישראל ומקווה שבתום הלימודים אוכל גם לחזור לחיות בה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה נהדרת. תיאור טוב של התחרותיות במוזיקה, של בחירת היצירות, של התפתחוצו המוזיקלית של סטריקוב, הרקע לתחרות ומשמעותן של התחרויות בעולם המוזיקה של ימינו. כל זה בשילוב עם תיאור חייו הפרטיים של סטריקוב, החווייה הישראלית והאווירה הטקסנית מסביב לתחרות עיצבו תמונה שלמה ןחווייה של קריאה מהנה.