ביום חמישי אחר הצהרים הופסקו השידורים הרגילים בערוצי החדשות בבריטניה למען דיווח מבית המשפט בפרסטון שבצפון מערב אנגליה. חבר מושבעים החליט ברוב קולות לזכות מאשמת גרימת מוות ברשלנות את דיוויד דאקנפילד, מפקד כוח המשטרה בזמן משחק הכדורגל באצטדיון הילסבורו בשפילד ב-15 באפריל 1989, בו נהרגו 96 אוהדי קבוצת הכדורגל ליברפול – אחד מאסונות הספורט הגדולים בהיסטוריה, וטראומה לאומית שמסרבת לדעוך בשלושים השנים האחרונות בבריטניה.
זה היה אמנם המשפט השני של דאקנפילד, אחרי שחבר מושבעים לא הגיע להסכמה במשפט קודם, אבל היה קשה להסתיר את התדהמה של הכתבים בשטח, המגישים באולפנים – וגם שלי, מאחורי ההגה. כל מי ששולט בפרטי אסון הילסבורו ויודע מה היה חלקו של הקצין באסון – ומודע לראיות החד-משמעיות שעלו בערכאות קודמות – לא הבין איך המושבעים הגיעו למסקנה שכזו.
מצד שני, מי שעקב אחרי השתלשלות פרשת אסון הילסבורו יודע שמערכת הצדק הבריטית נכשלה בהשגת מטרותיה, אמת וצדק, במשך שנים. הכרעת הדין בפרסטון היא עיוות אחרון, מפתיע אומנם, בשרשרת מחרידה על עינויי דין דווקא כשנראה היה שהממסד הבריטי מודה במחדליו ומבין את הצורך בפיוס והכרה.
אסון הילסבורו התרחש באיצטדיונה של שפילד וונסדי באפריל 1989, במהלך משחק חצי גמר הגביע האנגלי בין ליברפול לנוטינגהאם פורסט. לאוהדי ליברפול הוקצה יציע קטן מאחורי אחד השערים שאליו הובילו כניסות מועטות ולא מתאימות לקהל גדול. לפני המשחק נוצר שם דוחק גדול שמפקדי המשטרה בשטח ובתא הפיקוד באצטדיון נדרשו לטפל בו.
שמונה דקות לפני פתיחת המשחק, בשלוש אחר הצהרים, הורה דאקנפילד על פתיחת השערים המובילים ליציע בכדי להקל על הלחץ, ואלפי צופים זרמו לאצטדיון ומיד לתוך מנהרה שהובילה ליציעים 3 ו-4 במרכז היציע התחתון מאחורי השער. משני צדי היציעים האלו היו יציעים בתפוסה חלקית, אבל ההמונים לא הופנו לשם ופשוט זרמו לעבר יציעים 3 ו-4. וכך היו שני היציעים הללו מלאים יתר על המידה – ומרגע זה, הפך המצב לאסון בהתהוות.
באותה תקופה האצטדיונים בבריטניה היו מתקנים פרימיטיביים, חלקם בני עשרות שנים שהפכו עם התחזקות תופעת החוליגניזם באנגליה למלכודות מוות, מגודרות ותחומות בגדרות תיל. בעיני רשויות החוק ומנהלי הקבוצות, האוהדים שבאו לראות משחקים לא היו אזרחים מהשורה אלא חוליגנים בפוטנציה.
ולכן, השוטרים בהילסבורו ראו אנשים גוססים מול עיניהם, מכחילים מחוסר חמצן, וזועקים בשארית כוחותיהם לעזרה – ועדיין לא עשו דבר. מפקדי המשטרה ראו בדיוק מה קורה ביציעים באמצעות טלוויזיה במעגל סגור ועדיין לא עשו דבר מחשש של התפרצות חוליגנים למגרש.
"ברוס תעשה משהו, הם הורגים אותנו", צעקו אלו שעדיין יכלו לצעוק לעברו של ברוס גרובלאר, שוערה של ליברפול והשחקן שהיה קרוב אליהם ביותר. גרובלאר אסף כדור שנבעט לעבר שערו וצעק של שוטרת שתפתח את השערים. אבל השוטרים סירבו ואף דחפו חזרה אל היציע – שכבר היה דחוס בפי שלושה אוהדים מהקיבולת האפשרית – את אותם אוהדים שהצליחו לטפס מעל לגדרות.
רק אחרי חמש דקות הופסק המשחק ואוהדים החלו לעשות את דרכם מיציעי 3 ו-4 לתחום המגרש. המחדל לא הסתיים אפילו אז. כוחות הצלה לא הגיעו אל המגרש ועל פי הערכות 41 הרוגים עשויים היו להינצל אם זוכים לטיפול רפואי מהיר.
לעומת זאת, ממש באותם רגעים – בהם אנשים פונו על גבי שלטי פרסום, אב ניסה להנשים את שתי בנותיו המתות על כר הדשא, ובני משפחות צפו באימה בשידור חי בטלוויזיה – החל מסע ההשמצות. דאקנפילד שיקר ואמר שאוהדים שיכורים חסרי כרטיסים פרצו את השער וגרמו לאסון, והגרסה הזו שודרה על ידי שדר הטלוויזיה בשידור חי ומאוחר יותר במהדורת החדשות.
בהמשך הפיצה סוכנות ידיעות מקומית ביחד עם פוליטיקאי שמרני את עלילת הילסבורו שפורסמה במספר עיתונים, לפיה אותם אוהדי שגרמו את האסון גם תקפו את כוחות ההצלה, גנבו וביזו את המתים.
הסאן, הפופלרי בעיתוני בריטניה, הגדיל לעשות ופרסם את הטענות בעמוד הראשון תחת הכותרת "האמת". השקר דבק בחללים, באוהדים, במשפחות, בעיר. שאר העיתונים נזהרו, אבל הסאן כתב בנחרצות שעלתה לו ביוקר רב.
ארבע ימים אחרי האסון, בשעה שהחללים עדיין לא נקברו ופצועים מילאו את בתי החולים, שער העיתון היכה את העיר בתדהמה של ממש וזעם. חבילות עיתונים הוצתו וחנויות סירבו למכור את העיתון מאותו יום ואילך. ועדיין, חודש אחרי, עורך העיתון סירב לפרסם התנצלות גורפת. "האמת" של הסאן הפכה לסמל הברור ביותר של השקר הגדול.
השקר של דאקנפילד, הפוליטיקאים והסאן – הצליח להשתרש בתודעה הציבורית. הדובר של ראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצ'ר חזר עליו, אוהדי קבוצות יריבות ציטטו אותו, אנשי מהשורה קנו אותו ולא פעם שמעתי אותו במו אוזני עשרים שנה ויותר אחרי האסון.
אמנם דוח ועדת טיילור, אשר בחנה את האסון והמליצה על צעדים מעשיים בעקבותיו שחוללו מודרניזציה ברוכה בענף, קבע שכוחות המשטרה במגרש, מצב האצטדיון ופעילות כוחות ההצלה היו אחראים לו ולא האוהדים – אבל הכתם דבק.
ב-2005 התפרסם מאמר בחתימתו של חבר הפרלמנט בוריס ג'ונסון על פיו יש לאוהדים אחריות חלקית לאסון, שליברפול לא הודתה בכך והפכה את המשטרה והסאן לשעירים לעזאזל. ג'ונסון לא כתב את המאמר אבל ברשלנות ועצלות האופיינית לו חתם עליו ופרסם אותו כמאמר מערכת של מגזין הספקטייטור.
המאמר שיקף הלך רוח בציבוריות האנגלית, אבל הכיוון החל להשתנות. לחץ ציבורי של משפחות החללים, אוהדי ליברפול, תושבי העיר תומכי כל הקבוצות, פוליטיקאים ועיתונאים החל לעשות את שלו. זה לא תמיד היה נעים או מנומס, אבל התביעה לצדק ואמת הפכה לחלק מהזהות הליברפולית – העיר והקבוצה.
ב-2012 פרסמה ועדת חקירה עצמאית את מסקנותיה וניקתה את האוהדים לחלוטין. לא רק זאת, היא חשפה מערכת שלמה של הטיית צדק. מספינים תקשורתיים ועד זיוף עדויות וטיוח בקנה מידה נרחב של אנשי המשטרה. וכך הפך אסון הילסבורו לאחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות מערכת המשפט בבריטניה.
לפני שנתיים נפתחה מחדש החקירה בנוגע למות הקורבנות. שוב המסקנות היו ברורות. תשעת המושבעים של בית המשפט שכונס על מנת לחקור את נסיבות מותם של ה־96 קבעו פה אחד כי אוהדי ליברפול חפים מכל פשע וכי התנהגותם באותו יום לא הביאה לאסון. זו המסקנה שבני המשפחות ייחלו לשמוע יותר מכל.
באותה חקירה התבקשו המושבעים לענות על 14 שאלות, חלקן נוגעות לעובדות הבסיסיות של האסון. הם קבעו שהכנות המשטרה למשחק היו לקויות ותרמו לסיטואציה המסוכנת ביום המשחק. השיטור ליד שערי הכניסה היה לקוי, תגובת המשטרה לדוחק שנוצר מחוץ לאיצטדיון היתה איטית ולא מתואמת, השיטור ביציעים היה שגוי והיה צורך לסגור את היציע המרכזי, שם נוצר הדוחק.
עוד נקבע כי פתיחת השער המרכזי שהוביל ליציע לפינגס ליין תרמה לאסון, באיצטדיון היו פגמים שתרמו לאי השליטה ביציעים ולדוחק, לא בוצעו בדיקות בטיחות, והתנהלות המועדון המארח, שפילד וונסדיי, היתה לקויה, לפני וביום המשחק. כמו כן, מהנדסי המועדון לא עדכנו את נתוני האיצטדיון, כוחות ההצלה כשלו בתפקוד שלהם עם התפתחות האסון ותגובתם הביאה לעיכוב בפינויים של הנפגעים.
הקורבנות מתו בנסיבות פליליות, נקבע. עבור המשפחות והעיר זה היה סיומו של תהליך מתיש ותחילת הריפוי וסגירת השבר הנורא בחייהם.
לכן, קשה להבין איך הגיע בית המשפט למסקנה בשבוע שעבר לפיה דאקנפילד לא אחראי להריגת האוהדים ולא התנהל ברשלנות פושעת.
מדיווחים מבית המשפט עולה שמשפחות החללים הביעו מורת רוח וחשש כבר לפני ממספר חודשים ואף דרשו מאנשי התביעה המלכותית לפעול להחלפת השופט.
עיקר הבעיה נבעה מכך שבהתאם לכללי המשפט הבריטי, המשפט מתחיל מאפס, ללא הררי הממצאים והחלטות מערכאות קודמות – כולל הודאה ברורה ומפורשת של דאקנפילד עצמו בנוגע למחדליו ואחריותו ביום האסון שניתנה ב-2015. השוטר בדימוס לא נדרש לתת עדות ולהתעמת עם התובעים ואף לא נדרש לשבת בספסל הנאשמים בשל היותו סובל מפוסט טראומטה. קשה להאמין שנאשם אחר היה זוכה לפריבילגיות שכאלו.
הסניגור אף חזר על ההאשמות נגד אוהדי ליברפול כאילו הן לא הופרכו שוב ושוב, ובאוזני המשפחות שנכחו באולם. ואם לא די בכך, השופט עצמו פטר את דאקנפילד בדברי הסיכום מהשקר שהוא העליל על האוהדים.
כמו כן, חשף השופט את דעתו על אוהדי כדורגל כשאמר שהם היו "מסוג שונה" לאלו שהלכו להופעה של ברוס ספרינגסטין באצטדיון אחר בעיר באירוע המוני מוקדם יותר. הסימון של אוהדי כדורגל כאוכלוסיה מסוכנת נותר בזיכרונו למרות השינוי העצום שעבר הענף מאז. היו משקיפים באולם בית המשפט שחשו כבר אז שבהתאם לתדרוך השופט, חבר המושבעים יתקשה להרשיע את קצין המשטרה.
הזיכוי חשוב ומרתיח לא משום שאדם חולה בן 75 חמק מעונש. הצדק אינו תלוי בכניסתו של דאקנפילד לכלא אלא בהודאה שלו ושל רשויות הצדק בעוול הנורא שנגרם באותו אסון ל-96 קורבנות ולמשפחותיהם, לאוהדי ספורט ולעיר שלמה. זה היה אמור להיות הצעד האחרון, אחרי ההכרה של שתי ועדות חקירה, אחת מהן הגדולה בתולדות בריטניה, ובמקום זאת זה היה צעד אחורנית לאנגליה של ימי "האמת" של הסאן.
הסאן גרם את הנזק הראשוני הכבד לתדמית אבל באופן פרדוקסלי הפך לכלי חשוב ביותר במאבק של האוהדים והמשפחות. מאז פרסום הגיליון ההוא, ישנו חרם על מכירת העיתון בעיר ושיתוף פעולה עם כתביו. הנזק המצטבר נמדד בעשרות מיליוני פאונד ובמשך השנים נערכו ניסיונות סולחה שתמיד נדחו, למרות ההתנצלות המאוחרת של העיתון כעבור שנים רבות.
דבר לא נשאר מאותו עיתון מלבד המוציא לאור, רופרט מרדוק, אבל החרם משרת את ליברפול היטב. בזמנו, כשנראה היה שבלתי אפשרי יהיה להגיע לאמת וכי המשטרה ובתי המשפט חזקים מדי, החרם היה הדרך היחיד לפגוע חזרה במכפישים. וכך הוא הפך לחלק מהזהות המקומית בליברפול, וספק אם יוסר אי-פעם.
במשחקה של ליברפול אתמול (שבת) מול ברייטון, חזרו תצוגות הסולידריות של האוהדים. בני המשפחות הביעו את זעמם וכאבם מאז יום חמישי – והקהל הגיב בהתאם. גם אחרי שלושים שנה, ולמרות התקדמות עצומה, הצדק לא נעשה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם