12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.

הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.

הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה

יש דמיון רב בין הימים ההם שלאחר מלחמת הבזק הקצרה ביותר בתולדותינו, לבין 12 הימים הללו, במלחמה הארוכה ביותר שידענו. יחד עם זאת, יש גם הבדל עמוק. במלחמת ששת הימים לא היינו רק באופוריה, אלא גם בתחושה של שכרון כוח, של "כוחי ועוצם ידי".

היו אלו ימים שיצרו וטיפחו את ההכרה שהנה "היהודי החדש" יכול לגבור על כל אויביו והכוח הצבאי הפך להיות האליל הישראלי החדש. אותו היבריס סימא את עינינו מלראות נכוחה את המציאות שטפחה על פנינו ביום הכיפורים 73', במלחמה נוראה וכואבת שגבתה חיים רבים במחיר הגאווה הקלוקלת בה היינו.

בימי "בין המצרים", אליהם נכנסנו בשבוע שעבר, אנו נותנים התייחסות נקודתית לימי חורבן בתי המקדש. רבים מנו סיבות שונות ומגוונות לחורבן החוזר ונשנה של בתי המקדש, ולנוכח הדברים כאן נמנה סיבה חשובה ומרכזית ברוח הישראלית עוד לפני 2000 שנה. ירמיהו הנביא היה נביא החורבן שהזהיר את ישראל מעיוורון של כוח וביטחון מדומה, כשאמר:

"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה".

הוא התכוון לכך שישראל לא יאמרו לעצמם כי ה' לא יחריב את היכלו ויגזור גלות על עמו. ירמיהו ביקש לפקוח את עיני ישראל למציאות עגומה, אשר למרבה הצער סירבו להתעורר אליה עד לחורבן הבית.

ימים אלה יצרו וטיפחו את ההכרה ש"היהודי החדש" יכול לגבור על אויביו, והכוח הצבאי הפך לאליל הישראלי החדש. אותו היבריס סימא את עינינו מלראות נכוחה את המציאות שטפחה על פנינו ביום הכיפורים 73'

כך נראה גם הפעם, אמנם בכיוון ההפוך. אנו מגיעים לימים הגדולים והנשגבים של הניצחון על "ראש הנחש". לא לפני השבר, כי אם לאחריו. חג שמחת תורה ההוא בשבעה באוקטובר 2023 היה נקודת השבר הישראלית בתפיסת העליונות על אויבינו, שהייתה עבורנו עמוקה ומטלטלת כמו בימי הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים.

וכמו אז, גם היום עם ישראל התנער כארי מרבצו והשיב מלחמה שערה והנה אנו נישאים על גלי ההצלחות נגד התמנון האיראני ושלוחיו, בתחושת אופוריה והצלחה משגשגת, ברוח של גאולה ופעמי משיח. ואמנם, נראה שהיום החברה הישראלית והנהגתה נמצאים במקום אחר.

הכרת ראש הממשלה בנימין נתניהו ב"סיעתא דשמיא" ותפילותיו בכותל, קריאת מזמורי תהלים בישיבת הקבינט שאישרה את היציאה למבצע באיראן, והתפילה לשלום חיילי צה"ל על ידי מזכיר הממשלה – מציגים גישה אחרת כלפי המציאות הישראלית.

עם ישראל של הימים הללו הוא עם גאה בעוצמתו ובהישגיו, אך כזה שיש בו ענווה כלפי שמיים, והכרה במגבלות הכוח שלו. השבר הפך גם את שמחת הניצחון לשמחה שלמה, מלאה ומאוזנת יותר. שמחה על ההישגים הכבירים שלנו, עם הכרה שלא הכל תלוי במעשה ידינו, שיש גם מקום לשאת תפילה.

בימים של חורבן היסטורי לצד תקומה עכשווית ומוחשית, מימים של פירוד ואובדן לימים של גאווה לאומית ועוצמה צבאית, נראה כי הנתיב המשולב הזה, של עוצמה ואמונה, הוא הנתיב שיאפשר לנו גם לאחות את הפצעים ולשמור על אותה עוצמה חדשה שלא הייתה קודם לכן.

בימים של חורבן היסטורי לצד תקומה עכשווית ומוחשית, מימים של פירוד ואובדן לימים של גאווה לאומית ועוצמה צבאית, נראה כי הנתיב המשולב הזה, של עוצמה ואמונה, הוא הנתיב שיאפשר לנו גם לאחות את הפצעים

אם נדע להלך יחד בצעדים נכונים ומבוקרים, נצליח לבסוף לשמר את רוחות הגאולה ואחדות השורות, ואז באמת נקום כלביא.

הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.