מאז הסכמי סייקס-פיקו של 1916, סוריה התקיימה יותר כרעיון מאשר כמדינה מתפקדת. מהשלטון הצרפתי הקולוניאלי ועד המיעוט העלווי של משפחת אסד, הארץ שימשה במה למאבקי עדות, אידיאולוגיות ומעצמות.

מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה ב-2011 לא חידשה דבר. מלחמת האזרחים רק הסירה את המסכה: סוריה מעולם לא הייתה מדינה יציבה. היא הייתה מרחב שסוע, מרובה בקבוצות מיעוט, רווי בכוחות זרים, שבטים, מיליציות ג'יהאדיסטיות ומשטר חסר לגיטימציה. במקום שלטון ריבוני – כאוס כרוני.

מלחמת האזרחים בסוריה רק הסירה את המסכה: סוריה מעולם לא הייתה מדינה יציבה. היא הייתה מרחב שסוע, מרובה מיעוטים, רווי כוחות זרים, שבטים, מיליציות ג'יהאדיסטיות ומשטר חסר לגיטימציה

בתוך ההריסות האלה, ישראל עשתה צעד היסטורי. מתוך מטרה ברורה להגן על בני המיעוט הדרוזי, שגורלם שזור בגורל אחיהם אזרחי ישראל, נקטה ישראל שורת תקיפות אוויריות מדויקות, מבצעי מודיעין וחדירות קרקעיות, שפגעו ישירות בכוחות המשטר הסורי החדש ובמוקדי שלטון בדמשק.

המסר היה חד: ישראל לא תאפשר טבח בא-סווידא, ולא תסבול התבססות של כוחות עוינים – ג'יהאדיסטיים, שיעיים או מדינתיים – בסמוך לגבולה בצפון-מזרח. מי שחשב אחרת – שילם את המחיר.

לפי דיווחים של רויטרס, AP, CNN וה-BBC, סוריה תחת הנשיא אחמד א-שרע (אל־ג'ולאני) פירשה לא נכון את האיתותים האמריקאיים והישראליים. היא ניסתה להשתלט מחדש על מחוז א־סווידא – אך התקיפות המדויקות של חיל האוויר על מוסדות שלטון בדמשק, והנוכחות הישראלית הקרקעית בשטח, מוטטו את התוכנית הזו לחלוטין.

הפעם, ישראל אינה מסתפקת בהרתעה. היא מקימה בפועל מדינת חסות דרוזית – אוטונומיה צבאית-מנהלתית בגיבוי מערבי. מדובר ביישות מקומית שתגן על עצמה, תישען על תשתיות ביטחוניות ישראליות, ותשמש כחיץ בין ישראל לכאוס הביטחוני הסורי.

אזור זה, שאיבד ריבונות אפקטיבית, הפך למסדרון חדירה עבור כוחות ג'יהאדיסטיים החודרים מהגבולות הפרוצים של עיראק, ירדן ואיראן – בדרכם להקמת ראשי גשר נגד ישראל. הסכנה מוחשית ומיידית: תרחיש של חדירת מאות מחבלים דרך הגבול הצפון-מזרחי, ביצוע מעשי טבח ואונס ביישובים ישראליים ברמת הגולן, חילול גופות וחטיפת אזרחים אל המרחב הסורי – הוא תסריט ריאלי, בלתי נסבל, וישראל לא תאפשר שזה יקרה.

הפעם ישראל לא מסתפקת בהרתעה אלא מקימה מעין מדינת חסות דרוזית – אוטונומיה צבאית-מנהלתית בגיבוי מערבי, שתגן על עצמה בסיוע תשתיות ביטחוניות ישראליות, ותהווה חיץ בין ישראל לכאוס הסורי

אין זו הפעם הראשונה שישראל פועלת במודל של פרוטקטורט – רצועת הביטחון בדרום לבנון והקמת צד"ל הן תקדים מובהק לכך. אך בניגוד לעבר, הפעם אין מדובר בכוח פרוקסי זמני, אלא במהלך אסטרטגי עמוק: ניסיון לגבש ישות סמי-מדינתית יציבה, בעלת תשתית שלטונית, יכולת הגנה עצמית, וגב מוסרי-מדיני מובהק הנתמך בישראל ובמערב.

הפעם – ישראל מעצבת מציאות חדשה, לא מגיבה למציאות קיימת.

לראשונה, המהלך הישראלי זוכה להסכמה גלויה, חסות בינלאומית, ואתוס מוסרי ברור: הגנה על מיעוט נרדף ומניעת רצח עם. מתווך מרכזי במגעים בין ירושלים לדמשק היה שליח ארה"ב תומאס ברק – גם שגריר ארה"ב בטורקיה – שבנה את התיווך הדיפלומטי בין ישראל, סוריה, ירדן וטורקיה, והוביל לגיבוש הסכם הפסקת אש שאכיפתו הופקדה בפועל בידיים ישראליות.

טורקיה וירדן הצטרפו להבנות – כל אחת מטעמיה – אך המציאות ברורה: ישראל היא זו שקובעת את כללי המשחק בדרום סוריה. ולמעשה, היא מצטיירת כמעצמה האזורית היציבה והמשפיעה ביותר. בעידן של נסיגת ארה"ב, דעיכת רוסיה ואובדן האחיזה האיראנית – ישראל נותרה השחקנית האחראית היחידה שמעצבת סדר חדש.

על בסיס הסכמה בינלאומית והובלה ישראלית, קמה לראשונה זה עשרות שנים ישות מדינית חדשה במזרח התיכון: לא מדינה ריבונית במובן המלא, אך כן אוטונומיה דרוזית מובהקת – פרוטקטורט בגיבוי ישראלי מלא.

בניגוד לעבר, הפעם אין מדובר בכוח פרוקסי זמני, אלא במהלך אסטרטגי עמוק: ניסיון לגבש ישות סמי-מדינתית יציבה, בעלת תשתית שלטונית, יכולת הגנה עצמית, וגב מוסרי-מדיני מובהק הנתמך בישראל ובמערב

אם יוכיח את עצמו, זהו מהלך שעשוי להפוך למודל פעולה גם במוקדי סכסוך אחרים. מרחבים רבים במזרח התיכון עדיין משלמים את מחירו של סייקס־פיקו ושל גבולות שלא התחשבו במורכבויות אתניות ומעמדיות. אך כאן – יש סיכוי להיסטוריה חדשה.

לישראל יש כאן אינטרס מובהק: מניעת התבססות של גורמי טרור לאורך גבולה, ייצוב אזורי וחיזוק קשרים עם בני בריתה הדרוזים. אך מעבר לכך – יש גם יסוד מוסרי. מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעצום עיניים נוכח סכנת טבח באוכלוסייה שגורלה שזור בזהותה של ישראל. הדרוזים בגולן ובגליל – שבניהם משרתים כלוחמים ולוחמות בצה"ל – יודעים: מדינת ישראל איתם. הלכה למעשה.

זה גם מהלך גיאו־פוליטי רחב: עם נסיגת ארה"ב, הסתבכות רוסיה באוקראינה וקריסת ההגמוניה האיראנית – נוצר ואקום אזורי. ואל ואקום כזה לא נכנסת ריקנות – אלא עוצמה.

ישראל ממלאת את החלל ביוזמה, אחריות ותבונה. היא אינה רק מונעת איומים – אלא בונה סדר. לא רק מגיבה – אלא מובילה. אתוס מוסרי מול ברבריות ג'יהאדיסטית, ויכולת ביטחונית מול כאוס מתפשט.

כך, מתוך ההריסות – מתהווה מציאות חדשה. לא מהפכה גדולה, אלא צעד ראשון: פרוטקטורט דרוזי, מצומצם בגודלו – אך בעל משמעות אזורית אדירה. כמו בקוסובו, מזרח טימור או דרום סודן – זהו תחילתו של תהליך שיכול לעצב מחדש את האזור.

המהלך מחזק את קואליציית המתונים, מעניק רוח גבית להסכמי אברהם, ומקרב מדינות נוספות לשולחן השלום והנורמליזציה. סדר חדש במזרח התיכון אינו נולד מהצהרות – אלא מבניית מציאות בשטח. מי שמוביל – קובע.

המהלך מחזק את קואליציית המתונים, מעניק רוח גבית להסכמי אברהם, ומקרב מדינות נוספות לשולחן השלום והנורמליזציה. סדר חדש במזה"ת לא נולד מהצהרות – אלא מבניית מציאות בשטח. מי שמוביל – קובע

וזהו לקחו של השבעה באוקטובר: לא עוד המתנה לטבח הבא – אלא פעולה מונעת, אחראית ונחושה. ישראל לא עוצרת יותר על הסף. היא זו שקובעת אותו – והיא זו ששומרת עליו.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.