לוח השנה מראה שאנו בימי "בין המצרים", שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב המכונים "תלת דפורענותא". חלקים רחבים של הישראלים חווים את תחושת בין-המצרים כבר קרוב ל-700 יום, שזה כמעט שנתיים במצב של פורענות מתמשכת.

רוב הישראלים עושים מאמצי-על להמשיך בחיים "נורמליים" ככל הניתן. להתפרנס, לעבוד, ליצור, לבלות. יש מהם העושים זאת בין תקופות של שירות מילואים מסוכן. אחרים עושים זאת עקורים מביתם שנאלצו לעזוב או שנהרס כליל.

ישראלים רבים חווים את תחושת בין-המצרים כבר קרוב ל-700 יום, במצב של פורענות מתמשכת. רוב הישראלים עושים מאמצי-על להמשיך בחיים "נורמליים", חלקם בין תקופות שירות מילואים מסוכן או עקורים מביתם

אלפי משפחות חוות יום יום את האבדן והשכול, את הדאגה לקרוביהם הפצועים בגוף ובנפש. כולם חיים ברמות חרדה גבוהות לאורך זמן, עם מעט מדי הפוגות. לוח השנה מציין את ימי הצום והאבל מבלי לבטא את המציאות. כמובן שיהיו מי שיערכו השוואות לזמנים אחרים בהיסטוריה. שמענו השוואות לשואה של המאה ה-20 וגם לחורבן המקדש וירושלים במאה הראשונה. כדאי להימנע מכך. ההשוואה יוצרת בדרך כלל עיוות היסטורי ואינה מכבדת את הכאבים, הסבל והחרדה של מי שעברו ועוברים את האסון כאן ועכשיו.

חז"ל לא קבעו צומות ותעניות לזכר אירועים היסטוריים, מחרידים ככל שיתוארו, אלא כלפי מציאות שלילית, אנומלית, ועל-תנאי קבעום: בחלוף השלילה, בחזור הנורמליות, יתבטלו הצומות.

מהי "מציאות אנומלית"? מציאות המתאפיינת בסכנות קיומיות חיצוניות – אויבים המבקשים לאבדנו, ובסכנות קיומיות פנימיות: הפירוד, מחלוקת שלא-לשם שמים, שנאת-חינם, זילות חיי-אדם – כל אותם אופנים שבהם אנחנו מאבדים את עצמנו.

חז"ל תקנו חמש תעניות לתיקון המציאות השלילית של גלות וחורבן: צום גדליה, תענית אסתר, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב – לתיקון התנהגות שהביאה עלינו את החורבן ולא נרפאנו ממנה עד היום.

השוואות היסטוריות יוצרות עיוות ואינן מכבדות את הכאבים, הסבל והחרדה של מי שעברו את האסון כאן ועכשיו. חז"ל לא קבעו צומות ותעניות לזכר אירועים היסטוריים מחרידים, אלא כלפי מציאות שלילית, אנומלית

שלוש תעניות החורבן משרטטות בפנינו שלושה שלבים של מציאות החורבן: מצור, נפילת החומות, חורבן הבית. מרווח הזמן שבין השלבים מותיר מקום לתקווה: אולי לא יגיע השלב הבא? הדבר תלוי בנו.

כאשר האויב מעמיד עלינו מצור – כיצד ננהג אנחנו? האם נלמד ממעשיהם הרעים של אבותינו:

"פתחו אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים שנה ואחת. היו שם בריונים. אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום עם הרומיים. לא הניחום ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עמהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידנו כלום. עמדו (הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חיטים ושעורים וגבר הרעב בעיר" (עפ"י בבלי, גיטין נ"ו, ע"א-ב).

תענית עשרה בטבת אומנם נקבעה לראשונה לציון הטלת המצור על ירושלים בידי נבוכדנצר מלך בבל, אך במהלך הדורות נוספו לה משמעויות גם מחורבן בית שני ומצרות אחרות שבאו על עם ישראל, עד קביעתו כ"יום הקדיש הכללי" על מי שנרצחו בשואה ובפוגרומים ואין יודעים יום פטירתם. עדיין עומד ביסוד משמעותו עניין המצור, והתנהגותנו זה כלפי זה כנצורים. התענית והתשובה ביום זה הן כלפי מאפיין ההרס העצמי, שנראה לאותם בריונים במצור בית-שני כעמידה לאומית גאה מול הרומאים.

התענית והתשובה בשבעה עשר בתמוז נועדו לבניית מסגרת רוחנית-מוסרית שתחליף את החומות שנפלו, בבחינת "ועשו סייג לתורה".

ביסוד משמעות התענית עומד עניין המצור, והתנהגותנו זה כלפי זה כנצורים. התענית והתשובה ביום זה הן כלפי מאפיין ההרס העצמי, שנראה לאותם בריונים במצור בית-שני כעמידה לאומית גאה מול הרומאים

הצום והתשובה שבתשעה באב שני פנים להם:

• הפן האחד בתחילת הצום, עדיין אנו לפני החורבן, המקדש עוד עומד על תילו אם כי הכול פרוץ ללא סייג. ניתן עוד להתחזק ולהשתחרר מבכיית חינם ושנאת חינם ולבטל את המציאות השלילית שגרמה לחורבן.
• הפן השני הוא פן של חורבן הבית והלהבות המכלות את ההיכל, שם כוונת התענית והתשובה היא להתחזק בידיעה שעדיין לא הכול נחרב. עדיין נותר מקום, אם גם מוגדר ומצומצם, אך אליו יש לחזור בבחינת "וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם". מקום זה הוא ד' אמות של הלכה (בבלי, ברכות ח' ע"א):

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

דרכם עוברת הדרך לחזרה למציאות נורמלית, ליציאה ממצב האנומליות של מאפייני גלות וחורבן.

מעבר זה אנו מוצאים בפרוש בדברי הרמב"ם בהלכות תעניות:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם (עד כאן לכאורה "היסטוריה" אך יש לשים לב להמשך הדברים – נ"ר) כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי-תשובה. ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר (ויקרא כ"ו, מ): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲו‍ֹנָם וְאֶת עֲו‍ֹן אֲבֹתָם" (רמב"ם, פ"ה מהלכות תעניות הלכה א')

הרמב"ם מדגיש הדגשה יתרה, שהתעניות מכוונות לשלילה שבהווה. הזיכרון איננו היסטורי אלא "זיכרון למעשינו הרעים", והתשובה והשינוי נתונים בידנו. אם מציאות אנומלית זו תשתנה, מבטיח הרמב"ם בהלכה האחרונה בהלכות תעניות:

"כל הצומות האלו עתידים לבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר (זכריה ח, י"ט): כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

הרמב"ם מדגיש הדגשה יתרה, שהתעניות מכוונות לשלילה שבהווה. הזיכרון איננו היסטורי אלא "זיכרון למעשינו הרעים", והתשובה והשינוי של מציאות אנומלית זו –  נתונים בידנו

המציאות האנומלית לא נכפתה עלינו, וחובתנו לשנותה. ולוואי ונהיה ראויים להגשמת נבואת זכריה בימנו.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.