הילדים שלנו נלחמים מאז השבעה באוקטובר – 22 חודשים והם כבר לא יכולים יותר. הם אומרים את זה במפורש. מה לא ברור? נגמרו להם הכוחות. ובמקום שנאמר להם תודה עצומה, תודה על מה שנתנו עד כה – אנחנו זורקים אותם לכלא. כמו פושעים.

כלא הוא לא מקום לגיבורי מלחמה. איפה ההיגיון? איפה הלב? עם מה הם לא התמודדו? הם נלחמים מאז השבעה באוקטובר, בלחימה כאוטית מול מחבלי נוח'בה. סחבו פצועים, גופות של חברים. נכנסו שוב ושוב לאותם אזורים ברצועה. איבדו חברים. נהרגו, נפצעו, קברו, ניחמו, חזרו ללחימה – עוד פעם ועוד פעם.

כלא הוא לא מקום לגיבורי מלחמה. איפה ההיגיון? איפה הלב? עם מה הם לא התמודדו? הם נלחמים מאז ה-7/10 בלחימה כאוטית מול מחבלי נוח'בה. סחבו פצועים, גופות של חברים. נכנסו שוב ושוב לאותם אזורים ברצועה

אנחנו כחברה צריכים לבקש מהם סליחה. סליחה שהגענו למצב שבו הם נאלצו להגיד: די. סליחה שאין להם ברירה אלא להישבר כדי שמישהו יקשיב. סליחה שלא שמרנו עליהם.

אומרים שיש לנו את הצבא הכי טוב בעולם. אז איפה המפקדים שהיו אמורים לראות שזה כבר יותר מדי? איפה הצבא שהיה צריך לעצור אותם, להגן עליהם? אז מה אם קב"ן אמר שהם כשירים ללחימה? הם לא מכונות. הם בני אדם. כמה הם עוד צריכים לקרוס כדי שיאמינו להם?

הם עברו טראומה. הם פגועי נפש. וכמו שהם – גם כולנו.
מעל 10,000 פצועי נפש.
3,770 הוכרו כפוסט-טראומטיים.
45 התאבדו בזמן שירות. שישה רק החודש.
וכל יום – עוד תאונות מבצעיות.

תוצאה של עייפות. של שחיקה. של ראש תשוש. סליחה, שמנהיגי המדינה עיוורים למצוקתם. שהם שקועים באשליות ניצחון, כיבוש עזה, ריביירות מדומיינות. סליחה, שגם מנהיגי האופוזיציה שותקים ולא מגינים כמו רבנים על עצורי החרדים.

כשהם כבר סוף סוף יצאו להתרעננות, חיכו להם גזרות חדשות: הארכת שירות, עוד מילואים, חוקי השתמטות למגזר לא משרת. ולצד זה – אפס תנאים. ציוד חסר, כלים מיושנים, סיכון מיותר.

עייפות. שחיקה. ראש תשוש. סליחה שמנהיגי המדינה עיוורים למצוקתם ושקועים באשליות ניצחון, כיבוש עזה, ריביירות מדומיינות. סליחה שגם מנהיגי האופוזיציה שותקים ולא מגינים כמו רבנים על עצורי החרדים

מיליארדים הלכו – לא עליהם. על פוליטיקה. על "שימון" שותפים קואליציוניים לצורך שמירה על שרידות הממשלה. לא על מיגון. לא על שריון. לא על  ציוד חדשני ללחימה בתוך הרצועה.

והם כבר לא מאמינים שמדובר בחטופים. כבר יותר משנה לא שוחרר אף חטוף בפעולה צבאית. מי שחזר – חזר בעסקה. אז הם שואלים, ובצדק: אם חמאס רק מתחזק, לפחות תחזירו את החטופים בעסקה.

אבל זה ברור, עובדים על כולנו בעיניים. אין לאף אחד שם בממשלה אינטרס לסיים את המלחמה. אז סליחה – שלוחמים אמיצים נגררים למשפטים, מושלכים לכלא.

זה מה שמגיע להם אחרי כל מה שנתנו? אנחנו רואים אותם נשברים.

רואים איך "החוזה" בינינו, ההורים, לבין המדינה – נשבר סופית. זה לא עוד הפרה – זה עוול. וזה לא עוול קטן – זה שבר מוסרי עמוק. הם גמורים.

גם אחרי שייצאו מהכלא – יצטרכו שנים של שיקום, ריפוי, אבל. גמרנו את יפי הבלורית והתואר. ולרמטכ"ל אייל זמיר, אני פונה: הפסיק את המלחמה. הילדים שלנו, החיילים שלנו – גמורים.

מיליארדים הלכו – לא עליהם. על פוליטיקה. על "שימון" שותפים קואליציוניים לצורך שמירה על שרידות הממשלה. לא על מיגון. לא על שריון. לא על  ציוד חדשני ללחימה בתוך הרצועה

אם הטנקים והמטוסים היו מתפרקים – הייתם ממשיכים להילחם?

מלחמות מסיימים בהסכמים.

גבי ויטלה, ממובילות תנועת "אמא ערה", המאגדת אימהות ללוחמים ולוחמות בסדיר ובמילואים ואמא בעצמה לקצין לוחם, ללוחם ביחידה מובחרת ולבת שבקרוב תהיה מלש"בית. אדריכלית ועוסקת ביזמות נדל"ן.