בשנת 1984 הושמעו קולותיהם של ארבעה סופרים-הוגים ישראלים, שבאו להתריע מפני מגמות מסוימות בעם ובמערכת הפוליטית והישענותן על פרשנות דתית-אורתודוכסית מסוימת. לדעת אישים אלה, המגמות הללו מסכנות את קיומה של המדינה.

שניים מהם, עמוס קינן ובנימין תמוז, בחרו בסוגת "חזון בלהות" (דיסטופיה) להבעת חרדותיהם. מדובר בשני ספרונים דקים, שבכל אחד מהם מתוארת אחרית ימים נוראה שתשים קץ למדינת ישראל הציונית, אי-מתי במאה ה-21. נראה שלא בכדי בחרו המחברים לפרסם את הדברים ב-1984.

עמוס קינן ובנימין תמוז בחרו בסוגת "חזון בלהות" (דיסטופיה) להבעת חרדותיהם, בשני ספרונים דקים, שבכל אחד מהם מתוארת אחרית ימים נוראה שתשים קץ למדינת ישראל הציונית, אי-מתי במאה ה-21

ראשון לצאת לאור היה "הדרך לעין חרוד" מאת עמוס קינן. המחבר מתאר ארץ חרבה, כאשר כמעט כל ההתיישבות הכפרית נמחתה מעל פני האדמה, הערבים נעלמו מן הארץ, גורשו למכה בידי ראשי משטר האימים הצבאי שהשתלט על המדינה. אולם מהמשך העלילה אנו למדים, כי גם הכת הצבאית השלטת אינה מיקשה אחת, אלא נתונה במאבקי כוח אלימים בין כנופיות קצינים בתוכה.

עטיפת הספר "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן

המספר מבקש להימלט מתל-אביב הנצורה לעין חרוד, בהאמינו שיישוב זה נותר כמעוז חופשי אחרון מן השלטון הצבאי. הוא מבקש למצוא ערבי, שיסייע לו לנווט בדרך לעין חרוד. הוא אכן מוצא אחד, מחמוד, הערבי האחרון בארץ. בדרכם, הם נתקלים באנשי צבא ובמאבקי הכוח האלימים בתוכם. הבכיר שביניהם, אלוף פיקוד הצפון, מוציא להורג את מחמוד, ומעורר את זעמו של המספר: "מחמוד לא היה צריך למות […] למחמוד לא היו זכויות אזרח ועל כן אסור היה להרגו במלחמת אזרחים […]".

לבסוף, בתום המסע על כל תלאותיו, "הגעתי [לעין חרוד]. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן, בלי כוכב, בלי מפה, בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכוֹל, ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום". בא הקץ על החלום הציוני.

זמן-מה לאחר מכן, יצא לאור "פונדקו של ירמיהו" מאת בנימין תמוז. בעוד שאצל קינן ההרס הוא מעשה ידי כת צבאית, ל"קבלן ההריסות" אצל תמוז יש סממנים ברורים של מי שמכונים היום "חרד"לים". זאת, משום שעל אף השמות האידישאיים והחלוקה לכיתות ופלגים המאפיינת את הציבור החרדי, הקמתו של בית-המקדש השלישי עומדת בניגוד לאיסור "לעלות בחומה", שהוא מאבני-היסוד בתפיסה האולטרה-אורתודוכסית/חרדית. הקמתו במקום מסגד אל-אקצא ההרוס, לאחר הפיכת מתחם הר-הבית והסובב אותו לעיי חורבות, מאפיינת תפיסות וזרמים ביהדות האורתודוכסית הדתית-לאומית.

ב"הדרך לעין חרוד" המחבר מתאר ארץ חרבה, כאשר כמעט כל ההתיישבות הכפרית נמחתה מעל פני האדמה, הערבים נעלמו מן הארץ, גורשו למכה בידי ראשי משטר האימים הצבאי שהשתלט על המדינה

מדובר במשטר אכזרי של הסנהדרין, שבמסגרתו "חידשנו ימינו כקדם וחזרה עטרת שבע מיתות בית דין ליושנה ונתחזקו ישראל במוסריותם […]". ההמתה הנפוצה ביותר בוצעה בסקילה, כולל של חילונים שנתפסו בקלקלתם. ה"מוסריות" כללה חיסול כל סממן וזכר לדתות הלא-יהודיות, והמתת "הישמעאלים", חוץ ממעטים שהותר להם לעבוד בחקלאות, על-מנת לספק פירות וירקות ליהודים תושבי "מעוז ירושלים".

עטיפת הספר "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז

כדי להבטיח הכנסות למעוז הירושלמי, הוקם בעיר בניין עבור המתפרה הירושלמית לדגלים, שייצאה אותם לכל מדינה ומדינה. בהמשך, המתפרה גם ייצרה "תכשירים" – נשק להשמדה המונית. הייחודי במערכת ייצור זאת היה ביכולת להתאים כל תכשיר למאפיינים המייחדים את העם שהוא נועד להכחידו. עם זאת שיטת הייצור הבטיחה שיעור הצלחה של 93% בלבד, שהרי הצלחה של 100%, היתה גודעת מקור הכנסה עיקרי למתפרה ולירושלים. בזכות התכשירים, "כל המעצמות כולן היו מעוניינות עתה בקיומה של ממלכת ירושלים הסנהדרינית".

הצלחת הייצוא וסחר החוץ לא מנעו אווירה עכורה בתוככי מעוז ירושלים. המקום היה אפוף חשדנות ואלימות בין פלגי היהודים וחצרותיהם, ועקב זאת – נתון במלחמת-אחים מתמדת. עם זאת, היתה הסכמה כללית בין הנצים, שבמלחמות הפנימיות ישתמשו "בכל כלי נשק שבעולם חוץ מאשר בתכשירים" המיועדים להכחדה המונית. בירושלים נמצאו גם חילונים, ש"היו חיים כאנוסים", מסתווים כנאמנים לפלג דתי כזה או אחר, חרדים מפני התגלות והיסקלות למוות.

הסתוותם המוצלחת יצרה חשד כבד נוסף בקרב התושבים, שמא מי מבני שיחם הוא למעשה חילוני.

במשטר אכזרי של הסנהדרין, שבמסגרתו "חידשנו ימינו כקדם וחזרה עטרת 7 מיתות ביה"ד ליושנה ונתחזקו ישראל במוסריותם", ההמתה הנפוצה ביותר בוצעה בסקילה, כולל של חילונים שנתפסו בקלקלתם

ירמיהו, מגיבורי הספרון, הצליח לשרוד את השנאה והאלימות הקיצונית שרחשו במעוז ירושלים. הוא עצמו נמנה עם החילונים, ואפילו עם אלה שלא הצליחו להסתיר היטב את חילוניותם. היו לו שני תחומי עיסוק רבי-משמעות, עבודתו במתפרה הירושלמית לדגלים וניהולו של הפונדק שהקים באזור שבין העיר לבין שטחי גידול הירקות והפירות בידי הישמעאלים.

פועלו של ירמיהו בירושלים הבטיח כי לא יאונה לו כל רע. הוא היה דמות-מפתח במתפרה, כמומחה לייצור דגלים עבור אומות העולם ולייצואם, מה שהביא הכנסות משמעותיות לעסק ולעיר. הפונדק שהקים שימש אכסניית מעבר הן לעולים חדשים בדרכם לירושלים, הן לחילונים נמלטים בדרכם לצאת מן הארץ.

הפונדק שימש גם לחקירתם של בני שתי הקבוצות הללו בידי נציגי מעוז ירושלים. בעוד שהעולים החדשים הגיעו בכוונה "[…] להרוג, לאבד ולהשחית ולעקור מן השורש את הכופרים והבוגדים, את החוליגנים ואת מחללי שם-שמים בסתר ובגלוי […]", אנשי מעוז ירושלים לא הסתפקו בכך. הם רצו לברר לאיזו כת או חצר נתונה נאמנותו של כל עולה. באשר לחילונים הנמלטים, ה"מוסריים" ביקשו לשאוב מידע מהם לגבי אנוסים ירושלמים שעדיין לא נחשפו.

השנאה היוקדת ומלחמת הכול בכול והשלכותיה גבו את חייהם של רוב הגברים, כולל הרבנים, "ובירושלים נותרו הנשים והילדים, החולים והנכים, הזקנים […] וחסרי-הדעה". רק גבר כשיר אחד, יעקב בקרמן/ג'ו בקר, הצליח להיחלץ משדות ההריגה ולצאת לאודסה. "ובאודיסה יעלה על אונייה – הוא ואשתו הצעירה – ויבוא אל חופי ארץ-ישראל. ואין לדבר סוף". בכך יש מעין שמץ של נחמה – וגם מובטח שהתהליך של גלות-שיבה, גלות-שיבה, וחוזר חלילה, יימשך.

השנאה היוקדת ומלחמת הכול בכול והשלכותיה גבו את חיי רוב הגברים, כולל הרבנים, "ובירושלים נותרו הנשים והילדים, החולים והנכים, הזקנים […] וחסרי-הדעה". רק גבר כשיר אחד נחלץ משדות ההריגה

ב-1984, ספרו של קינן זכה בקוראים רבים ובהצלחה מסחרית. לא כן ספרו של תמוז. אולם היום, ארבעה עשורים לאחר מכן, מן הראוי לשאול את המביעים דאגה לעתידה של המדינה הציונית – מפני מי אתם חרדים יותר, שמא יהפכו ל"קבלן ההריסות" של המדינה – מפני בכירים בצה"ל והיחידות שבפיקודם, או מפני מנהיגים חרד"ליים והנוהים אחריהם ואחר תורתם, או אולי מפני שני הגורמים הללו?

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים