אדיר אולשניצקי
הזמן של
אדיר אולשניצקי

בהווה – מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות – עורך ומתרגם; לעיתים קרובות – כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

אסירים משוחררים בפלורידה ודיירי הבית הלבן בוושינגטון   

מה לאסירים לשעבר ולנשיאות ארה"ב? יש גם יש, ובמיוחד בפלורידה, בבחירות בנובמבר הקרוב. ייתכן שכניסתה של קבוצה חדשה למעגל המצביעים במדינה זאת – אסירים משוחררים – תקבע למי מן המועמדים לנשיאות "יילכו" קולותיהם של נציגי פלורידה ב"גוף הבוחרים/אלקטורים", ובעקיפין – אולי תכריע את הכף בקביעת זהותם של יושבי הבית הלבן מינואר 2021.

כידוע, בארה"ב, יש לכל אחת מן המדינות בברית חוקה, חוקים ומוסדות ממשל משלה (מערכות אלה כפופות לחוקה של כלל ארה"ב). יש שוני עצום בין מדינה למדינה בכל הנוגע לענייניהן הפנימיים (ניתן לראות זאת בבירור באופן הטיפול במגיפת הקורונה, המשתנה ממדינה למדינה).

מה לאסירים לשעבר ולנשיאות ארה"ב? ייתכן שכניסת קבוצה חדשה למעגל המצביעים במדינת פלורידה – אסירים משוחררים – תקבע למי מהמועמדים לנשיאות "יילכו" קולות נציגיהם ב"גוף הבוחרים/אלקטורים"

אי-האחידות באה לביטוי בולט בהתייחסות למעמדם של אסירים ואסירים-לשעבר ולזכויות-האזרח שלהם. כידוע, במדינת ישראל הוענקה זכות ההצבעה לעצירים ולאסירים בהחלטת כנסת ב-1986. בארה"ב, רק בשתיים מן המדינות (ורמונט ומיין), רשאים אסירים להצביע בבחירות ובמשאלי-עם. ברוב המדינות האחרות, נידונים למאסר זכאים להצטרף ל"פנקס הבוחרים" (בארה"ב אדם צריך להירשם בעוד מועד כדי שיהיה רשאי להצביע ביום הבחירות) רק לאחר שחרורם מן הכלא.

אולם במדינות אחדות אסורה עליהם ההשתתפות הפוליטית גם לאחר שחרורם ממאסר. פלורידה הייתה אחת ממדינות אלה עד לקיום משאל-עם בנושא, בנובמבר 2018. במועד זה, הוצע לבוחרים תיקון מס' 4 לחוקת המדינה, אשר ביקש להתיר לעבריינים (להוציא רוצחים ומורשעים בעבירות מין) לממש את זכות ההצבעה לאחר שסיימו את ריצוי העונש שהוטל עליהם. תיקון לחוקת פלורידה יכול להתקבל רק כאשר לפחות 60% מן המצביעים מאשרים את הצעת התיקון. ואכן, בעניין זה חברו דמוקרטים, רפובליקנים ועצמאים כדי לתמוך בהצעה, שזכתה ביותר מ-65% מקולות המצביעים.

שיעור כה גבוה של תמיכה בתיקון לחוקה, המצביע על הסכמה גורפת בנדון, אינו שכיח ב"מדינת אור השמש". בדרך-כלל, בבחירות האישיות שהתקיימו בעשורים האחרונים, התפצלו קולות הבוחרים באופן שסימן את פלורידה כ"מדינת נדנדה" (בדומה לוויסקונסין, שהתפתחויות בתוכה תוארו במאמר קודם).

מעמדה של מדינה זאת כ"מדינת נדנדה" קיבל משמעות וחשיבות מיוחדות בבחירות לנשיאות ארה"ב, שכן משקלה הינו רב יחסית ב"גוף הבוחרים/אלקטורים" (לפלורידה 29 אלקטורים – רק לקליפורניה ולטקסס נציגות מספרית גבוהה יותר), הקובע את זהות הנשיא על-פי תוצאות הבחירות במדינות השונות. כך, למשל, ספירת קולות חוזרת בפלורידה (שהופסקה בעיצומה על-פי החלטת ביהמ"ש העליון של ארה"ב) הכריעה את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2000 לטובתו של ג'ורג' וו. בוש (בהפרש של 537 קולות לעומת יריבו המרכזי, אל גור, מתוך ששה מיליוני מצביעים בקירוב).

שיעור כה גבוה של תמיכה בתיקון לחוקה, המצביע על הסכמה גורפת, נדיר בפלורידה. בבחירות האישיות שהתקיימו בעשורים האחרונים התפצלו קולות הבוחרים באופן שסימן אותה כ"מדינת נדנדה"

גם בשני סבבי הבחירות האחרונים, ההכרעה התקבלה בהפרש זעיר למדי: בשנת 2016, ניצח דונלד טראמפ את הילארי קלינטון בהפרש של 120,000 קולות (מבין כ-9.4 מיליוני מצביעים), וב-2018 נכנס הרפובליקני רון דה-סנטיס לבית המושל במדינה, לאחר שגבר על מועמד המפלגה הדמוקרטית בהפרש של 32,500 קולות (מתוך כ-8.2 מיליוני מצביעים). כך שבמועד הבחירות האחרון התקבלו זה לצד זו ניצחון דחוק בבחירות למשרת המושל והסכמה רחבה למתן זכויות הצבעה לאסירים משוחררים.

תוצאות משאל-העם בנושא זכות ההצבעה לאסירים משוחררים, תאפשרנה למיליון בני-אדם לפחות (יש המדברים על מספרים גבוהים יותר – 1.5-1.4 מיליונים) להירשם ב"פנקס הבוחרים".

יתירה מזאת, שיעור השחורים בפלורידה הוא 17%, ואילו שיעורם בקרב בעלי הזכות החדשים נאמד ב-35% (כידוע, 90% ויותר מקרב השחורים מעדיפים מועמדים דמוקרטים). כמובן שהפוטנציאל להפסדים במערכות הבחירות למשרות ולתפקידים שונים מדאיג את אנשי המפלגה הרפובליקנית.

לפיכך, כמקובל גם במחוזותינו, ישנם פוליטיקאים המפרשים תוצאות הצבעה בקלפי כ"המלצה" בלבד. גם הרפובליקנים בפלורידה נהגו בהתאם: הם ניצלו את היותם רוב בסנאט של המדינה ואת אחיזתם בכס המושל, כדי לדלל את משמעות משאל-העם, ולמעשה לעקר מתוכן את זכות ההצבעה לאסירים משוחררים. הם קבעו בחוק, שאסיר משוחרר שעדיין לא מילא את חובותיו הכספיים – תשלומי אגרות בימ"ש, קנסות שהושתו עליו, או פיצויים לקרבנות העבירה שהורשע בביצועה – לא יהיה זכאי להצטרף ל"פנקס הבוחרים".

תוצאות משאל-העם בנושא זכות ההצבעה לאסירים משוחררים, תאפשרנה למיליון בני-אדם לפחות (יש המדברים על מספרים גבוהים יותר – 1.5-1.4 מיליונים) להירשם ב"פנקס הבוחרים"

לאחר שהמושל דה-סנטיס חתם על החוק שהסנאט הגיש לפניו, מיהרו ארגונים לזכויות אזרח ולזכויות הצבעה להגיש עתירות נגד המושל, בטענה לאי-חוקתיותו של החוק. הם טענו שהחוק מטיל על אסירים משוחררים "מס גולגולת", שאם לא ישולם יפסול אותם מלקבל זכות הצבעה בבחירות ובמשאלי-עם. הם הסתמכו על מחקר של פרופ' דניאל סמית מאוניברסיטת פלורידה. החוקר בחן את מצב חובותיהם של יותר מ-375,000 אסירים משוחררים. מסתבר ש-82.4% מהם לא השלימו חובות כספיים שהושתו עליהם בגין העבירות שהורשעו בהן.

כלומר, החוק יותיר למעלה מ-80% מן האסירים המשוחררים במצב שקדם לתיקון בחוקת פלורידה – ללא זכות הצבעה – ובכך יעוות את תכליתו של התיקון ש-5.1 מיליוני תושבים הצביעו בעדו.

השופט המחוזי רוברט הינקל פסק באופן חד וברור, כי החוק יצר שיטה שהשופט הציגה בשלוש מילים: "שלם-כדי-להצביע". לדבריו, זוהי שיטה שמונעת את זכות ההצבעה מבני-אדם שידם אינה משגת לשלם מיסים וקנסות.

וכאן אכן מדובר במס לכל דבר ועניין, שאופן הדרישה לשלמו יוצר תנאי שיש בו אי-צדק והוא מנוגד לחוקת ארה"ב. זאת משום שתיקון 24 לחוקה הפדרלית קובע, שאסור למדינה להשתמש בעילה של "אי-תשלום מס גולגולת או מס אחר כלשהו", כדי למנוע מאזרח את הזכות להצביע בבחירות למשרה פדרלית (נשיאות, סגנות הנשיא, ומושב באחד מבתי הקונגרס). לפיכך, הינקל מסכם, החוק פסול בשל אי-חוקתיותו, וזכותם של אסירים משוחררים להצטרף אל "פנקס הבוחרים".

החוק יותיר למעלה מ-80% מן האסירים המשוחררים במצב שקדם לתיקון בחוקת פלורידה – ללא זכות הצבעה – ובכך יעוות את תכליתו של התיקון ש-5.1 מיליוני תושבים הצביעו בעדו

לאור פסק-הדין, אנשים אלה יוכלו להירשם לקראת סבב בחירות למשרות שונות, שייערך באוגוסט, שלא לדבר על הסבב בנובמבר, שיכלול את הבחירות לנשיאות ארה"ב. כמובן, שצופים כי מושל פלורידה, אחד הסמנים הימניים במפלגה הרפובליקנית ומתומכיו הנלהבים של דונלד טראמפ, יגיש ערעור לבית-המשפט לערעורים, בכדי למנוע "הצפה" בבעלי זכות בחירה העלולים להטות את הכף נגד מועמדים מטעם מפלגתו.

האם ערכאות הערעור (ישנו סיכוי שהנושא יגיע, בסופו של דבר, אל פתחו של ביהמ"ש העליון של ארה"ב) תשלמנה את דיוניהן בנושא בטרם יגיע הסתיו? האם הן תאשררנה את פסיקתו של השופט הינקל? אם אכן יעשו כן, אזי רבים הסיכויים שהאסירים המשוחררים שיירשמו להצבעה יסירו את השלט "מדינת נדנדה" המתנוסס מעל פלורידה מזה שני עשורי שנים, ויבהירו בשלב מוקדם למדי, כי 29 האלקטורים של "מדינת אור השמש" יתמכו בכניסת הדמוקרטים לבית הלבן.   

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 972 מילים

הנתיב המוביל לשתי מדינות יעבור בתחנת "המדינה האחת"

בימים האחרונים רבים מתייחסים לסוגיית החלת החוק הישראלי על חלקים בשטח שנכבש מידי ירדן במלחמת ששת הימים. בשנת "שלושת מועדי הבחירות הכלליות", השתמעה הסכמה בין נתניהו לבין גנץ בנוגע להחלת החוק הישראלי (ההגדרה המכובסת לסיפוח) על אזורים בבקעת הירדן.

הרחבת הרעיון לאזורים ביו"ש נשמעה ופורסמה השנה, הן לפני "מועד ג'" לבחירות, הן לאחריו, ובאה לביטוי בהסכם הקואליציוני באפריל. ההסכם מאפשר העלאת הצעת חוק מטעם הממשלה או מטעמו של ח"כ מן הקואליציה, בהשראת ראש-הממשלה, החל מיולי הקרוב.

השתמעה הסכמה בין נתניהו לבין גנץ בנוגע להחלת החוק הישראלי (ההגדרה המכובסת לסיפוח) על אזורים בבקעת הירדן. הרחבת הרעיון לאזורים ביו"ש נשמעה ופורסמה השנה

ייתכן שתגובותיהם של מלך ירדן, בכירי הרשות הפלסטינית, נציגים של האו"ם ומנהיגים באיחוד האירופי ובמדינות החברות בו, ואישים בארה"ב (ואולי גם מזכיר המדינה האמריקני לחש משהו באוזני מארחיו בישראל) – יצננו את התלהבות הסיפוח. לראיה מוקדמת, היעלמותה של יוזמה זאת מן הדיון בכנסת, לקראת ההצבעה על אישור כינונה של הממשלה החדשה, חודש בלבד לאחר יצירת ההסכם הקואליציוני.

עם זאת, דווקא ניסיון של הממשלה ודוברי הקואליציה "לרדת מן העץ" בנושא זה, עלול להוכיח שאי-הכנסת "ימינה" לקואליציה מהווה שגיאה מבחינת נתניהו. מי לידו יתקע שנציגי סיעה זאת לא ישלפו בהקדם הצעת חוק, היוזמת החלת החוק הישראלי על אזורים מסוימים ב"יהודה, שומרון ובקעת הירדן"? האם נשיאות הכנסת תעכב קריאה טרומית בנדון? האם סיעות הקואליציה "יפילו" הצעה כזאת, אם תועלה להצבעה? ואם ההצעה תעבור בקריאה טרומית, האם ועדת השרים תאפשר "הרצתה" לקריאה ראשונה, או תכפה על הקואליציה להצביע נגדה?

בינתיים הספיקו שרי הביטחון והחוץ החדשים להודיע על כוונתם לממש את תוכנית טראמפ. האם עשו זאת כדי לרצות את אדונם מבית, או את פטרונם בבית הלבן? הרי ידוע לכול, כי תוכנית זאת מתה עוד בטרם נולדה. אין גורם משמעותי בעולם שבירך עליה או שרואה בה מנוף להסדר, חוץ מממשל טראמפ ומדינת ישראל. עצם ההתייחסות ההצהרתית החיובית של "השחקנים החדשים" בצמרת הישראלית מורה על מידת הבנתם את הנושא, אך חשוב יותר – עשויה ללמד את הפלסטינים כי הישועה תצמח להם – ולא רק להם – מדרך שונה לחלוטין.

בינתיים הספיקו שרי הביטחון והחוץ החדשים להודיע על כוונתם לממש את תוכנית טראמפ. האם כדי לרצות את אדונם מבית או את פטרונם בבית הלבן? הרי התוכנית מתה עוד בטרם נולדה

כתבות ומאמרים רבים, כולל באתר זה לאחרונה, מצביעים על כיוון שהולך ומתקבע בחוגים פלסטיניים – להסכים למדינה ריבונית אחת בין הים התיכון לירדן, אשר תושביה יזכו בשוויון זכויות מלא.

הפלסטינים חשו בשנים האחרונות, כי הגיעו למבוי סתום באשר להגשמת שאיפותיהם. אכזבתם נובעת לא רק מעמדתו של נשיאה הנוכחי של ארה"ב. הם הבינו שבעולם הערבי שסביבם, מעמדם הולך ופוחת: ערב הסעודית, "נותנת החסות הכלכלית" המסורתית, נמצאת בפשיטת רגל (תרתי משמע) ובאובדן דרך מדיני וצבאי (כשלונה המדהים בתימן משקף רבים מחולייה); מצרים של סיסי מנסה לבסס את משטרה על שלטון אימים מבית, כאשר השליט משווע למשאבים מחוץ, עד כי היה מוכן "למסור חבלי מולדת" לערב הסעודית; מדינות אחרות בחצי-האי ערב נמצאות בסכסוכים ומחלוקות הדדיים וסובלות מדלדול מחירי הנפט; על בעיותיהן של ירדן, עיראק, סוריה ולבנון אין צורך להרבות במילים.

למעשה, הפלסטינים נמצאים במבוי סתום, ללא סיכוי לקיומו של מו"מ מועיל לאינטרסים שלהם, בין אם ישירות עם ישראל ובין אם בעקיפין (בחסות מטרייה אמריקנית, מצרית או ערבית). ההתיישבות הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967 (כ-650,000 מתיישבים – 225,000 בירושלים המזרחית, 425,000 באזורים אחרים) ואופן התפרסותה, מקשים על מו"מ ליצירת מדינה פלסטינית ריבונית, מה גם שהגישה הישראלית בשנים האחרונות אינה מקור לאופטימיות פלסטינית. וכמובן, בקרב הפלסטינים המפוצלים והמשוסעים גאוגרפית, פוליטית ואידאולוגית, רבים ועזים הכוחות שאינם נוטים לוויתור על שטח כלשהו.

באופן פרדוכסאלי, מאחר שישראל אינה יוזמת מהלך כלשהו בזירה המקומית או הבינלאומית, בהקשר למו"מ ולפתרון הסוגיה, דווקא קול פלסטיני הקורא למדינה אחת בין הירדן לים התיכון, עשוי לפרוץ את המבוי הסתום ולחולל את התזוזה הנדרשת לקראת הסכם על קיומן של שתי מדינות.

מעניין שגורם משמעותי בהנעת הרעיון של מדינה אחת לכולם, מורכב מצאצאי פלסטינים שגלו – אחדים מאנשים אלה חזרו לארץ ופועלים בשטחי הרשות הפלסטינית, אחרים מופיעים על במות ציבוריות, תקשורתיות ואקדמיות בעולם, ומפיצים את דעותיהם.

הפלסטינים חשו בשנים האחרונות כי הגיעו למבוי סתום באשר להגשמת שאיפותיהם. אכזבתם נובעת לא רק מעמדת נשיאה הנוכחי של ארה"ב. הם הבינו שבעולם הערבי שסביבם, מעמדם הולך ופוחת

האם התומכים בהצעת המדינה האחת המשותפת יתגברו על  המשלים עצמם לגבי "היעלמותה של היישות הציונית", ובאשר ליכולתם לרשת את הארץ ומלואה? האם יפיגו את החשש המקנן אצל אחרים, שגם מדינה על בסיס דמוגרפי פריטטי (מספרי הערבים והיהודים יהיו כמעט זהים, כאשר "לשון המאזניים" הדמוגרפית תכיל דרוזים, צ'רקסים, ארמנים, ואלה המוגדרים בישראל "חסרי דת") תישאר בשליטת היהודים, בזכות עליונותם החד-משמעית בתחומי הכנסות, פריון הייצור, טכנולוגיה ומדע, ונסיונם בניהול רשויות שלטון ומוסדות מדיניים? האם ידם של תומכי הרעיון תהיה על העליונה במאבקי הכוח הפוליטיים בקרב הפלסטינים?

מכל מקום, התוואי לקידום מו"מ ממשי בתנאים הגאו-פוליטיים הנוכחיים יצטרך לעבור בעצרת האו"ם (למשל, זאת שתתכנס בספטמבר הקרוב). זהו המוסד שהצביע ב-1947 ברוב גדול, בעד תוכנית החלוקה שסללה את הדרך למדינת ישראל. אז הפלסטינים גרמו לחורבנם, בגלל התעקשותם על "כולה שלי". עתה הם יכולים לבוא למוסד זה, להודות בטעותם, ולהציע פתרון של "כולה שלנו" – שוויון זכויות מלא לכל התושבים/אזרחים במדינה אחת בשטחי פלשתינה-א"י (כשמה העברי בימי המנדט הבריטי).

הצעה כזאת תתקבל ברוב עצום בעצרת: הרי גם מדינות המתאפיינות במשטר עריץ בתוכן או השולטות בעמים או בקבוצות מיעוטים ומדכאות אותם, תמיד מוכנות לתמוך במערכת דמוקרטית במדינה אחרת. אפילו ארה"ב של טראמפ לא תוכל להצביע נגד יישומו של עיקרון דמוקרטי שוויוני, אם הוא מצטייר כפתרון של שלום לסכסוך ממושך.

האם הישראלי המצוי יברך על החלטה כזאת? (מבחינה עקרונית, החלטה בעצרת האו"ם אינה מחייבת – אין לה "שיניים" – אך יכולות להיות לה השלכות מכאיבות עבור מי שיסרב לעמוד בה).

האם תחול טלטלה במדינת ישראל, שתוביל לשליפת "תוכניות מגירה", שממשלותינו סירבו להשתמש בהן עד עתה? האם תוכניות כאלה קיימות או ששרי החוץ והביטחון הנוכחיים מורים להכינן? האם יתרחש פה שידוד מערכות פוליטי? מכל מקום, אולי יהיה זה מקור לחשיבה ולהרהור, אנה אנו רוצים ללכת.

התוואי לקידום מו"מ בתנאים הגאו-פוליטיים הנוכחיים יצטרך לעבור באו"ם, שהצביע ב-1947 בעד תוכנית החלוקה. אז הפלסטינים התעקשו על "כולה שלי". עתה יוכלו להודות בטעותם ולהציע "כולה שלנו"

לפיכך, נראה שפריצת המבוי המדיני הסתום לא תבוא באמצעות שימוש בגווייה המכונה "תוכנית טראמפ", אלא בהצעה שתועלה בעצרת האו"ם להקמת מדינה אחת בשטחי א"י. ואין פירושו שהסכמה לכך תהיה סוף פסוק, ובא שלום על כולנו. יותר מתקבל על הדעת, שכוחות רבים בישראל, ציונים כלא-ציונים, יהודים כלא-יהודים, יעדיפו שלא לוותר על החזון הציוני המקורי או על מרכיבים מתוכו שהוגשמו בהקמתה של מדינת ישראל ובאורח קיומה. נראה שהם ימהרו לשוב אל רעיון "שתי מדינות לשני עמים", ולמו"מ כן, נדיב ופורה יותר בנדון. אזי יסתבר, שהנתיב אל שתי מדינות עבר, בלית ברירה, בתחנה אחת בדרך – תחנת ה"מדינה אחת בין הים התיכון  לירדן".

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,044 מילים

 ג'ו ביידן - אין תוכו כברו

ג'ו ביידן אמר:

"בית המשפט הרחיק לכת"

(דעתו על ההחלטה פורצת הדרך של ביהמ"ש העליון בארה"ב, להתיר לנשים לבצע הפלות מרצונן – פסה"ד במשפט רואו נגד וייד, 1973. הדברים נאמרו בראיון לירחון "וושינגטוניאן" 1974).

"מן הסתם, יש לי איי קיו גבוה משלך"

(נסיונו להשתיק אדם, שקטע בקריאות-ביניים את נאומו בבבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לקביעת מועמדה במרוץ לנשיאות, אפריל 1987).

"את שום דבר בשבילי"

(הערכה מסכמת שניתנה לטארה ריד – על-פי גרסתה, לאחר שהדפה אותו מעליה, 1993).

"שקרן מוחלט […] רוצה לבדוק באיזה כושר אני? בוא נעשה דו-קרב דחיפות" (תגובתו על דברי אדם בן 83 באסיפת בחירות באיובה. קודם לכן אדם זה אמר לביידן שהוא זקן מכדי לרוץ לנשיאות, ושאל אותו במה הוא טוב מטראמפ אם שיגר את בנו לתפקיד בחברת גז אוקראינית, מבלי שיהיה לו ידע בתחום"

(הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית לקביעת מועמד(ת)ה במרוץ לנשיאות, דצמבר 2019).

"אתה מלא בחרא" – פנייתו אל עובד שהתריס נגדו, על כי הוא מנסה "לקחת את הרובים מאיתנו"

(ביקור במפעל בדטרויט, במהלך מסע הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, מארס 2020).

אמנם אמרות שכאלה מתאימות לסגנון הדיבור של דונאלד טראמפ, אולם ככתוב לעיל, הן מוצא פיו של ג'ו ביידן, מי שאמור להתייצב מול טראמפ בבחירות לנשיאות בנובמבר 2020.

אמנם אמרות שכאלה מתאימות לסגנון הדיבור של דונאלד טראמפ, אולם הן מוצא פיו של ג'ו ביידן, מי שאמור להתייצב מול טראמפ בבחירות לנשיאות בנובמבר 2020

שורת ההתבטאויות הללו, וישנן נוספות במהלך השנים, מאירה באור לא-מחמיא על אופיו וסגנונו של המועמד הדמוקרטי הנוכחי לנשיאות ארה"ב. בולטת העובדה שהן עומדות בסתירה לאופן בו נהוג לצייר את ביידן בפני הציבור.

מדבריהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת, ג'ו ביידן מצטייר כ"דוד ג'ו", מעין בן משפחה האהוד על קרוביו ומקורביו. לשמו נלווים כינויי חיבה ושמות תואר, שבכולם נימה חיובית: "הגון" ו"הוגן", "נחמד" ו"חביב", "מתון" ו"בחור טוב".

גם אלה המביעים הסתייגות או חשש לגבי העברת הנשיאות לידיו, בגלל היותו "ישנוני", "גמגמן" או "מסויד", אינם מערערים על תכונותיו החיוביות. אולם עלינו להיזהר מלהתפתות לתאור מתקתק של ביידן.

משום מה, במשך כ-12 שנים, מאז שברק אובמה בחר בו כמועמד לסגן הנשיא, בבחירות 2008, ביידן נהנה מחסינות – אין מזכירים לו חטאי עבר ואין מעוררים שאלות על התנהגותו ומעשיו בהווה.

אפילו התנהגותו המבישה לכאורה במסע הבחירות הנוכחי – אשר שתיים מהתקריות המצביעות עליה הוזכרו לעיל – לא הביאה איש מן המתמודדים מולו במפלגה הדמוקרטית או בכלי תקשורת כלשהו, לבצע חקירה נוקבת של סגנונו ודבריו של סגן הנשיא לשעבר.

ואז, לפני שבועות אחדים, טארה ריד צצה, ובהאשמות כבדות על תקיפה מינית בעת שעבדה במשרדיו של הסנאטור ב-1993, חרצה סדק ראשון ב"טפלון". אולי טענותיה הקשות יהיו קריאת כיוון להעלאת המסך על שנים חשוכות במיוחד בביוגרפיה הפוליטית-התנהגותית של ג'ו ביידן, ויעזרו להצביע על נטיות שליליות שלא נימחו מהתנהגותו גם היום.

גם המביעים הסתייגות או חשש מהעברת הנשיאות לידי ביידן, בגלל היותו "ישנוני", "גמגמן" או "מסויד", אינם מערערים על תכונותיו החיוביות. אולם עלינו להיזהר מלהתפתות לתאור מתקתק של ביידן

בשלושה תחומים מתגלים הפגמים הבולטים באישיותו של סגן הנשיא לשעבר ובהתנהגותו: אופן התייחסותו לנשים; "עור דקיק", שאינו מצליח להסתיר ולבלום התפרצויות לא-מרוסנות ותוקפניות כלפי מביעי דעות שאינן לרוחו; ועברו הרצוף בהצהרות שקריות על מוצאו, לימודיו ואישיותו.

היחיד מבין התחומים החשובים הללו, שטופל במידה ביקורתית כלשהי בשנים האחרונות, היה התייחסותו של ביידן לנשים. לאורך השנים הצטברו עדויות רבות על נטייתו "לשלוח ידיים" ולנגוע באברי גוף שונים של נשים שבקרבתו, כאשר אחדות מהן מדגישות את אי-הנעימות והסלידה שנגרמו להן מהתחככותו בהן. על תלונות אלה ביידן הסתפק באמירה, ש"נורמות השתנו", והבטיח כי יהיה "מתחשב הרבה יותר" בעתיד.

בתפקידיו השונים בזירה הפוליטית בארה"ב, הוא ייצג נאמנה קו שוביניסטי שמרני ביחס לנשים. בימים הראשונים לאחר כניסתו לראשונה לסנאט, ב-1973, התקבלה ההחלטה המהפכנית באותם הימים – להכיר בזכות האשה להפלה (פסה"ד המפורסם בפרשת רואו נגד וייד). לדעת ביידן הצעיר, שמוצאו ממשפחה קתולית-שמרנית בדלאוור, ביהמ"ש "הלך רחוק מדי". הוא הוסיף, כי אינו סבור "שלאשה יש הזכות הבלעדית לומר מה ייעשה בגופה".

לא עברו ימים רבים, והוא היה לאחד התומכים ב"תיקון הייד" – מניעה כמעט גורפת של מימון פדרלי להפלות – שפגע בזכותן של נשים עניות רבות להימנע מלידה לא רצויה, ובכך צמצם את היקף מימושה של פסיקת ביהמ"ש. ביידן המשיך בתמיכתו רבת השנים ב"תיקון הייד", וחזר עליה בימים הראשונים של המרוץ הנוכחי לבית הלבן. אולם כאשר הוא חש בשינוי כיוונה של "רוח התקופה", חזר בו מתמיכתו בתיקון ואף הבטיח כי כנשיא יפעל לביטול דבר חקיקה זה.

התייחסותו המפוקפקת של ביידן לנשים ולכבודן, באה לביטוי ב-1991. אז ישב בראש ועדת המשפטים בסנאט, כאשר הובאה בפניה מועמדותו של השופט השחור קלארנס תומאס למושב בביהמ"ש העליון.

נשים אחדות התלוננו על אופן התנהגותו של תומאס כלפיהן, בשעה שהיו כפופות לו בתפקידיו הקודמים. ביידן אמנם איפשר לאחת מהן, המרצה למשפטים אניטה היל, להעיד על הפן המשפיל מינית בהתנהגותו של תומאס אליה, אך לא זימן מתלוננות נוספות להעיד בפני הוועדה.

יתירה מזאת, הוא נתן לרפובליקנים בוועדה יד חופשית לחקור את היל בתוקפנות ו"לשפד" אותה, מבלי שיגביל אותם וייצא להגנת העדה. נשים רבות לא סלחו לביידן על אופן ניהול דיוני השימוע, מה גם שהוא מעולם לא הביע התנצלות כנה בפני אניטה היל על היחס המבזה שספגה מחברי הוועדה

בשלושה תחומים מתגלים פגמיו הבולטים של ביידן: התייחסותו המטרידה לנשים; "עור דקיק" שאינו מצליח לבלום התפרצויות כלפי החולקים עליו; ועברו הרצוף בהצהרות שקריות על מוצאו, לימודיו ואישיותו

התחום השני שצדדיו הלא-מזהירים של ביידן נחשפים בו, הוא אופן תגובתו התוקפני כלפי מי שמביעים דעה שאינה לרוחו. התגובות הקיצוניות והאלימות למדי מלמדות על רגישות אישית מופרזת ואובדן שליטה עצמית, המוליכים להתנהגות משולחת רסן. משום מה, על אף ריבוי סרטונים המעידים על תקריות, ששלוש מהן מצוינות בראש המאמר, התופעה החוזרת על עצמה התקבלה בשוויון נפש, ואיש לא נטה להעמיק בחקירתה או בהצגת שאלות נוקבות לביידן.

בעוד שהמרכיבים השליליים באופיו – היחס לנשים, ותוקפנות כלפי מתנגדים – שבים ועולים חדשות לבקרים, המאפיינים הפגומים השייכים לתחום השלישי – זיוף ורמייה – הופיעו בגודש רב בצעירותו, אך לא מצאתי זכר להם ב-30 השנים האחרונות. זאת, אולי משום שביידן החליט להתגבר על פגם זה, שהיה הגורם המרכזי בחיסול מרוצו לבית הלבן, ב-1987.

השקרים שהסנאטור דאז הפיץ, כללו שני מקבצים עיקריים: התייהרות שווא בהישגים אקדמיים, והיתלות בנאומיהם של קודמים מבלי להזכיר את שמותיהם. בתחום האקדמי, ביידן ביקש להוכיח את עליונותו המישכלית-השכלתית באמצעות טענתו כי קיבל שלושה תארי "בוגר" מאוניברסיטת דלאוור (למעשה, היה בידיו תואר ראשון אחד בלבד). הוא גם הרבה לנופף בציוניו, אך עד מהרה התברר, שעבודת סמסטר אחת שלו נפסלה, כי היתה העתק של מאמר בעיתון, וטענתו כי נמנה עם המחצית העליונה בין מסיימי לימודי משפטים באוניברסיטת סיראקוז, הופרכה, כשהסתבר שציוניו מיקמו אותו במקום ה-76 מבין 85 הבוגרים בשנתון שלו.

ה"העתקה" באוניברסיטה אולי היתה ראשונה מסוגה, אך הצטרפו אליה "העתקות" שהתבצעו בשדה הפוליטי ונכללו בנאומיו במסע הבחירות: הוא השתמש בקטעי נאומים של האחים ג'והן פיצג'ראלד ורוברט קנדי, ושל סגני הנשיא לשעבר, יוברט האמפרי ווולטר מונדייל, מבלי לציין את המקור לדברים. ביידן הגיע לשיא בתחום זה באמצו לעצמו את הביוגרפיה של מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית דאז, ניל קינוק. הוא עשה כן, כדי להראות שהוא ורעייתו צמחו מאשפתות, ועל-ידי כך לזכות בהזדהות הקהל ובתמיכתו. חשיפת שלל עלילות הכזב היתה גורם מרכזי בהחלטתו לפרוש מהמרוץ בשלב מוקדם למדי (ספטמבר 1987), עוד בטרם נערכו בחירות מקדימות במדינה כלשהי.

ביידן הגיע לשיא בתחום השקרים וההעתקות, באמצו לעצמו את הביוגרפיה של מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית דאז, ניל קינוק. הוא עשה כן, כדי להראות שהוא ורעייתו צמחו מאשפתות

מסתבר, שג'ו ביידן רחוק ת"ק פרסה מן התדמית של הדוד החביב – הרי אפילו קמצוץ של הומור אין למצוא בו. אך גם אי-אפשר להגדירו פוליטיקאי אפרורי ולא מסוכן, גם אם לא מבריק במיוחד. זאת משום שמאחורי חזותו מסתתרת אישיות אפלולית למדי, שצדדיה השליליים פורצים מדי פעם בפעם "אל קדמת הבמה", וגורפים את האיש למעשים ולאופני התנהגות פסולים.

במובנים רבים, ביידן משקף התנהגות "גברית" של רבים מבני דורו, ואכן ישנם קווי דמיון בין דפוסי ההתנהגות והפעולה שלו לבין אלה של בן דורו ויריבו הפוליטי, דונאלד טראמפ.

ובאשר למפלגה הדמוקרטית, לפליאה היא, מדוע זאת הפעם השנייה ברציפות, שהיא דבקה ב"ממצא ארכאולוגי" מימי ביל קלינטון-ברק אובאמה, במקום להיענות לרחשי הלב ולכיווני החשיבה המבקשים להינתק ממורשת זאת. אולי טארה ריד, שהכריזה לאחרונה שלא תצביע עבור מועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית, היא שתציל מפלגה זאת מפני עצמה.

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,251 מילים

מוויסקונסין תיפתח הרעה (על דונאלד טראמפ)

כאשר בנימין נתניהו הסכים לכהן כשר האוצר בממשלה בראשותו של אריאל שרון, הוא ביקש לממש את תפיסתו הכלכלית-חברתית: להוריד במשקלו של "האיש השמן" (המגזר הציבורי) על-ידי קיצוץ בתקציביו, ולהזין את "האיש הרזה" (המגזר הפרטי) על-ידי תהליך הפרטה, שבמסגרתו יצומצמו תקציבי ה"שמן" ויועברו סמכויות ותפקידים ממנו אל ה"רזה".

במסגרת גישה זאת, הוא ביקש לקצץ בקצבות הביטוח הלאומי. אחת התוכניות להגשמת רעיונותיו של שר האוצר היתה הוצאתם של מקבלי קצבת השלמת הכנסה אל מעגל העבודה. זאת כשהוא מעביר את סמכות הטיפול בהם מן המוסד לביטוח לאומי אל חברות כ"א, שהיו אמורות ליצור תוכניות הכשרה מקצועית עבורם (הכוללת "ענישה כספית" על סרבנים ולא-מתמידים) ולהשיבם לעבודה. התוכנית, שעוצבה על-פי מודל שבוצע כעשור שנים קודם לכן, במדינת ויסקונסין שבארה"ב, כונתה בציבור ובתקשורת "תוכנית ויסקונסין". התוכנית התפוגגה לאחר שנים ספורות, ועמה נעלם השם "ויסקונסין" מן התודעה הישראלית.

נתניהו ביקש לקצץ בקצבות הביטוח הלאומי. אחת התוכניות להגשמת רעיונות שר האוצר היתה הוצאת מקבלי קצבת השלמת הכנסה למעגל העבודה. כשסמכות הטיפול בהם מועברת מביטוח לאומי לחברות כ"א

תוכנית ויסקונסין נעלמה, אך לא המדינה. מעמדה בארה"ב אף עלה למרות גודלה הקטן יחסית (בשעת הבחירות לנשיאות, ויסקונסין מספקת עשרה אלקטורים בלבד מתוך סך של 538 אלקטורים). זאת משום שהיא הפכה ל"מדינת נדנדה" במערכות הבחירות השונות. בשנים האחרונות אי אפשר היה לחזות את זהות המנצח בבחירות למישרות המשמעותיות ביותר, בגלל הפערים הזעירים בין שני המתחרים העיקריים עליה.

בבחירות לנשיאות ב-2016, ניצח דונאלד טראמפ הרפובליקני את הילארי קלינטון הדמוקרטית, בהפרש של 22,500 קולות (מתוך 2.8 מיליוני בוחרים). יתירה מזאת, ההודעה שנתקבלה ממדינה זאת היתה הרגע המכריע בבחירות לנשיאות: עשרת האלקטורים שהוענקו לטראמפ בוויסקונסין הביאו לסך של 270 אלקטורים התומכים בטראמפ, כלומר לרוב מוחלט לצרכי הכתרתו כנשיא.

שתי מערכות בחירות נוספות למשרות-מפתח במדינה, קיבעו את מעמדה של ויסקונסין כמדינת "נדנדה". בבחירות הביניים, בנובמבר 2018, קצרה המפלגה הדמוקרטית הישגים רבים. בין היתר, היא כבשה את משרדי המושל בוויסקונסין, אם כי בהפרש זעיר לעומת נצחונותיה במדינות אחרות: טוני אברס גבר על המושל הרפובליקני השמרן, סקוט ווקר, בפער של כ-29,000 קולות מתוך כ-2.6 מיליונים. אולם מרגע שנבחר, אברס נתקל בבית נבחרים בהנהגה רפובליקנית, שעשה ככל יכולתו כדי להצר את צעדי המושל.

באביב 2019 נערכו בחירות לכהונת שופט בבית-המשפט העליון של ויסקונסין, משרה שקיבלה בעשורים האחרונים צביון פוליטי גלוי. גל ההצלחות הדמוקרטיות בנובמבר 2018, הגביר במפלגה זאת את הציפיות לנצחונה של המועמדת הליברלית, ליסה נויבאואר. אולם בתום ספירת הקולות, הסתבר כי המועמד השמרן, בריאן הייג'דורן, גבר על יריבתו ברוב זעום של 6,000 קולות (מתוך 1.2 מיליוני מצביעים).

כך, על גבי "נדנדה", המעלה מועמדים או "קוברת" אותם על חודו של קול, הגיעו שתי המפלגות היריבות לבחירות אפריל 2020. וכשהמערכה הסתיימה והתוצאות הוכרזו, לא זאת בלבד שזהות הזוכה היתה מפתיעה, בעיקר לנוכח ארועים שקדמו ליום הבחירות, אלא שהפער היה ניכר ביותר.

על גבי "נדנדה", המעלה מועמדים או "קוברת" אותם על חודו של קול, הגיעו שתי המפלגות היריבות לבחירות אפריל 2020. כשהתוצאות הוכרזו, לא די שזהות הזוכה הפתיעה, אלא שהפער היה ניכר ביותר

באביב 2020, כבאביב 2019, היה מושב פנוי בבית-המשפט העליון בוויסקונסין. גם הפעם התמודדו עליו גבר שמרן נתמך המפלגה הרפובליקנית, ואשה ליברלית-פרוגרסיבית שנשענה על תומכים דמוקרטיים. אלא שלעובדה זאת נוספו נסיבות מיוחדות: 2020 היא גם שנת בחירות לנשיאות ארה"ב, וחשוב לא פחות – באפריל, מועד הבחירות בוויסקונסין, ארה"ב בעיצומה של מגיפת הקורונה.

ב-6 באפריל, יום לפני מועד הבחירות ותחת עננת המגיפה, המושל אברס החליט למלא את ייעודו כמבטיח שלום הציבור ובריאותו, והוציא צו חירום הדוחה את הבחירות ל-9 ביוני. בו-ביום חברו נגדו שלוש רשויות שיש בהן רוב רפובליקני. הקונגרס של ויסקונסין מיהר לעתור לבית-המשפט העליון של המדינה, כדי שזה יצהיר על אי-סמכותו של המושל לשנות מועדי בחירות על דעת עצמו, ויבטל את הצו. כמובן שבית-המשפט קיבל את העתירה וביטל את הצו.

במקביל נדונה בבית-המשפט העליון של ארה"ב סוגיית אישורם של טפסי הצבעה שיישלחו בדואר אל ועדות הקלפי לאחר 7 באפריל. בית-המשפט העליון בוושינגטון דחה את בקשת האישור. פירוש הדבר, שמלבד מי שלא התכוונו להצביע באמצעות הדואר, גם אחרים, שעדיין לא קיבלו טפסי הצבעה שהזמינו, נאלצו לכתת רגליהם לקלפי למחרת היום. יתירה מזאת, בגלל התפשטות המגיפה ופגיעתה הקטלנית, רוב גדול מבין האחראים על הקלפיות הודיעו שאין בכוונתם לפתחן. בכך הוצב מכשול חדש בפני המבקשים להצביע: למשל, במילווקי, בירת המדינה, נפתחו חמישה אתרי הצבעה בלבד, במקום 180 כמקובל במועדי בחירות אחרים.

יוצא אפוא שהרפובליקנים בחרו להתנהג כאילו מדובר בימים כתיקונם, ולא היססו לסכן בריאותם של המצביעים באתרי הקלפיות הספורים. התוצאה הגלויה בשטח – בעלי זכות הצבעה המתינו לתורם בטורים שהשתרכו במשך שעות לא מעטות (דיווחים דיברו על 5-2 שעות המתנה). כמובן שרבים מן הממתינים לא יכלו לשמור על ריחוק מתאים זה מזה, וההשלכות הבריאותיות הסמויות עלולות להתגלות בימים אלה.

סיכום תוצאות ההצבעה. הדמוקרטים כבר תכננו להגיש ערעורים, עתירות ותביעות לנוכח ההפסד הצפוי; הרפובליקנים האמינו שבידיהם להבטיח רוב דורסני של חמישה לעומת שניים, בבית-המשפט העליון של ויסקונסין. אולם הניצחון נפל לידי ג'יל קארופסקי, מועמדת ליברלית-פרוגרסיבית, שהבליטה את זיקתה לגורמי תמיכה במפלגה הדמוקרטית. היא גברה על דניאל קלי, שמרן שעד אז כיהן בבית-המשפט העליון, במינוי זמני מטעם המושל דאז, סקוט ווקר, וזכה ב"ציוצי" תמיכתו של  דונאלד טראמפ במהלך מערכת הבחירות. הפתעה גדולה אף יותר היתה בעוצמת הניצחון – הפרש בן 163,000 קולות (פער של 10.5%, לעומת פערים של 1.1-0.5 אחוזים בשלוש המערכות שהוזכרו קודם לכן).

הדמוקרטים כבר תכננו להגיש ערעורים על ההפסד הצפוי והרפובליקנים האמינו שבידיהם להבטיח רוב דורסני בביהמ"ש העליון של ויסקונסין. אולם הניצחון נפל לידי המועמדת הליברלית-פרוגרסיבית

ישנם הסברים שונים לתוצאה המכרעת. אי-היציאה מן הבית של לבנים מבוגרים וישישים, שהצבעתם באמצעות הדואר סוכלה (מה שידרוש חשיבה מחדש במפלגה הרפובליקנית בארה"ב לגבי האסטרטגיה המתאימה לקראת בחירות נובמבר); נוכחות רבה במיוחד של חברי המפלגה הדמוקרטית, כי הטופס כלל גם את הבחירות המקדימות בין ביידן לסנדרס; הצבעת מחאה של בני קבוצות המיעוטים נגד הנסיונות המתמידים של הרפובליקנים בוויסקונסין להצר צעדיהם ולפגוע בזכויותיהם. יהיו ההסברים אשר יהיו, התוצאה הסופית מעידה כי ויסקונסין ירדה מן ה"נדנדה", לכיוון מסוים וברור. עובדה זאת בולטת במיוחד, לנוכח הפעילות הבוטה של הרפובליקנים ערב הבחירות, להבטחת זכייתו של המועמד "שלהם".

ויסקונסין עשויה להישאר באור הזרקורים – אם המצב יאפשר זאת בקיץ הקרוב, במילווקי תיערך ועידת המפלגה הדמוקרטית, שבמסגרתה תיבחר נציגותה בבחירות לנשיאות וייקבע מצעה. ועידה צבעונית, המזמנת אלפים רבים של נציגים ואנשי תקשורת מרחבי ארה"ב ומן העולם כולו,  עשויה לשמש מקור אישוש ועידוד עבור המסחר והפעילות הכלכלית בוויסקונסין, ובכך לשמש מנוף נוסף להבטחת קולותיהם של תושביה בבחירות הכלליות. כזכור, מועד פרסום התוצאות בוויסקונסין בנובמבר 2016 היה הרגע שכונן את נשיאותו של דונאלד טראמפ; ייתכן מאוד, שתוצאות הבחירות שהתקיימו באפריל 2020, תחת ערפל הקורונה, נתנו את האות לסיומה.

לפיכך, כדאי להשיב את ויסקונסין לתודעה הישראלית. כזכור, מר נתניהו הסב מבטו בעבר אל מדינה זאת כדי לעצב את "תוכנית ויסקונסין". מן הראוי שהוא ואחרים במערכת הפוליטית בארצנו, ישובו להסתכל לעברה ב-2020. זאת, משום שוויסקונסין מלמדת, כי הממשלה הבאה בישראל יכולה למצוא עצמה אל מול הרכב חדש לחלוטין ב"בית הלבן", בינואר 2021.

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,061 מילים

בשבחה של פחדנות

בשנים האחרונות רבו המשתמשים בביטויים "פחד", "פחדנות", "פחדן", "מפחד" וכיו"ב, בגנותו של בנימין נתניהו, בהקשר להחלטות שקיבל ולפעולות שביצע. נשמעו קולות מימין ומשמאל, מבין מי שהכירוהו מקרוב וממי שצפו בו מרחוק, חברו לכינויים אלה אביגדור ליברמן וד"ר עוזי ארד, יורם שפטל ופרופ' יורם יובל, מאמרים ב"הארץ" וב"בחדרי חדרים", ב"ערוץ 7" וב"המקום".

הכותרת לאחד ממאמריו הביקורתיים של יועז הנדל על מעשי נתניהו, היתה פראפרזה לספרו של א"ל סטיבנסון "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד". גיבור הספר סובל מפיצול אישיות – באור יום הוא רופא מיטיב אם כי רדוף שדים וביעותים, ובחסות חשכת הלילה – רוצח נתעב.

בשנים האחרונות רבו המשתמשים בביטויים "פחד", "פחדנות", "פחדן", "מפחד" וכיו"ב, בגנותו של בנימין נתניהו, בהקשר להחלטות שקיבל ולפעולות שביצע

בנימין נתניהו בוודאי איננו רוצח; מעצם אישיותו, הוא גם לא טוב ומיטיב; אולי הוא רדוף ביעותים, אך איני מוסמך לשפוט זאת. מכל מקום, פועלו ומדיניותו פרושים לעיני כול, ונתונים לפירושים מפירושים שונים.

אינני נמנה עם אוהדי מדיניותו ומעלליו של ראש הממשלה בעשור האחרון. מבחינתי הוא הייד פוליטי – תפיסתו הכלכלית-חברתית הנאו-ליברלית דחקה בו לפגוע  במזיד ובהתמדה במה שכינה "האיש השמן": הזכויות החברתיות-כלכליות והמנגנונים הציבוריים לקיומן ולפיתוחן (מערכות הבריאות, שירותי הרווחה, מוסדות החינוך וההשכלה, והעובדים במסגרות אלה). הוא דלדל אותן עד לאנורקסיה שנחשפה בחודשיים האחרונים בתחום שירותי הבריאות. בל נשכח, שמ-2009 עד היום, מר נתניהו היה שר הבריאות, לפחות בתואר, במשך כשבע מאחת-עשרה השנים הללו. הן כללו את שנת 2011-2010, כאשר סגן הממונה על התקציבים דאז, מר משה בר סימן טוב, היכה מכה כמעט אנושה במערכת הבריאות ובנושאי הנטל בתוכה.

לפני חודשים ספורים, אותו בר סימן טוב, הפעם כמנכ"ל משרד הבריאות, התגאה בכך שלמרות תקציב הבריאות הנמוך יחסית לעומת מדינות OECD אחרות, שירותי הרפואה בישראל יעילים להפליא – גאווה בנוסח "הצלחתו" של הברון מינכהאוזן בהותרת סוסו בחיים, למרות שצמצם את כמות המים להרווייתו.

"היידית" לא פחות מן המדיניות החברתית-כלכלית, הייתה שיטתו הפוליטית-תעמולתית של ראש הממשלה – הפיכת לאומיות בריאה ללאומנות ממאירה, הסתה פרועה נגד מיעוטים אתניים ואידאולוגיים והצגתם כ"אויבי האומה", שיסוי תומכיו ב"מייצגי" קבוצות אלה, והפיכת שסעים קיימים בחברה הישראלית לקרעים שיהיה קשה לאחותם. מאמרים ותגוביות עליהם, והתכתבויות מרוסנות אף פחות ברשתות החברתיות, מלמדים על עומק השטנה בין יחידים, פלגים וגושים, עד כי מתרבים הקולות הקוראים ל"זיכוך" באמצעות מלחמת אזרחים.

למעשה, נתניהו מציב עצמו, כמעט בשמחה גלויה, בליגה הפוליטית-אידאולוגית, שחברים בה טראמפ ובולסונארו, פוטין וארדואן, כאשר למרות הממדים הגאוגרפיים והדמוגרפיים המזעריים של ישראל ביחס למדינות שאנשים אלה עומדים בראשן, ראש הממשלה מציג אותה כמעצמת-על אזורית שאין בלתה.

נתניהו מציב עצמו בליגה הפוליטית-אידאולוגית של טראמפ ובולסונארו, פוטין וארדואן, כשלמרות מימדיה המזעריים של ישראל ביחס למדינותיהם, רה"מ מציג אותה כמעצמת-על אזורית

למזלנו, נתניהו משכיל ואינטליגנטי יותר מ"חבריו" אלה. הוא אינו מתכחש ל"התחממות כדור הארץ" ומקורותיה, ונכון להאזין למדענים ולמומחים ולא לגחמות ולאינסטינקטים חסרי ביסוס. יתירה מזאת, ב"רגע האמת" של התפרצות מגיפת קורונה, הוא דמה יותר לתואמי גודלה של ישראל במדינות אחרות ב"ליגת הדמוקרטיה לכאורה" – מנהיגיהן של הונגריה וצ'כיה – שהגיבו במהירות (בוודאי יחסית למדינות אחרות במזה"ת ובאירופה), בסגירת גבולות, בהגבלת התנועה בתוך המדינה, ובצמצום הפעילות המשקית.

ההחלטות הנחרצות והפעילות הנמרצת במדינות מרכז אירופה נבעו, ככל הנראה, משילוב בין גורמים אחדים – ההבנה לגבי המיקום הבעייתי, כאשר יש תנועה רבתי דרכן ובסביבתן בהקשרים של מסחר ותיירות; ההכרה בכך, שגודל התקציב וההוצאות לצרכי מערכת הבריאות (הדומים במדינות אלה להוצאה היחסית באיטליה ובספרד), עלולים להביא מערכת זאת אל עברי פי פחת; וההשתכנעות, כי מדינה קטנה עלולה לקרוס אל מול מגיפה מאיימת.

נראה, שאולי גם אצל נתניהו, לצרכי קבלת ההחלטות בנדון, שולבו משתנים אחדים: ידע על אודות ההחמרה המתמדת במצבו של "האיש השמן", שנבעה מהרעבה העלולה בסופו של דבר להמיתו (כפי שאכן קרה לסוסו של מינכהאוזן בעקבות "ניסוי ההצמאה"); הבנה שמגיפה היא "גלובליסטית" יותר מכל פלאי השוק הכלכלי שהנאו-ליברליזם יצר; השערה מושכלת על בסיס ההתפתחויות בסין, לגבי הנזק הכלכלי שמגיפה עלולה לחולל; הערכה למדע ולחשיבה מדעית, והיכולת להאזין, בעת צרה, למומחים מתאימים; ואותה חרדה, שמא יתפתח משהו נורא – חרדה שאחרים כינו בשם "פחדנות" – אשר, מן הסתם, רוחשת בקרבו מאחורי חזות הרהב והזחיחות של "יודע כול" ו"ראשון לזהות".

אותה חרדה, שמא יתפתח משהו נורא – חרדה שאחרים כינו בשם "פחדנות" – אשר, מן הסתם, רוחשת בקרבו מאחורי חזות הרהב והזחיחות של "יודע כול" ו"ראשון לזהות"

אולי מאפיין אחרון זה – חרדה או "פחדנות" – הוא מרכיב אישיותי-מולד באיש, אולי הוא מרכיב הנובע מהיותו, למעשה, "מהגר כפול": מהגר בארה"ב, שבה ניסה לאמץ את ערכי הקפיטליזם והנאו-ליברליזם הקיצוניים ביותר, ותושב חוזר בישראל, שאליה שב, אך על אף כל מאמציו ו"הצגותיו – מרכיבי ה"צבריות" של בני דורו שצמחו בה, לא הוטמעו בתוכו, הגם שניסה להפגינם כלפי חוץ.

אולם בצוק העתים, בנסיבות של איום בשער, אולי טוב שנדודי נתניהו נטעו בו יותר משמץ של "גלותיות", זו המעוררת חשש מפני הבאות במי ש"נדבק" בה, היוצרת ספקנות כלפי הוודאות לכאורה, והמביאה להרהורי כפירה בתפיסה של "הכול יהיה בסדר, כי לי/לנו זה לא יקרה".

לפיכך נראה, כי מכל המנהיגים במדינות המוזכרות לעיל, בנימין נתניהו דומה במיוחד לאנדריי באביש, ראש ממשלת צ'כיה, שמפגינה עד עתה הצלחה בטיפול במגיפת הקורונה. שניהם ראשי ממשלה במדינות הדומות בגודלן הדמוגרפי והגאוגרפי; שניהם שקועים עד צוואר בחשדות בגין מעשי שחיתות אישית שהרבתה הון לעצמם; לשניהם ידע והבנה מרשימים בתחומים כלכליים; אך חשוב מכול בהקשר לנדון כאן – באביש נחשב ל"זר בארצו, משום שהוא יליד סלובקיה שהשתקע בצ'כיה לאחר התפרקותה של צ'כוסלובקיה בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. רבים ממתנגדיו ממשיכים לראות בו נטע זר, ומשתמשים בעובדה זאת למאבקם הפוליטי בו.

ובאשר לנתניהו – בימי ה"אור", הוא הפעיל מדיניות שקעקעה את מערכות הטיפול באדם ובאזרח, וזרע שטנה ופילוג בעם ובין מגזריו, כהייד קלאסי. אולם בהתקדר חשרת עבים של מגיפת הקורונה, פעל בנחישות ג'קילית לבלימת הרעה.

בימי ה"אור", נתניהו הפעיל מדיניות שקעקעה את מערכות הטיפול באדם ובאזרח, וזרע שטנה ופילוג בעם, כהייד קלאסי. אולם בהתקדר חשרת עבים של מגיפת הקורונה, פעל בנחישות ג'קילית לבלימת הרעה

הבה נקווה, כי אל מול לחציהם הגוברים של גורמים שונים לפרק את מערכת ההגנה על בריאות הציבור, ולצאת לחידוש הפעילות המשקית בתהליך פזיז מדי, יגברו מרכיבי שיקול הדעת המחושב והחרדה מסיכונים הטבועים באישיותו, ויחשלו אותו בפני לחציהם של גורמים שלא טובת הכלל לנגד עיניהם.

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 946 מילים
כל הזמן // יום שלישי, 2 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

למקרה שפיספסת

בתום הערכת מצב אצל רה"מ: התיכונים והחטיבות לא ייסגרו

כחול לבן וישראל בכר הגיעו לפשרה לאחר שנשמע בהקלטה מכנה את גנץ "טיפש" ● כעשרת אלפים תלמידים ומורים נמצאים בבידוד ● תושב הצפון נעצר בחשד שפרסם פוסט, שבו איים לפגוע בנתניהו ● בנט: ישראל איבדה אפשרות לבצע 60,000 בדיקות ביום

עוד 43 עדכונים

עפר שלח, אל תהיה הסקוטי פיפן של יאיר לפיד

לאחרונה שודרה בנטפליקס סדרה יוצאת דופן בשם "הריקוד האחרון". הסדרה מגוללת את סיפור ההצלחה של קבוצת השיקגו בולס בהובלת מייקל ג'ורדן, שחקן הכדורסל הטוב בתבל. הסדרה גרמה לי לתהיות רבות בנושא מנהיגות, ווינריות וקבוצתיות.

אני חושב שההצלחה של הסדרה נבעה מהיכולת שלה לרתק למסך קשת רחבה של צופים, ולא רק את חובבי הכדורסל, מכיוון שהסדרה לא התמקדה רק בפן הטכני של המשחק אלא במהות "המשחק" עצמו. בסדרה "הריקוד האחרון", הכדורסל הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד.

הסדרה "הריקוד האחרון" לא התמקדה רק בפן הטכני של משחק הכדורסל אלא במהות "המשחק" עצמו. הכדורסל שם הוא רק מטאפורה ליכולת של מארג אנשים מסוים להגיע ליכולות יוצאות דופן – ביחד

דמותו של ג'ורדן היא הדומיננטית ביותר, הוא לב ליבה של הסדרה (והיא גם עברה אישור דקדקני שלו בהפקתה) יש שיגידו שמדובר יותר בפולחן אישיות מאשר בסדרה דוקומנטרית.

אחת הדמויות המרכזיות הנוספות בסדרה מלבד ג'ורדן הוא סקוטי פיפן. מדובר בשחקן אינטליגנטי, רב יכולות, אשר יש לו נקודות זכות רבות בהישגיה של שיקגו בולס ככלל ושל מייקל ג'ורדן בפרט. הוא מלווה את מייקל ג'ורדן ברוב שנותיו בשיקגו בולס והוא שותף מלא לכל שש האליפויות שהם לקחו ביחד. ניתן להגיד, שהוא היה השחקן השני הטוב ביותר בליגה לאחר ג'ורדן.

מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב
מייקל ג'ורדן וסקוט פיפן, צילום מסך מיוטיוב

אולם למרות הישגים אלו, הוא לא זכה (לטעמו) לכבוד רב בסדרה. דמותו לא הוצגה כראוי והוא משתקף בה כשוליית הקוסם של הכוכב הגדול, כאשר מופנית ביקורת רבה על תפקודו לאורך הקריירה בבולס. בפועל הוא היה שותף מלא להצלחות – אך בסדרה "הריקוד האחרון" הוא אינו מוצג ככזה. לכן, סקוטי פיפן "רותח מזעם".

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי.

בשנה האחרונה לאחר שלושה סבבי בחירות (והובלה במספר המנדטים בשניים מהם), מפלגתו נכשלה שוב ושוב בהרכבת הממשלה. בראש ובראשונה מדובר בכישלון אישי של יאיר עצמו. לכן חשוב לי לשאול אותך – האם אתה נמצא במפלגה בה כל היכולות שלך באות לידי ביטוי? האם יש לך סיכוי להשפיע כמו שהיית רוצה?

עפר שלח, אנא ממך, אל תהיה סקוטי פיפן של יאיר לפיד. ראשית, כי יאיר אינו ג'ורדן. המפלגה בהובלתו של יאיר לפיד אינה זוכה להישגים כבר יותר משבע שנים. הוא אינו ווינר אמיתי

אלון עידן, פובליציסט בהארץ, הגדיר את עפר שלח ב-2016 כ"תסריטאי והבמאי של יאיר לפיד" הוא תיאר אותו "המוח מאוחרי הקלעים":

"שלח יושב בשקט, כי ביום בהיר במיוחד כבר אפשר לראות את היעד. הוא הימר על הפרפורמר הכי טוב בישראל, והוא יודע שהסכנה הכי גדולה היא שיחשפו את סיפור הכיסוי. שלח מתאפק מלצעוק 'זאת רק תחפושת' כי הוא מאמין שברגע שהיעד יושג, יהיה אפשר להוריד את המדים הימנים־לאומניים, להפסיק להזריק טירוף לוורידים ולהתחיל 'להשפיע'".

אני ממשיך ושואל – האם עדיין ניתן לראות את היעד? מה הוא היעד? האם הנאמנות הבלתי מסוייגת ליאיר לפיד, נאמנות שמבוססת על יחסי חברות עמוקים, מוצדקת? אולי בשבילו אתה רק שחקן משלים? למשל, איך ייתכן שמועמדותך לשר הביטחון (תפקיד שעפר שלח שואף אליו שנים רבות) נדחקה הצידה, כשבן-רגע הפרויקט של "יש עתיד" "לפוליטיקה חדשה" – הפך ביום בהיר למפלגת גנרלים קלאסית? אולי זה הוא הזמן לצעוק – עד כאן! האם המוח מאחורי הקלעים של יאיר לפיד צריך לצאת אל המסך ולהגיד: אני הוא המועמד?

בראיון נוקב לרוית הכט בעיתון הארץ, לאחר הקמת ממשלת האחדות, עפר שלח אמר:

"אני חושב שכחול לבן היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, או כזה שרוצה אלטרנטיבה לליכוד, שאולי הגיע הזמן להיגמל מההמצאה הזאת שאומרת, בוא נביא גנרלים שלא אומרים כלום – כי גבי אשכנזי לא אמר כלום מ-2011 ובני גנץ לא אמר כלום מ-2015".

אני ממשיך ושואל – האם "יש עתיד" היא גם איתות לציבור, נקרא לו שמאלני, שרוצה אלטרנטיבה לליכוד? אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

אולי הגיע הזמן להיגמל מהדמות הזאת שאומרת: בואו נדבר על שינוי אבל נעשה הכל אותו הדבר, בואו נקים מפלגת אלטרנטיבה אבל לא נגיד כלום? האם הגיע הזמן להחליף את יאיר לפיד?

נותר רק לדמיין כיצד היה נראה ה-NBA אם סקוטי פיפן היה עוזב את שיקגו בולס (דבר בעל סיכוי סביר ביותר בהתחשב לשכר שקיבל). האם הוא היה מצליח לקרוא תיגר על מייקל ג'ורדן? האם הוא היה מצליח להצדיק את הגדרתו כשחקן השני הטוב ביותר? כיצד הייתה ממוסגרת המורשת שלו היום בשנת ,2020 אם היה עושה מהלך שכזה? ברם, אלו הן רק תהיות ולעולם לא נדע את התשובה. אל מול זאת, לעפר שלח יש עדיין סיכוי. סיכוי להשתחרר ממשחק תחת הובלה של שחקן לא קבוצתי, לא ווינר. בקיצור, ג'ורדן ללא היתרונות של ג'ורדן – יאיר לפיד.

אני ממליץ, כהצצה לקרע ההנהגתי ב"יש עתיד", שעל בסיסו אני כותב רשומה זו, להסתכל על עמוד הפייסבוק של עפר שלח אל מול העמוד של יאיר לפיד. בעוד שבעמוד של יאיר לפיד רואים עוד מאותו דבר – פוסטים גנריים, המתבטאים בגינויים על ממשלה בזבזנית ואמירות נגד טרחניות על ההשתלחות של נתניהו בשלטון החוק – אצל עפר שלח אפשר להתחיל לראות שינוי. תקווה אמיתית לשמאל. אמירות ברורות נגד הסיפוח (אצל יאיר לפיד אין התייחסות לנושא), אמירות חזקות על התנגדות רחבה, הבנה עמוקה על כך שאין מה לשים שוב ושוב את מבטחנו בגורמי אכיפת החוק, הבנה שמדובר במאבק של העם, שהשינוי צריך לבוא מלמטה.

להלן, שני ציוצים של לפיד מהיומיים האחרונים:

ב-31.5 עופר שלח כתב בעמוד הפייסבוק שלו:

"אל תבנו על אחרים. השופטים לא יושיעו, הפקידים ישחקו ראש קטן או סתם יפגינו אטימות ואוזלת יד, לארה״ב של טראמפ לא איכפת, השותפים הפוליטיים של ביבי נכנעו כבר מזמן. עכשיו הזמן להתנגד, ביחד. עכשיו הזמן להבין שהכל קשור: המשבר הכלכלי והסכנה לדמוקרטיה, הפילוג בחברה והסיפוח. עכשיו הזמן לאחד כוחות ומאבקים, מול מי שלא שם עליכם ולא שואל אתכם".

זה המשותף לכל הדברים המסוכנים שביבי וממשלתו מתכננים לחודש הקרוב: אף אחד לא שם עליכם ולא שואל אתכם.אף אחד לא שם עליכם…

פורסם על ידי ‏עפר שלח – Ofer Shelah‏ ב- יום שבת, 30 במאי 2020

עפר, אתה צודק, אל תבנה על אחרים. עכשיו זה הזמן להתנגד – ביחד. אידאולוגיה ברורה, התנגדות לסיפוח, שותפות יהודית ערבית, כוח לעם, זו היא הדרך לשינוי. זה הוא הקול האמיתי של האופוזיציה.

לכן, הגיע זמנך להוביל, הגיע הזמן למשחק קבוצתי אמיתי, הגיע הזמן להיות ווינרים. הכדור בידיים שלך והגיע הזמן לנצח. לטעמי, אתה לא משחק ליד מייקל ג'ורדן, לכן אל תהיה סקוטי פיפן. בדרך הנוכחית של קבוצתך (יש עתיד) – אין אליפות. בהרכב הנוכחי, אפילו אין פלייאוף.

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 982 מילים

תגובות אחרונות

התעשיינים רוצים הקלות מהמדינה, אבל משחקים באש

בחסות משבר הקורונה, התעשיינים מצפים להקלות בפיקוח ובביורוקרטיה, בהתאם למגמות בעולם המערבי ● אבל אירועים כמו שרפת הענק בבז"ן - שהובילה השבוע להרשעה ועסקת טיעון - מזכירים לנו שכאן זה ממש לא אירופה ● אם המפעלים הגדולים רוצים שהציבור ייתן בהם אמון, הם צריכים לשמור הרבה יותר טוב על הסביבה והבריאות

עוד 764 מילים

הרשות הפלסטינית הסירה את הסגר שהטילה עם פרוץ הקורונה, אבל החנויות שם עדיין ריקות והתושבים בלא מקור הכנסה ● הקצביות מציעות סחורה בחצי המחיר, אך איש לא קונה, ותושבי הגדה המערבית חיים על פיתות וירקות ● כוונות הסיפוח רק מחמירות את המצב ● "הפלסטינים בבקעה לא יקבלו אזרחות, ואת האדמות שלהם ייקחו. במקרה הטוב הם ימשיכו להיות כוח עבודה זול לישראל" ● ועל המקרה הרע איש לא מעז לחשוב

עוד 1,242 מילים

חוק הסמכויות המיוחדות הוא שעת חירום לדמוקרטיה

ההיגיון בבסיס הצעת החוק, שאמור להחליף את תקנות שעת החירום למאבק במגפת הקורונה, משקף פגיעה קשה בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה, ובכלל זה עקרון הפרדת הרשויות ● העובדה שאלפי אזרחים כבר הגישו התנגדויות לחוק היא מעודדת ● אבל דווקא דברי הרגיעה של בני גנץ אתמול הם זריית חול בעיני הציבור ● פרשנות

עוד 1,044 מילים

הקזינו של אפשטיין – טורפים ונטרפים בחברה האמריקאית

חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

  1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
  2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
  3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,025 מילים
עודכן לפני שעתיים
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

לנתניהו לא תהיה ברירה אלא לדחות את הסיפוח לאוקטובר

בזמן שארה"ב מתמודדת עם מאה אלף מתים מקורונה ושבוע רצוף של מחאות אלימות ברחבי המדינה, נתניהו ממשיך בדיונים עם הבית הלבן במטרה לקדם את תוכניתו להחיל ריבונות בגדה המערבית כבר בחודש הבא ● אך נתניהו צריך לתמרן את מסלול הריבונות גם בתוך הימין הישראלי, וכאן הדרך רצופת מוקשים - כולל במפלגתו שלו ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 777 מילים ו-1 תגובות

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,102 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

חשד שעו"ד יוסי כהן עומד מאחורי התצהירים הכוזבים שמסרו עובדות בבית רה"מ

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● עובד במשרד ראש הממשלה אובחן כחולה קורונה; ייתכן שנתניהו יידרש להיכנס לבידוד ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 48 עדכונים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-2 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה