אנו  עדים לעלייה הכואבת במספר החיילים שמחליטים להתאבד – 20, 30, 40, כשבמקביל השפה המככבת בחדשות של ימינו מדברת על הרג, חיסולים, ניצחון מוחלט, השמדה, נטרול, ועוד מבצע צבאי.

השיח השולט בנו גאה בהרס שהצבא מצליח לגרום. גאה באכזריות ובהצלחה של החיסולים ומצפה מכולנו, חיילים ועורף כאחד, להיות גיבורים ואמיצים ולהמשיך עם "מחשבות טובות" לעוד הרג, לעוד סיבוב של מוות, לעוד חיסולים.

השיח השולט בנו גאה בהרס שהצבא מצליח לגרום. גאה באכזריות ובהצלחת החיסולים ומצפה מכולנו, חיילים ועורף כאחד, להיות גיבורים ולהמשיך עם "מחשבות טובות" לעוד הרג, לעוד סיבוב של מוות, לעוד חיסולים

באווירה הזאת גדלים הילדים שיהיו החיילים של מחר. לשגרה הזו מצפים שהחיילים יחזרו בשלום עם עצמם, אבל הם לא מסוגלים. הם לא מסוגלים לשכוח ולא מוצאים את המילים להסביר למה זה לא כל כך פשוט לנצח, ולמה קשה לחזור מהשטחים של המלחמה לחיים הרגילים ולחיות את היום יום של שגרה, לגדל ילדים, ללכת לים, למסיבות ולמסעדות כמו שעושים כל היתר שלא היו בתופת, או שהיו ובינתיים מצליחים להדחיק.

החייל שחוזר כבר לא מרגיש שייך לקהילה המשותפת שלו, לא מצליח להתחבר לחיים הנורמליים כי הוא כבר לא נורמלי. ומתברר שעכשיו הם צריכים לנהל עוד לחימה נוראית, עכשיו צריכים להילחם את המאבק להכרה.

כמה קשה למשרד הזה, משרד הביטחון, שהרבה ביטחון כבר לא נותן ובקושי שיקום – להבין שהחיילים נשברים. כמה קשה למדינה השופכת כסף על ימין ועל ימין, להבין זאת? למה המדינה מקמצת על החיילים נפגעי הנפש? מה הם צריכים להוכיח? שהחיים שלהם כבר לא ראויים? הם מבקשים טיפול, כסף והכרה.

אין לנו כסף?

הם מרגישים אבודים, ללא תקווה, לא מאמינים שאפשר לרפא אותם, אבל מבקשים עזרה. למה הם צריכים לתבוע אותה? זה לא מובן מאליו?

מה שהם ראו, מה שהם רואים, מה שכואב להם כי הם ראו מוות, גופות, סבל ואובדן זאת קטיעת איבר בלתי נראית. לכן הם נכים. גם אם יש להם רגליים וידיים, נקטע להם איבר אחר: הנפש.

החייל שחוזר כבר לא מרגיש שייך לקהילה המשותפת ולא מצליח להתחבר לחיים הנורמליים כי הוא כבר לא נורמלי. ומתברר שעכשיו הוא צריך לנהל עוד לחימה נוראית – המאבק להכרה

כעת המדינה היא עיוורת וחירשת, והצעקה של החיילים הסובלים בנפש לא נשמעת בחלל הלאומי. המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות משיים אותם תחת הכותרות של פוסט-טראומה. הקטגוריה הזאת מכילה כל אחד: ילד, אישה, גבר, שעברו בחיים מצבים של אימה וחרדה אשר לא מאפשרת להם חיים שקטים.

אבל החיילים שחזרו מהמלחמה הזאת חיים עם חרב הברזל בתוך הלב והנפש. הם לא עוד "פוסט-טראומטי". קודם כל, זה לא "פוסט", הכול עכשווי, זה לא קרה בעבר, הם חיים את העבר בימים הנוראים של היום, זה קרה וקורה. הם כבר לא חיילים אבל גם לא אזרחים רגילים, הם אזרחיילים.

המלחמה הארורה הזאת שבעזה היא איתם והם בתוכה כל הזמן. זה לא עוד סינדרום פוסט-טראומטי, זה קורה ברגע הזה, במדינה העכשווית שלנו ובמלחמה שקשה לתאר.

סינדרומים נפשיים קשורים לתקופה, לסביבה, לתרבות. הבחורים שחוזרים מהמלחמה בעזה חוו דברים קשים במיוחד – יש למישהו ספק? למה הם צריכים להוכיח את סבלם? המשרדים והמדינה חייבים להכיר בסבלם ובהם באופן מיידי.

זה עכשווי. הנכות והסבל הנפשי משתקים את היכולת להמשיך לחיות.

הם טובעים בבוץ של עזה גם כשהגוף הפיזי לא שם, כל הגוף הנפשי שם. הם נמשכים לשם, למקום ולזמן. זה לא עוד סינדרום.

אבל החיילים שחזרו מהמלחמה הזאת חיים עם חרב הברזל בתוך הלב והנפש. הם לא עוד "פוסט-טראומטי". קודם כל, זה לא "פוסט", הכול עכשווי, זה לא בעבר. הם טובעים בבוץ של עזה גם כשהגוף הפיזי לא שם

הלם קרב? זה נשמע לי קליל מאוד. הם פגשו ברשע, בניצול, ברצח. הם מחליטים למות, לסיים את חייהם בכדי לחסל את הסבל הנפשי. זאת הדרך היחידה לסיים את הסבל, זאת ההחלטה היחידה שבידיים שלהם.

הפכנו לחברה מנוכרת לסבל. לא רק של הפלסטינים, גם לסבל של מי שצורח בתוכנו את הצלקות הנפשיות של כולנו.

מה מחפשים הפסיכיאטרים, כשבחוצפתם הם רוצים להוכיח שמי שהתאבד מביא את המצוקה מהבית? איך הם יידעו להבדיל בין המגירות אחרי שמישהו מתאבד? מה הם מנסים להסביר? ומה קורה לפסיכיאטר שלא מוכן לאשפז את מי שמבקש להתאשפז?

הבורות של האינטליגנציה הצבאית שולחת לכלא את מי שלא מסוגל להשתתף יותר במלחמה. מה קורה לכל אנשי המקצוע, אשר בשבועתם הבטיחו להציל והיום הפכו לעבדים של הממסד?

מדובר ברפואה משתפת פעולה. רפואה וקב"נים ששכחו מה המהות של המקצוע וכיום הם עובדים בשביל המשטר והפוליטיקה שלו.

לאיזו תהום מוסרית נפלנו, אין לנו כסף? לעוד מטוס יש אבל לתמוך בחיילים אין?

כל חייל שבוחר למות ממחיש את חוסר האונים והרוע שלנו כחברה. החיילים ש"מחסלים" את עצמם ממחישים את הטרגדיה שלהם, שהיא הטרגדיה האנושית שלנו.

הפכנו לחברה מנוכרת לסבל. לא רק של הפלסטינים, גם של מי שצורח בתוכנו את הצלקות הנפשיות שלנו. כל חייל שבוחר למות ו"מחסל" את עצמו ממחיש את חוסר האונים, הרוע והטרגדיה האנושית שלנו כחברה

מה הטעם בהקמת מרכזי חוסן בדיעבד? צבא שהפך לגוף משתיק, מדכא, עם אידיאולוגיה של השמדה ולא של הגנה, לא מוכן להכיר באנטי-גיבור, ההוא שבמקרה לא מת בשביל ארצו למרות שנלחם בשבילה, הוא שרד אבל הוא מת-חי.

הצבא לא מכיר בו כחלל צה"ל ואין לו מקום בחלקה הצבאית בבית הקברות.

בעת שמצ"ח חוקרת את מה שכבר אי אפשר לחקור כי החייל איננו, חייבים לשנות את השיח הציבורי הרשמי. החיילים צועקים את הצעקה של כולנו: שאי אפשר יותר, לא מסוגלים יותר, שהחיים בזבל. שהחיים במדינה הזאת הפכו למטבע זול.

בתשדירי גלי צה"ל נשמעים הקולות של החיילים שרק רוצים לצאת מהשיקום כדי לחזור לקרב ולהגן על המדינה של כולנו למען כולנו. תשדירי מוטיבציה שמוכרים "בשביל להגן על הבית" וגם מודים לאישה החזקה שמחזיקה את הכל. באמת? להגן על הבית בעזה? זאת כבר תעלומה עלובה שלא משכנעת אף אחד.

אגף השיקום כאחראי על השיקום יעשה מעשה טוב, מוסרי, אם ייתן הכרה לכל נכה נפשי, לא רק במובן הכספי אלא כאגף מוסרי, כולל הכרה במשפחות שמאבדות את היקרים שלהן, לפעמים בגוף ולפעמים בנפש, ושנמנע מהן הכבוד המינימלי לקבור את יקיריהן כחללי צה"ל.

ופה המקום של החוק והמחוקקים.

ממשפחות המתאבדים  נמנע הכבוד המינימלי לקבור את יקיריהם כחללי צה"ל. אסף דגן היה נווט קרב כל חייו הבוגרים. שירת שירות קרבי ומסווג ולקח חלק בכל מלחמות ישראל ב-20 השנים האחרונות, כולל במלחמה האחרונה.

בערב שמחת תורה 23.10.24 נמצא אסף ללא רוח חיים בחורשה ליד עתלית. אסף סבל סבל נפשי רב. הוא סבל מהתבודדות חברתית, מניתוקים ממשפחתו ומחבריו וכנראה התבייש ונמנע מלבקש עזרה נפשית וללכת לטיפול. ביום מותו הוזמן אסף להתייצב ביחידתו לביצוע כוננויות. בערב שמחת תורה אסף נטל את חייו.

אסף, חרף השירות הצבאי הארוך והמשמעותי ששירת, לא הוכר כחלל צה"ל על ידי משרד הביטחון. ומכיוון שהמוות היה בחורשה, ולא בקריה היכן שאסף שירת, לא אפשרו לו ולמשפחתו להיות מוכרים כמשפחה של חלל צה"ל. הוא נקבר בטקס עם לוויה צבאית אבל בבית קברות אזרחי.

דניאל אדרי ז"ל, חייל במילואים שאיבד את שני חבריו הטובים בנובה, שם קץ לחייו בהיותו בן 24, לאחר שנה וחצי של שירות מילואים בעזה ובלבנון, במהלכו נחשף לפינוי גופות ולמראות קשים. הוא דיבר על הריח של הגופות, היו לו התקפי זעם והוא זעק.

ועוד ועוד ועוד.

מה הטעם בהקמת מרכזי חוסן בדיעבד? צבא שהפך לגוף משתיק ומדכא, עם אידיאולוגיית השמדה ולא הגנה, לא מכיר באנטי-גיבור, שבמקרה לא מת בשביל ארצו למרות שנלחם בשבילה, ואין לו מקום בחלקה הצבאית

אנחנו חייבים לשבור את הדממה. האחריות על הנזק הנפשי של החיילים היא עלינו, הם רצו לומר משהו ואנחנו לא רצינו להקשיב, לא רצינו להטות אוזן, וזה כל מה שהם צריכים, הקשבה אמיתית וטיפול מתאים.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.