לפני כמעט שלוש שנים קמה ממשלת "ימין על מלא". זו הייתה קואליציה בעייתית ומדאיגה כבר מתחילתה, אבל אף אחד לא הבין אז את מלוא המשמעות של האסון שהולך להתרגש עלינו. יש שלא עמדו על כך עד היום, אבל מספרם הולך ומתמעט.

בתוך פרק זמן לא ארוך איבדנו כל כך הרבה, שכבר קשה לעכל את מלוא ועומק הנזק שהתרחש. תחומים מרכזיים אצלנו נפגעו חמורות וחלקם אף אנושות.

יש שעדיין לא עמדו על משמעות האסון המתרגש, אך מספרם מתמעט. תוך פרק זמן לא ארוך איבדנו כל כך הרבה, עד שקשה לעכל את מלוא ועומק הנזק שהתרחש. תחומים מרכזיים נפגעו חמורות, חלקם אף אנושות

זה התחיל עם ההתקפה הפרועה על מערכת המשפט. בית המשפט העליון, ובפרט נשיאו השופט יצחק עמית, הפכו מטרה להכפשות. הייתה כוונה מוצהרת להביא לפיחות מעמדם. היועמ"שית תחת מתקפה מתמדת ובתהליך הדחה על ידי הממשלה בימים אלה. גם נציב קבילות על שופטים חדש מונה במטרה להפחידם.
במשטרה החלה פוליטיזציה, שבמסגרתה השר הממונה עליה, איתמר בן גביר, למעשה חותר להחליף את הקצונה הבכירה באנשי שלומו או בכאלה שדעתם כדעתו הפוליטית; כאשר אלה שלא מתכופפים מבינים שמעמדם וקידומם תחת איום.

מערכת הביטחון וצה"ל הוכתמו אף הם. שר הביטחון יואב גלנט הוחלף בפיון של בנימין נתניהו, ישראל כ"ץ, והרמטכ"ל הרצי הלוי אולץ להתפטר. זה שמונה במקומו, רא"ל אייל זמיר, אף שנחשב "נאמן" על ידי נתניהו (היה מזכירו הצבאי), התגלה כמי שענייני המדינה חשובים לו יותר. הוא בקונפליקט עם "הדרג המדיני" ביחס לתוכניות המלחמה בעזה ובשל כך הפך יעד להתקפות בתקשורת מפוליטיקאים – עליהן הוא כמובן לא יכול לענות בפומבי. זה נזק לגוף המאחד העליון של העם בישראל.

גם צה"ל נדחף על ידי הממשלה לפעילות מלחמתית רחבה בעזה. כבר עתה פעילות זו עולה לנו בקורבנות. לא רק בקרב ובתאונות שהיו, אלא גם בשל עומס הלחימה המתמשך שהביא לגל התאבדויות בין לוחמים. המלחמה בעזה דורשת ימי מילואים רבים, שבעקבותיהם אנשים ניתקים לתקופות ממושכות ממשפחותיהם ומעיסוקם.

הרצון להמשיך במלחמה יביא דה-פקטו להפקרתם הסופית של  החטופים – מה שמלווה בנזק מורלי עצום בישראל. החשיפה בימים האחרונים לסרטוני החטופים קורעי הלב משם היא חלק מהעניין.

גם צה"ל נדחף על ידי הממשלה לפעילות מלחמתית רחבה בעזה. כבר עתה פעילות זו עולה לנו בקורבנות. לא רק בקרב ובתאונות שהיו, אלא גם בשל עומס הלחימה המתמשך שהביא לגל התאבדויות בין לוחמים

ולא עוד, אלא שהמלחמה והמראות המזעזעים מעזה מבאישים את ריחנו בעולם. מרחיקים מאתנו את ארצות המערב, שעל תמיכתן התבסס במידה רבה קיומה של מדינת ישראל. בלעדיה, בעתיד, ישראל תיקלע לקשיים ניכרים בתחומים מרכזיים שלה: המדינית והדיפלומטית וגם הכלכלית והמדעית.

הסחף כולל כבר גם את הציבור האמריקאי ואף קהלים יהודיים שם. אלה שליוו אותנו כל השנים באהבה ותמיכה עצומה, פוליטית וכספית.

גם באזור פה, ישראל מפסידה עקב כך. ניצני התפתחויות חיוביות נגדעו. ערב הסעודית שקלה ברצינות נורמליזציה אתנו, עניין בעל משמעות חשובה מאוד לישראל ולהשתלבותה באזור, אך זה נבלם עתה.

לבסוף, ישנו גם ההיבט הפיננסי הישיר. מלחמות ממושכות זה דבר יקר מאוד, אשר הכיסוי הכספי שלהן בא על חשבון צרכים חשובים אחרים. מכיוון שגם זה לא מספיק, פקידי האוצר עסוקים בימים אלה בתכנון מסים חדשים כדי לכסות על הגירעון הכספי הגדול שמתפתח בתקציב הלאומי.

יש עוד גם הפסדים נלווים, כמו הפסדיהן של חברות ישראליות שמפסידות עסקאות בחו"ל עקב חרמות על בסיס פוליטי.  משקיעים מחו"ל משכו לאחרונה מיליארדים של כספים שלהם המושקעים בישראל. משקיעים אוהבים יציבות וזו מתנדפת מפה.

גם התיירות לישראל מצויה כמובן בצניחה חופשית.

המלחמה והמראות המזעזעים מעזה מבאישים את ריחנו בעולם. מרחיקים מאתנו את ארצות המערב, שעל תמיכתן התבסס במידה רבה קיומה של מדינת ישראל. בלעדיה ניקלע לקשיים ניכרים בתחומים מובילים

עזה הפכה לעניין אסוני עבורנו, והממשלה מתכננת לשקוע בבוץ שם אף יותר. אפילו תכניתו המתונה יחסית של הרמטכ"ל היא כבר סיכון גדול מהבחינות לעיל, אך מה שנתניהו מתכנן זה מתכון להסתבכויות פוטנציאליות קשות אף יותר. כל הבכירים הביטחוניים השונים בישראל תמימי דעים בנושא זה ומתנגדים לה נחרצות.

הממשלה עסוקה בריצוי המפלגות החרדיות כי היא תלויה בתמיכתן, והאבסורד הבסיסי ביחס אליהן, שכבר מלווה אותנו זמן רב ואף כבר "התרגלנו" אליו, רק מחריף. בעוד שהם לא חלק של ממש במפעל הציוני – נבדלים לעולמם – בממשלה של המדינה הם מרכזיים. זה כולל השתתפות בהחלטות בנושאי חוץ וביטחון, כולל כאלה הגורליות לישראל כמו זו עכשיו, כשאצלם כל הנושא לא במרכז תשומת הלב. הם יצביעו בשביל כל מה שיוצע על ידי נתניהו כל עוד הם מקבלים את מבוקשם הכיתתי.

וזאת כאשר לאלה שענייני חוץ וביטחון (כמו גם המפעל הציוני בכלל) כן במרכז עולמם, דהיינו המרכז-שמאל  בישראל – אין למעשה מילה בעניינים קריטיים אלה. 

המרכז-שמאל פה, שהמדינה במידה רבה נשענת על כתפי אנשיו, הודר בפועל מהשלטון. זה התאפשר על ידי השתתפות המפלגות החרדיות בממשלה – שמשאירה את המרכז-שמאל מרכזי בעשייה, אך ללא השפעה על דרכה של המדינה.

המרכז-שמאל פה הוא גם זה עם הגישה המתונה והשפויה פוליטית, כזה שגם העולם הרחב מתחבר אליו. אם הם היו בשלטון, כל רשימת הרעות החולות לעיל לא הייתה מתרחשת.

החרדים נבדלים לעולמם ולא חלק ממשי במפעל הציוני – אך בממשלה הם מרכזיים. ואילו למרכז-שמאל, שענייני חוץ וביטחון (והמפעל הציוני) במרכז עולמם – אין מילה בעניינים קריטיים אלה

אם הם היו בשלטון לא הייתה הפגיעה במערכת המשפט – אנשי המרכז-שמאל הציפו את רחובות ישראל בהפגנות מחאה נגד הרפורמה המשפטית – וגם לא הייתה מתבצעת מלחמת העוועים בעזה – יש נגדה מחאות עזות מגופים מרכזיים במדינה.

זוהי כרוניקה של הידרדרות, פנימית וחיצונית, ומה שעכשיו מצפה לנו, עם התוכנית ביחס לעזה, זו כבר תהום ממש.
 
אנו במצב חירום וחובה לפעול בהתאם. אם יש אנשים בליכוד עם איזושהי חשיבה עצמאית, כמו יואב גלנט ויולי אדלשטיין, ואם גם נותרה בהם אחריות לאומית מעבר לשיקולים פוליטיים צרים – אז שומה עליהם לפעול להקמת ממשלה אחרת. בפרט, וזה קריטי, חייבים להיות בה נציגים של המרכז-שמאל, במקום הלאומנים הקיצוניים.

אם מפלגת הליכוד לא מסוגלת לכך והאופוזיציה בלי מספיק מנדטים לשם כך, אז אין ברירה – וחשוב להגיד זאת במפורש – צריך לחשוב על דרכים חלופיות למאבק. גם כאלה שלא קשורות בבחירות נוספות. כי תוצאתן של בחירות כאלה שוב תפגוש את האנומליה החרדית דלעיל, שתמשיך לשבש את הריאליה השלטונית בישראל.

יש גם סימנים לכך שנתניהו מתכוון להמשיך לנצל את מצב היעדר החוקה בישראל לשם ביצור שלטונו. בפעם שעברה זה היה עם התכנית להחלשת מערכת המשפט, כדי לרכז עוד כוח בידי הממשלה, והפעם זו תכנית חקיקה ואמצעים שלטוניים אחרים, שעלולים לגרום להטיה משמעותית בתוצאות הבחירות לטובתו; או אף להקפאתן בכלל בתואנה של "מצב מלחמה".

צריך לחשוב על דרכים חלופיות למאבק. גם כאלה שלא קשורות בבחירות נוספות. כי תוצאתן של בחירות כאלה שוב תפגוש את האנומליה החרדית דלעיל, שתמשיך לשבש את הריאליה השלטונית בישראל

נדרשת פעולה מיידית להשבת ישראל למסלול ויש דרכים לכך. אחרי הכל יש לישראל נשיא ויש דברים שהוא יכול לעשות במצבי משבר קיצוניים. גם ראשי גופי הביטחון פה – צבא, שב"כ ומוסד – הם לא בובות שבשם הכפיפות ל"דרג המדיני" צריכים לעשות מה שלפי דעתם המשותפת מסכן את המדינה.

גם ראשי מערכת המשפט, נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית – שבעצמם מהווים מטרה להתקפות והכפשה מצד ממשלה שכל שומר סף של הדמוקרטיה הוא מכשול בדרכה – חייבים למצוא דרך להתערב. וכך גם ראשי מוסדות וארגונים אזרחיים, כמו נשיאי אוניברסיטאות, למשל, שכבר הביעו את ביקורתם הקשה.

כל אלה צריכים עכשיו להתאגד לפעולת נגד של ממש. חלק ענק של העם מאחוריהם, בייחוד זה שעיקר עולה של המדינה על כתפיו (וזאת בעוד שכמעט שליש מהממשלה, המפלגות החרדיות, אפילו לא מוכנים שהציבור שהם מייצגים ישרת בצבאה – אותו צבא שהם שולחים בהצבעתם למלחמה בעזה).

אנחנו עתה אחרי שנתיים וחצי של ערעור המדינה מבפנים, ועכשיו כבר גם על מסלול הרסני בזירה החיצונית, ובמצב כזה כבר לא בוררים באמצעים. אין לנו עוד את המותרות האלה. אנו במצב חירום וזה בנפשנו.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.