בשנים האחרונות כותב יעקב גלעד – בן 74, פזמונאי ומפיק מוזיקלי, זוכה פרס אקו"ם למפעל חיים – ללא הרף על עוולות הממשלה והכיבוש. כמו נביא זעם, הוא מתריע על המחיר שעוד נשלם ומאמין שהקטסטרופה הגדולה לפנינו.

כבן הדור השני לניצולי שואה, גלעד נזכר בסיפורי הרעב של אימו ונחרד ממצב החטופים, מהרעב בעזה, ומכך שאנחנו, כולנו, לא שוטפים את הרחובות ועוצרים את המדינה כדי שהמלחמה האיומה תסתיים ושלטון נתניהו יגיע אל קצו.

מה שלומך?
"בסדר, יחסית. זה מה שאני עונה לכל מי ששואל כי אי אפשר להגיד, טוב. אי אפשר להגיד את הדברים שאמרנו בנונשלנטיות בימים כתיקונם. המציאות כפתה עלינו Manner of speaking אחר.

"בשנתיים האחרונות יש לי מופע (שירים אחרי הגשם עם המוזיקאים צחי פודור ודנה אמדו) שבו אנחנו מבצעים את השירים שלי, ואני מספר את הסיפורים מאחורי השירים. בתחילת המופע אני אומר, 'שלום לכולם'. אני לא יכול להגיד, 'ערב טוב'. אני לא יכול להגיד על הכיפאק, הכול טוב, לא מתלונן. כי לא רק שלא הכול טוב – הכול גרוע ואני כן מתלונן".

"בתחילת המופע אני אומר, 'שלום לכולם'. אני לא יכול להגיד, 'ערב טוב'. אני לא יכול להגיד על הכיפאק, הכול טוב, לא מתלונן. כי לא רק שלא הכול טוב – הכול גרוע ואני כן מתלונן"

אז בוא נדבר על מה שגרוע. שבעה באוקטובר היה נקודת שבר חסרת תקדים בגודלה, אחרי אינסוף נקודות שבר שידעה המדינה הקטנה והחבוטה שלנו. מה הייתה נקודת השבר הזאת עבורך?
"המובן מאליו חדל להיות מובן מאליו. עד אז, החיים זרמו איכשהו עם כל האסונות היומיומיים של הכיבוש שאני מעודכן בהם, אבל בכל זאת התקיימה פה שגרת חיים שבבת אחת השתנתה.

צחי פודור, יעקב גלעד ודנה אמדו במופע "שירים אחרי הגשם" (צילום: יונתן בירנבאום)

"בבת אחת מצאנו את עצמנו בתוך קטסטרופה מתגלגלת שלא נפסקה עדיין. אנחנו אפילו לא בפוסט טראומה – אנחנו בתוך הטראומה, ואין קצה של חוט או תקווה שהדבר הזה הולך להסתיים ואם כן, איך הולך להסתיים. כל דקה נולד משהו שלא תיארנו לעצמנו שייתכן.

"אנחנו אפילו לא בפוסט טראומה – אנחנו בתוך הטראומה, ואין קצה של חוט או תקווה שהדבר הזה הולך להסתיים ואם כן, איך הולך להסתיים. כל דקה נולד משהו שלא תיארנו לעצמנו שייתכן"

"בשלב מסוים של חיי נחשפתי לתיאוריה שנקראת Progress by catastrophe. התקדמות תוך כדי קטסטרופה. אם נסתכל על ההיסטוריה האנושית, ניווכח לדעת ששינויים גדולים ומהותיים קרו אך ורק בעקבות קטסטרופות, מלחמות עולם, או בעקבות טוויסטים לא צפויים כמו נפילת חומת ברלין ונפילת הגוש הקומוניסטי. קראתי והעמקתי בזה ודיברתי עם היסטוריונים והבנתי שזאת דרכו של עולם.

"אני מסתכל על הסכסוכים שבתוכם אנחנו חיים. הסכסוך עם הפלסטינים, עם העולם הערבי, הסכסוך ביננו לבין עצמנו על כל הפלגים – מזרחים-אשכנזים, חילונים-דתיים מסורתיים-שמרנים-ליברלים, שמאלנים-ימנים וכו'.

"מרגע שהבנתי שלא יהיה פתרון בדרכי שלום אלא רק בעקבות קטסטרופה, זה אפילו קצת ניחם אותי. אמרתי, אז שתהיה קטסטרופה ויהיו חורבן נוראי והרס ושפיכות דמים בקנה מידה שלא הכרנו ושפל כלכלי מטורף, ואז יתעוררו מי שיישארו כאן ויגידו, מספיק. הבנו. ותשקוט הארץ אחרי אלף שנות מלחמה.

"תמיד אמרתי לחברים שלי שזה ייגמר באסון. שלא יכול להיות שאחרי ההתעללות שאנחנו מעבירים יום-יום את הפלסטינאים בשטחי הכיבוש מאז 67', לא תהיה פה נקמה מטורפת, וקרה מה שקרה.

חיילי צה"ל מביטים בהריסות ברצועת עזה, 13 באוגוסט 2025 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

"ואז אני שואל את עצמי, האם זאת ה-קטסטרופה שצפית שתוביל לשינוי? באותה שבת וביום שאחריה, חשבתי שכן. חשבתי שסוף סוף האחראים להפיכה המשטרית ולטבח יסתמו את הפה וייעלמו לנו מהחיים ויבוא שינוי, אך לא.

"כל אלה ששלטו לפני הטבח, ממשיכים לנהל את חיינו ולהקריב אל מותם את מיטב בנינו ובנותינו – ולא רק זאת, הם גם קיבלו יותר אומץ ויותר חוצפה ומדברים עכשיו על כיבוש עזה".

"כל אלה ששלטו לפני הטבח, ממשיכים לנהל את חיינו ולהקריב אל מותם את מיטב בנינו – ולא רק זאת, הם גם קיבלו יותר אומץ ויותר חוצפה ומדברים עכשיו על כיבוש עזה"

לקראת השיחה, עברתי על רשימת השירים המפוארת שכתבת ושמתי לב שבית הוא אחד המוטיבים החוזרים בהם. אתה בן לניצולי שואה. יש בך הידיעה העמוקה שבית יכול להיעלם בן רגע. אנחנו מצויים בתוך ערעור קולוסלי ולנוכח כל אלה, מה זה בית בשבילך?
"בית הוא המקום שאני הכי אוהב להיות בו. המקום שבו אני מרגיש מוגן. הרבה פעמים שואלים אותי, לא בא לך לנסוע לחו"ל? ואני אומר, החופשות הכי טובות שלי הן בבית. במקום שבו אני יושב ומדבר איתך עכשיו. בחדר העבודה שלי. עם המוזיקה, התקליטים, הדיסקים והספרים שאני אוהב. זה המקום שבו אני הכי מאושר.

"באותה מידה שביתי הוא מבצרי ובאותה מידה שאני מתגעגע לבית שלי גם כשאני לא נמצא בו, ככה אני יודע שברגע אחד, הוא יכול לא להיות. הפחד הכי גדול של בני הדור השני לניצולי השואה, ואני ביניהם, הוא שכל אותם סיפורים ששמענו, עוד לפני שהיו אושוויץ והגטו, הסיפורים על בתי היהודים שהועלו באש ופתאום אין בית – יתממשו גם פה. שנהיה חסרי אונים ונובל כצאן לטבח ונאבד את הבית.

משפט משירו של יעקב גלעד "איך קוראים לאהבה שלי" בהפגנה נגד המלחמה בעזה בתל אביב, יולי 2025 (צילום: גיל בארי)

"והנה הגיע השבעה באוקטובר, וזה קרה לתושבי עוטף עזה. שרפו להם את הבית, רצחו וחטפו ואנסו בהם. אימא שלי ניצולת השואה אמרה שזאת שואה לכל דבר, אלא שהיא קרתה ביום אחד. אנשים קמו בשש וחצי בבוקר עם אזעקה וזה לא עבר. עד עכשיו זה לא עבר. למעשה, מאותו יום זה רק גדל.

"בשנת 1996 גרתי בבית עץ שהשקיף לים בשדרות סמאטס בתל אביב. יום אחד היה קצר בחשמל והבית נשרף. כל הספרים שקראתי, אלפי תקליטים ודיסקים שאספתי, שלושה חתולים שלא שרדו וכל מה שכתבתי באותה תקופה ולא סיימתי – עלה באש. הייתי בדיכאון אימתני במשך שנה שלמה ולקח לי הרבה זמן לשקם את עצמי. אז אני מכיר קצת את התחושה של לאבד בית על תכולתו".

"יש לי כאן משפחה ואת החברים שאני אוהב ויש לי את העברית שאני אוהב והיא גם כלי העבודה שלי. מילים זה דבר שאני אובססיבי לגביו. אני לא חושב בשום שפה מלבד עברית"

ואם נרחיב את המבט, אם ישראל היא הבית, מה אתה מרגיש ביחס למדינה בימים האלה?
"יש לי כאן משפחה ואת החברים שאני אוהב ויש לי את העברית שאני אוהב והיא גם כלי העבודה שלי. מילים זה דבר שאני אובססיבי לגביו. אני לא חושב בשום שפה מלבד עברית.

"ביקרתי בהרבה מקומות בעולם. לכל מקום שאליו הגעתי תמיד שאלתי את עצמי, היית גר פה? ותמיד התשובה בסוף הייתה: לא. ולא בגלל העיר, אלא בגלל המנטליות של האנשים וכמובן, השפה. כמה שאני יכול לדבר אנגלית, ואני יכול, אני לא חושב באנגלית ולא כותב באנגלית. אני כותב עברית ומקומי פה.

"אימא שלי היא סופרת ומשוררת פולנייה שחיה בישראל. הספרים שלה יוצאים בפולין. היא הגיעה לארץ בגיל 17 וחצי וכעבור שנים, כשהיא טסה לפולין בפעם הראשונה, היא אמרה, 'כבר בשדה התעופה הרגשתי שאני מורידה מעצמי את האנרגיה של להיות מדויקת בעברית. את החשש לא להתבלבל ולא לטעות. פתאום אני לא צריכה את זה'. הבנתי אותה. גם אני ככה, ביחס לישראל.

יעקב גלעד ואימו הלינה בירנבאום באושוויץ, מתוך הסרט "לאן את נוסעת" בבימוי יסמין קיני (צילום: HOT8)

"יחד עם זאת, אני מרגיש שחיים כאן שני עמים. שלום חנוך כתב 'אל תקרא לי עם' ובצדק. אנחנו לא עם אחד. אל תקרא לי אחי, אנחנו לא אחים ולא יהיה איחוד. לדעתי, צריך לעשות הפרדה ואני יודע שכל המומחים אומרים שזה בלתי ישים".

את השיר "איך קוראים לאהבה שלי", שהלחין יהודה פוליקר, כתבת לפני הרבה שנים בקונטקסט אחר אבל הוא מהדהד תחושות עכשוויות קשות כמו בשורה "מי הבא בתור ומי בתור הבא" – משפט שממחיש את אוזלת היד ואת התחושה שאנחנו בתוך רולטה רוסית. האם "ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה" זאת התחושה שאיתה אתה מסתובב?
"כן. למרות שאני חושב שחשוב לצאת להפגנות ושיש להן אימפקט מסוים, המחאה לא מזיזה לביבי ולחבורתו כלום. הם פסיכופתים. פסיכופת לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך וכל מי שפונה אליו בתחנונים, לא מבין את המנגנון. זה לא יעזור. תראי כמה עשינו – מדבקות ודגלים וסמלים וגרפיקות מטורפות ואנשים יוצאים להפגין פעמיים בשבוע, וזה לא מזיז.

"למרות שחשוב לצאת להפגנות ושיש להן אימפקט מסוים, המחאה לא מזיזה לביבי ולחבורתו כלום. הם פסיכופתים. פסיכופת לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך וכל מי שפונה אליו בתחנונים, לא מבין את המנגנון"

"מצד שני, יש לזה ערך. כי אנחנו יודעים שלא שתקנו ולא ויתרנו והעולם רואה שיש פה ציבור שהוא לא רק מתנחלים וימנים קיצוניים שרוצים להתנקם ולהרוג ולכבוש וליישב. יש פה שני ציבורים שהם לא רק שונים, הם מתעבים זה את זה. אני מתעב אותם והם מתעבים אותי אפילו יותר.

"לפני שבוע היה לי ויכוח עם מאמן הכושר שלי שמגיע לאמן אותי בבית כבר שלוש שנים. הוא גם מסורתי וגם ימני ותמיד אמרתי לו, בוא לא נדבר על פוליטיקה. לפני כמה ימים הוא חזר ממילואים ונכנס לסחף של דיבור ואמרתי לו, תעצור. אני לא יכול לשמוע את זה. אתה מדבר קלישאות איומות ואני נדהם שאתה בכלל מאמין בהן.

"חבל שהשביעי הפך מספר כל כך שטני": יעקב גלעד שינה את מילות היצירה "איך קוראים לאהבה שלי". השיר יצא ב-2001 והיה אחד המזוהים ביותר עם האינתיפאדה השנייה והפיגועים שהיו באותה תקופה. גלעד ויהודה פוליקר כתבו את הטקסט יחד, פוליקר הלחין ושר, והשורות "ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה"> pic.twitter.com/SF6EhPJzxb

— Raz Shechnik (@RazShechnik) March 26, 2025

"ואז הוא פלט, אתם (הוא התחיל לדבר ב'אתם') האשכנזים, השמאלנים המתנשאים. תחזרו למקום שממנו שבאתם. שאלתי אותו, לאן אתה רוצה שנחזור? לאושוויץ? והוא אמר, לא אכפת לי אושוויץ, טרבלינקה, רק תעופו מפה. אמרתי לו, קח את הדברים שלך וצא מהבית שלי. לפחות את זה עוד יכולתי לעשות. ואני עדיין יכול לחסום ימני שכותב בפייסבוק תגובה רעילה".

מה יחסך לאלוהים?
"בילדותי, שאלתי את אימא הרבה שאלות. מי עשה לך את המספר על היד? זה כאב? למה עשו לך את זה? מי האנשים האלה? גרמנים? הם היו רעים? בסוף שאלתי אותה, אף אחד לא שמר עליך? אלוהים לא שמר עליך? והיא אמרה, אלוהים לא היה. בשבילי זה היה משבר גדול כי הבנתי שאני מאבד משהו".

קיווית שיש איזה כוח מארגן?
"כן. שאם אתה עושה משהו רע, אלוהים יעניש אותך. אבל אם אין אלוהים, יש לך את החופש לעשות דברים רעים? זה היה משבר וממילא, מילדות, הרגשתי חריג. הוריי ניצולי שואה, אני מדבר עם ר' גלותית לשונית למרות שנולדתי בישראל ופתאום אין אלוהים ואימא מספרת שלא רב עשה לי את ברית המילה אלא רופא בבית החולים.

"לא עליתי לתורה בבר המצווה. ההורים שלי לא הלכו לבית הכנסת למרות שהוריה של אימי היו יהודים מסורתיים וסבא שלה היה רב. גם הם הבינו שאין אלוהים. וכמובן שהוריי לא צמו ביום כיפור.

"כמובן שהוריי לא צמו ביום כיפור. אימא שלי אמרה לנו, 'אל תצומו אף פעם בחיים. צמתי באושוויץ מספיק בשביל כולכם'. יש לה סיפורי רעב קורעי לב ובגלל זה אני נחרד ממה שקורה עכשיו בעזה"

"אימא שלי אמרה לנו, 'אל תצומו אף פעם בחיים. צמתי באושוויץ מספיק בשביל כולכם'. יש לה סיפורי רעב קורעי לב ובגלל זה אני נחרד ממה שקורה עכשיו בעזה. היא סיפרה איך בכל מקום היא שמעה ילדים שקולם היה הולך ונחלש מבקשים, אַ ביסל ברויט. התחננו לחתיכת לחם. ואני רואה את החטופים, שלדים הולכים ונמוגים, ואני רואה תמונות של ילדים בעזה מחזיקים סירים ומחפשים אוכל וזה אותו הדבר.

יעקב גלעד ואימו הלינה בירנבאום באושוויץ, מתוך הסרט "לאן את נוסעת" בבימוי יסמין קיני (צילום: HOT8)

"איך אפשר לא לעצור את זה? איך אפשר לתת לזה לקרות? אני חייב לקחת קלונקס אחרי שאני רואה את התמונות ואת הסרטונים של הילדים והחטופים, אחרת אני לא נרדם.

"למזלי, לא חוויתי רעב מעולם, אבל אימא סיפרה איך רעב הופך אנשים לחַיוֹת. איך, בעבור חתיכת לחם או קליפה רקובה של תפוח אדמה, אנשים איבדו צלם אנוש ועשו דברים שבחיים הרגילים הם לא היו עושים"

"למזלי, לא חוויתי רעב מעולם, אבל אימא סיפרה איך רעב הופך אנשים לחַיוֹת. איך, בעבור חתיכת לחם או קליפה רקובה של תפוח אדמה, אנשים איבדו צלם אנוש ועשו דברים שבחיים הרגילים הם לא היו עושים. הלשינו על הקרובים ביותר, גנבו ממי שישן לידם את חתיכת תפוח האדמה שהוא החביא או את פרוסת הלחם שהוא גנב. היו מעטים, בודדים, ואימא ביניהם, שכן שמרו על צלם אנוש. וזה מבחן שאני לא יודע איך הייתי עומד בו.

"כשנסענו לפני כמה שנים לאושוויץ שאלתי אותה, אימא, תמיד היה פה הדשא הזה? והיא ענתה, איזה דשא. כל עלה וכל עשב שצמח, מישהו חטף ואכל. האדמה הייתה ריקה מעשב כי אכלו את כולו. כל כך היינו רעבים".

אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות?
"צריך לשאול לא רק, איך מי שיכולים לעצור את הזוועה לא עוצרים אותה, אלא איך אנחנו מאפשרים להם לא לעצור? זאת שאלה שהגיע הזמן לשאול בקול רם וחזק. וכשאני אומר 'אנחנו' אני מתכוון לכולנו.

"המחאה וההפגנות הן דבר חשוב אבל אנחנו צריכים לעשות יותר מזה. אנחנו צריכים לצאת במיליונינו לרחובות, לעשות מצור סביב הכנסת, סביב בית ראש הממשלה, להשבית את המדינה לתקופה ארוכה. את כל המערכות, מכל האגפים ובכל המישורים.

מפגינים ליד ביתו של יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, קוראים לו להשבית את המשק, 2 ביולי 2024 (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

"השאלה היא, האם עדיין יש עם מי לעשות את זה. קראתי שאפילו אם ההסתדרות תואיל לעשות משהו, כבר יצא חוק שאומר שזה לא עניינה להתעסק במחאות ומבחינה חוקית, היא לא יכולה להשבית את המדינה. זה מייאש אותי. אנחנו נחטפנו. כולנו".

"השאלה היא, האם עדיין יש עם מי לעשות את זה. קראתי שאפילו אם ההסתדרות תואיל לעשות משהו, כבר יצא חוק שאומר שהיא לא יכולה להשבית את המדינה. זה מייאש אותי"

לפני שבועיים יצאה עצומת האומנים נגד המשך המלחמה, נגד מה שקורה בעזה ולמען השבת החטופים. העצומה, שאתה אחד החתומים עליה, עוררה תגובות מתלהמות מימין, וגם ביקורת מהמרכז-שמאל כאילו האשמתם את חיילי צה"ל במצב הנורא ובכך החלשתם אותם.
"העצומה מדברת על שלושה דברים: לעצור את המלחמה, להפסיק את ההרס בעזה ולהחזיר את החטופים. זה הכול. כל זה, מתוך כבוד לחיילי צה"ל, כבוד לחיי אדם וזכויות אדם בעזה ומתוך כבוד לחטופים ובני משפחותיהם וכמובן לעצמנו. באף מקום לא כתוב שאנחנו מאשימים את חיילי צה"ל. עידן עמדי (שהגיב בחריפות ובגסות רוח כלפי האומנים שחתמו על העצומה; תמ"ס) השתמש במשפטים שמישהו הכתיב לו ממכונת הרעל".

אחר כך הוא קצת חזר בו מהסגנון של דבריו, אבל דבריו נתנו את האות לעליהום נרחב על החותמים והיו אומנים שהסירו את חתימתם בעקבות זה.
"הם הסירו אותה כי הם נבהלו. כי איימו עליהם שהם יפסידו הופעות. מצער אותי לראות שאנשים מתקרנפים. הטקסט של העצומה היה קצר, בהיר, וקל להבנה. הוא לא כל מה שעידן עמדי ומכונת הרעל טענו.

"העצומה אמרה את מה שאמרו רופאים, ראשי מערכת הביטחון לשעבר וגם כמה רבנים: תעצרו את המלחמה, תחזירו את החטופים בהסכם כי הם לא יחזרו בצורה אחרת ותפסיקו את ההרס הנורא בעזה. די!

הזמר והשחקן עידן עמדי במסיבת עיתונאים עם שחרורו מבית החולים. 25 בינואר 2024 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"אבל כשאומנים חתמו על עצומה, כולם קפצו כי זה נורא סקסי להיטפל אל השמות המוכרים. הם הרי לא יתנפלו על מאה רבנים או על מאה רופאים. הם יתנפלו על גידי גוב וחוה אלברשטיין".

"לאומנים יש כוח השפעה גדול. לאורך ההיסטוריה ראינו כמה וכמה אומנים שהתנגדו לעוולות. ברכט שגלה מגרמניה, דילן בתקופת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, ספרינגסטין שפעיל כבר שנים למען זכויות אדם"

יש הטוענים שאומנים לא צריכים להתבטא בנושאים פוליטיים.
"לאומנים יש כוח השפעה גדול. לאורך ההיסטוריה ראינו כמה וכמה אומנים שהתנגדו לעוולות. ברטולד ברכט שגלה מגרמניה, בוב דילן בתקופת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, ברוס ספרינגסטין שפעיל כבר שנים למען זכויות אדם.

"כמו שחשוב שאומנים שהם גייז יצאו מהארון, כי זה נותן רוח גבית למתחבאים ולמתלבטים, כך חשוב שהם יישמעו באספקטים הפוליטיים".

איזה תפקיד יש לאומנות בזמנים כאלה?
"התפקיד הברור והבולט של האומנות הוא לבדר, אבל היא צריכה גם לעצבן, להפריע את מנוחת השכנים ולעורר מחשבה.

"היו הרבה יצירות אומנות איקוניות במוזיקה, בקולנוע, באומנות הפלסטית ובתיאטרון, כמו 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, שמראש לא נועדו לבדר, אלא נועדו לעורר מחשבה. להטריד. יצירות שבדיעבד אנחנו מבינים כמה הן ניבאו את המציאות וראו נכוחה ואיזה ערך אדיר היה ועדיין יש להן.

ציור של יהודית לוין, "עזה כמוות", 2025. אקריליק על בד

"יש ציור של חברתי הציירת יהודית לוין, אחת הציירות הגדולות בישראל, שציירה גבר עזתי המחבק את גופת אישתו. 'עזה כמוות' שמו. זה ציור הורס. בשנה הבאה תהיה תערוכה שלה במוזאון ישראל.

"בשנה הבאה אהיה בן 75. אני עדיין כותב ועדיין פעיל בתחום שלי וגם משתמש קבוע בפייסבוק כבמה להבעת הדעות שלי. כמובן שאני נזהר מניסוחים פרובוקטיביים שמזמינים אליך את המשטרה, כמו שטעה ועשה אפרים שמיר. הדרך הזאת לא משרתת אותנו. אבא שלי היה אומר לי, תיזהר אתה עם הדעות שלך. אתה לא חייב כל הזמן לנפנף בהן. אבל אני לא מפחד.

"כמובן שאני נזהר מניסוחים פרובוקטיביים, כמו שטעה ועשה אפרים שמיר. הדרך הזאת לא משרתת אותנו. אבא שלי היה אומר לי, תיזהר אתה עם הדעות שלך. אתה לא חייב כל הזמן לנפנף בהן. אבל אני לא מפחד"

"בערב יום השואה עשינו מופע מיוחד וביצענו את השירים מ'אפר ואבק'. הבאתי את אימא שלי בת ה-96, צלולה ועם זיכרון פנומנלי, והעליתי אותה לבמה. אנשים שאלו אותה האם מה שקרה בשבעה באוקטובר זאת שואה.

"הרבה אנשים מעירים לי שאני עושה השוואות לשואה, ואני עושה את זה לא מעט. אבל אני מרגיש שכבן הדור השני, יש לי לגיטימציה לעשות את זה, אז תקפצו לי. אימא שלי אמרה על הבמה: שואה זה לא רק ירי לבורות ולא רק משרפות. היום אתה מפיל פצצה על מחנה פליטים ובבת אחת מתים חמש מאות ילדים. למה צריך תאי גזים כשאתה יכול לגמור עם זה בדקה?

"תשאלו כל ילד בעזה מה הוא עובר והוא יספר על חוויה דומה לזו שאימא שלי עברה באושוויץ. השבעה באוקטובר היה קטסטרופה מטורפת, אבל הוא לא נולד בחלל ריק. לחיות בתוך גטו עזה כל כך הרבה שנים לתוך האין תקווה ואין כלום, לא מפתיע שנולדים שם צעירים שהופכים להיות שאהידים".

יעקב גלעד ואימו הלינה בירנבאום בטרבלינקה, מתוך הסרט "לאן את נוסעת" בבימוי יסמין קיני (צילום: HOT8)

יחד עם זאת, חמאס קיבל הרבה כסף לאורך השנים ויכול היה להשקיע אותו ברווחתם של תושבי עזה, ליצור להם עתיד ואופק ותקווה, ולא עשה זאת.
"נכון. והם חלאות אדם. אני מתעב כל מה שאנשים מוכנים לעשות בשם הדת, בשם האלוהים שלהם. להרוג ולהיהרג. זה נכון באותה מידה לג'יהאד היהודי – ואני בכוונה משתמש במושג הזה, שהולך וצובר תאוצה.

"חמאס הם חלאות אדם. אני מתעב כל מה שאנשים מוכנים לעשות בשם הדת, בשם האלוהים שלהם. להרוג ולהיהרג. זה נכון באותה מידה לג'יהאד היהודי – ואני בכוונה משתמש במושג הזה, שהולך וצובר תאוצה"

"אני רוצה להגיד עוד משהו. במלחמה עם איראן, עשינו להם 'ששת הימים'. איראן היא מדינה ענקית, כמעט בגודל של אירופה, ואנחנו פירור קטן לעומתם. יש שם המון אנשים מוכשרים וחכמים ויש שם תעשיות נשק. זאת מעצמה. אם למישהו יש ספק שיום הכיפורים, שחטפנו אחרי ששת הימים, לא יבוא עלינו מאיראן הוא חי בלה לה לנד. וזאת תהיה המגה קטסטרופה".

מה מנחם אותך בימים אלה?
"אני אופסימי. זאת מילה ששמעתי מיענקל'ה רוטבליט. אני יודע שיהיה רע, ובסוף יהיה טוב. אימא שלי אמרה, גם להיטלר היה סוף וגם למלחמה הנוראית ההיא היה סוף. אז גם לרוע שאנחנו רואים עכשיו יהיה סוף.

"אני מתנחם בחברים שאני אוהב, במשפחה שלי ובבית שלי. מתנחם בקהל שבא להופעות שלי ומתרגש. מנחם אותי לפגוש אנשים שמעוררים בי תקווה באנושיות השפויה.

"כשאני פוגש אנשים כמו מאמן הכושר שלי, והם נמצאים בכל מקום, אני שואל את עצמי, לדבר או לסתום? יש טעם שאגיד משהו? זה יזיז לו? מצד שני, אני שמח לפגוש אנשים שפויים שיש להם מה לתרום. אני שמח להרגיש את החיבוק של הסולידריות. זה מנחם".