האמת, אני בעד, אבל לא לגמרי מבין את השיח העולמי על הקמת מדינה פלסטינית. ברור לי שכעת זו תגובה למלחמה האינסופית בעזה ותוצאותיה. מה שלא ברור לי הוא איך מנהיגי המערב דוחפים כעת את הרעיון לראש הבמה הציבורית ורוצים שמהלך כזה יצליח.

רעיון שתי המדינות לשני עמים הוא רעיון נכון וצודק, אבל לא ברור לי (ואני מעריך שאני לא לבד) מי בדיוק יקים את המדינה הפלסטינית. חמאס הוכיח שהוא לא פרטנר כי כוונותיו ג'יהאדיסטיות – לחסל יהודים ולחסל את ישראל כמדינה יהודית. מי שנותרו כאופציה למהלך כזה הם אנשי הרשות הפלסטינית, שעד היום לא מצליחים לבסס שלטון ולדכא תופעות כמו זו של חמאס וג'יהאד.

רעיון שתי המדינות לשני עמים נכון וצודק, אך לא ברור מי יקים את המדינה הפלסטינית. חמאס הוכיח שאינו פרטנר כי כוונותיו ג'יהאדיסטיות, וברשות הפלסטינית לא הצליחו לבסס שלטון ולדכא את חמאס וג'יהאד

לצערי, הרשות שהוקמה מתבססת על שחיתות ובדרך כזו לא ניתן להמשיך. אני כישראלי לא יכול להתערב בסגנון, אלא רק להעיר: כששני הצדדים הולכים למהלך גדול, עליהם לחזור לערכי הדמוקרטיה וליכולת ליישב אי-הבנות וסכסוכים בדרך של דיאלוג. שני הצדדים חייבים לשנות את ספרי הלימוד ולשקף בהם את כאבם של כל אחד ואחת, ולהציע את דרך הריפוי והפיוס כדרך לחיים משותפים.

עד כאן העליתי את החזון. יהיו כאלה שיאמרו שמדובר באוטופיה, אך אני מתעקש לכנות זאת חזון, כי זו הדרך הנכונה לביסוס יחסי שלום לאורך זמן לאחר שנות מלחמה נוראיות.

האם ישראל מוכנה למהלך? התשובה היא לא. בישראל, אחרי השבעה באוקטובר, עלה שיעור המתנגדים לרעיון שתי המדינות. האם הפלסטינים מוכנים למהלך? כלל וכלל לא. אני לא שולל לאומיות פלסטינית, אבל הפילוג בין חמאס הדתי לבין הפת"ח החילוני קורע אותם. לפלסטינים יש מערכת פוליטית, אך הם לא מצליחים, יכולים או רוצים לייצב אותה לכדי מערכת שיכולה לנהל מדינה.

במצב הנוכחי, כל השיח על מדינה פלסטינית נראה מנותק מהמציאות. אין לאף אחד מהצדדים מענה ברור איך מהלך כזה יתנהל, בזמן שבישראל יש קואליציה ימנית, המועצמת על ידי חסידי ארץ ישראל השלמה, שלא נותנים מענה ברור איך היא תיראה מבחינה דמוגרפית. מבחינתם, קדושת הארץ קודמת לקדושת החיים. ייתכן שהם מאמינים שהפלסטינים התייאשו ויהגרו.

ישנן קבוצות של קיצונים, כמו אלה שגרים בגבעות, שמנסות לגרש את הפלסטינים על ידי פעולות גרילה שכמעט ולא מסוקרות בתקשורת הישראלית. לפי מה שזה נראה, פתרון של ישראל מהים ועד הירדן יוביל לממשל ישראלי על כשישה מיליון פלסטינים, ללא אזרחות ישראלית וללא זכויות – וההמשך ידוע.

האם ישראל מוכנה למהלך? התשובה היא לא. בישראל, אחרי ה-7/10 עלה שיעור המתנגדים לרעיון שתי המדינות. האם הפלסטינים מוכנים למהלך? כלל וכלל לא. במצב הנוכחי, השיח על מדינה פלסטינית נראה מנותק מהמציאות

באופוזיציה, שמורכבת ממפלגות ימניות יותר, ימניות פחות, ולצדן מפלגת שמאל-מרכז ומפלגות ערביות – המצב מורכב לא פחות. המפלגות הימניות חולמות כמו מקבילותיהן על ארץ ישראל השלמה. הדבר היחיד שמשאיר אותן באופוזיציה הוא ההתנגדות לבנימין נתניהו.

המפלגות האחרות מדברות על שתי מדינות לשני עמים – תפיסה שרווחת מאז ימי השלום עם מצרים, אז הועלה רעיון האוטונומיה, לא מדינה אלא ישות עצמאית. זהו רעיון ישן-חדש באזורנו. הרעיון נותר על הנייר כי הפלסטינים לא היו צד להסכם, אלא אלה שהחליטו עבורם. אגב, מאז ומעולם מצרים ראתה ברצועת עזה נטל ולכן השאירה את ישראל לשבור את הראש.

רעיון שתי המדינות נשאר ברקע. מי שהשתמש בו בעיקר היו הצד השמאלי של המערכת הפוליטית, ובכל פעם שהם הרכיבו ממשלה צצה יוזמה לקידום הרעיון שנראה הגיוני. רעיון שאפילו אריק שרון חשב שאולי יעבוד, כשהחליט לסגת באופן חד-צדדי מרצועת עזה.

הסכמי אוסלו הביאו רוח חדשה, והיה נראה שהנה, סוף סוף מתקרבים לפתרון ויש רשות פלסטינית שלוקחת אחריות. אבל השמחה הייתה מוקדמת. אלה היו הסכמים שנחתמו בין מנהיגים. הארגונים הפלסטינים לא פירקו את נשקם, והרשות, שניסתה לקחת אחריות, נשאה בנטל כבד בהצלחה חלקית מאוד.

בצד הישראלי, התמונה דומה. ציבור לא קטן של ציונים דתיים, רובם תושבי יהודה ושומרון ובעבר גם תושבי גוש קטיף, המשיכו בקמפיין העוצמתי "אל תתנו להם רובים", קמפיין שלא הפסיק מאז. עד מהרה המפלגה הדתית לאומית שינתה את פניה והפכה לשתי מפלגות פלוס, המורכבות מתושבי יהודה ושומרון וממצביעים המתגוררים במקומות אחרים.

הסכמי אוסלו הביאו רוח חדשה, והיה נראה שהנה, מתקרבים לפתרון ויש רשות פלסטינית שלוקחת אחריות. אך השמחה הייתה מוקדמת – ההסכמים נחתמו בין מנהיגים. הארגונים הפלסטינים לא פירקו את נשקם

מפלגתו של מאיר כהנא, למי שחשב שנעלמה, שינתה את פניה וזכתה וזוכה לתמיכה לא קטנה של ימנים, המרגישים שאין מפלגה שתייצג עמדות קיצוניות כמו הכרעה, "ניצחון מוחלט" והגליה של פלסטינים מארץ ישראל.

דברים אלה לא נכתבים או נאמרים בגלוי, אבל בשטח יש פעילים שפושטים מעת לעת על יישובים ערביים, מאיימים, מציתים ולעיתים קרובות גם יותר מכך. לא בכדי איתמר בן גביר רצה את המשרד לביטחון פנים וקורא לו בשם החדש – המשרד לביטחון לאומי.

במצב הזה נראה, שבעקבות השבעה באוקטובר ישראלים יהודים (גם מהצד השמאלי ובוודאי מהמרכז) החלו לפקפק ביכולתם של הפלסטינים לשנות את דרכם מאלימות לשלום. תהליך זה החליש מאוד את קמפיין שתי המדינות ואיפשר השתלטות של שיח אחר על הדעה הרווחת בציבור. זה מסביר מדוע המפלגות הקיצוניות התחזקו, וזה מסביר מדוע נתניהו נשען אך ורק עליהן.

נתניהו יודע שהסדר שתי המדינות נכון יותר, אך הרצון לשלוט ולהיות זה שיספח את כל השטחים גורם לו לדבוק בקו נוקשה שמעולם לא אפיין אותו. הוא מודע לגילו ורוצה להטביע חותם כקיסר ישראל שהכניע את חמאס, ריסק את עזה ופתר ליהודים את הבעיה – כל ארץ ישראל שייכת להם.

כקיסר, הוא לא נכנס לפרטים הקטנים – כמו החטופים שנמקים במנהרות, החיילים שנהרגים ונפצעים וכל אותם אזרחים שמודאגים מהשלטון החדש שהתפתח מאז הוקמה ממשלת "ימין על מלא".

לסיכום, מדינה אחת לשני עמים או שתי מדינות לשני עמים – מחלוקת שקיימת לא רק אצלנו, אלא גם בקרב הפלסטינים. עובדה זו לא מפריעה למדינות המערב להכיר במדינה פלסטינית. הם עוצמים את עיניהם לרווחה ולא מנסים להיכנס לעובי הקורה כדי להבין שישראל ופלסטין ימצאו בסופו של דבר פתרון, אך כעת, הדם עדיין זורם ברחובות.

נתניהו יודע שהסדר שתי המדינות נכון יותר, אך הוא רוצה לשלוט. הוא לא נכנס לפרטים הקטנים – כמו החטופים שנמקים במנהרות, החיילים שנהרגים ונפצעים וכל אותם אזרחים שמודאגים מהשלטון החדש שהתפתח

לצד כל אלה, מתגלה גם תכונה ישנה שהתעצמה: ישראל מאמצת כללי מוסר שלפיהם המטרה מקדשת את האמצעים. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות כדי למחות על כך, אך המבנה הדמוקרטי מאפשר לממשלה ימנית לממש את עקרונות המוסר האלה. עקרונות שבעתיד יופנו כלפי ישראל וישמיטו את הטיעון של מדינה המגינה על אזרחיה מפני טרוריסטים.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.