לפני יותר מחמישים שנה פרסם יחזקאל דרור את ספרו "מדינות מטורפות" (Crazy States), שבו הציע מודל אנליטי להבנת מדינות ושחקנים לא-מדינתיים המהווים לשיטתו סכנה לסדר הדברים, ומשכך אינם יכולים להשתייך לקהילה הבינלאומית.
גרמניה הנאצית שימשה בעיניו הדוגמה הטהורה ביותר, ודרור הדגיש את התוקפנות וההרסנות של מטרותיה, את הצעדים הקיצוניים והרדיקליים שהופעלו להשגתן, ואת תחושת העליונות המוסרית שהודגמה בפעולות הסותרות באופן ישיר עקרונות אתיים כלליים.
חשוב לציין כי דרור לא תיאר מדינות מטורפות כ"בלתי רציונליות" או כבלתי יעילות. אדרבא – היכולת של מדינות מטורפות לרדוף את יעדיהן באכזריות וביעילות היא שהפכה אותן למסוכנות כל כך.
יחזקאל דרור לא תיאר בספרו מדינות מטורפות כ"בלתי רציונליות" או כבלתי יעילות. אדרבא – היכולת של מדינות מטורפות לרדוף את יעדיהן באכזריות וביעילות היא שהפכה אותן למסוכנות כל כך
מן הדוגמאות אותן ניתח דרור בספרו, ניתן להבין כי מטרתו האמיתית הייתה לעודד קובעי מדיניות וחוקרים לראות באויבי ישראל – הן מדינות ערב והן הארגונים הפלסטיניים – "משוגעים", או לפחות כאלה שהם בעלי פוטנציאל להשתגע, ולהצדיק בכך את השימוש בכל אמצעי כדי להביסם, לחבל בהם או להשמידם. האירוניה המרה היא שכיום ישראל עצמה מתאימה יותר מכל מדינה אחרת להגדרתו של דרור ל"מדינה מטורפת", אולי למעט צפון קוריאה.
ישראל כ"מדינה מטורפת"
"טירופה" של מדינת ישראל ניכר במיוחד תחת ממשלת בנימין נתניהו ובהנהגת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. אולם המעבר של ישראל ממדינה פחות או יותר "נורמלית" למדינה מטורפת נמשך כבר עשרות שנים.
מאז מלחמת 1967 מטרותיה של ישראל הפכו רחבות ותוקפניות יותר, בעיקר ביחס לסוגיה הפלסטינית. בראשית הדרך, לאחר כיבוש השטחים, הנוסחה המקובלת דיברה על שלום והכרה בתמורה לוויתור על שטחים, כפי שבתוכנית האוטונומיה הראשונית של מנחם בגין דובר על אזרחות שווה לכל התושבים. אך כיום החזון המנחה, גם אם לא נאמר במפורש, הוא שליטה קבועה בכל הגדה המערבית ורצועת עזה, מבלי להעניק זכויות פוליטיות לפלסטינים החיים שם.
היעדר כל תכנון או דיון במתן זכויות פוליטיות לחמישה מיליון הפלסטינים בגדה, בירושלים ובעזה, שישראל שולטת בהם כבר יותר מיובל, מעיד בבירור על המדיניות בפועל: להחזיק את הפלסטינים במעמד קבוע של נטולי-זכויות, תוך הפעלת לחץ לעזיבתם באמצעות דיכוי חברתי-פוליטי, עוני מכוון, והתייחסות לעזה ולשטחים נרחבים בגדה כאל אזורי אש חופשיים.
"טירופה" של מדינת ישראל ניכר במיוחד תחת ממשלת בנימין נתניהו ובהנהגת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. אולם המעבר של ישראל ממדינה פחות או יותר "נורמלית" למדינה מטורפת נמשך כבר עשרות שנים
גם ברמה האזורית הורחבו מטרותיה של ישראל. מתפיסה של שלום עם שכנים שיקבלו בסופו של דבר את קיומה – בעיקר באמצעות כוח מדוד הנועד להמחיש שלא ניתן להשמידה אך ניתן לחיות לצדה – היא עברה למדיניות של "כיסוח הדשא". קרי, שימוש חוזר ובלתי מוגבל בכוח, לא כדי לעודד ריאליזם, פשרה או מתינות, אלא כדי למנוע מיריביה – שנתפסים כתוקפניים תמידית – לממש את רצונם הבלתי ניתן לשינוי להשמידה.
עדויות לרדיקליזציה של ישראל, בהתאם לתמונת "המדינה המטורפת" של דרור, כוללות את התקיפה הצבאית נגד איראן כדי לשמור על המונופול הגרעיני באזור; ההרס הבלתי פרופורציונלי של חברה שלמה ברצועת עזה, לרבות הרג המוני של אזרחים; השימוש השיטתי בענישה קולקטיבית בלבנון ובגדה; החינוך הציבורי לראות בכל ביטוי של התנגדות פלסטינית "טרור", ובכך להציג את כלל הפלסטינים כבלתי ראויים ליחס אנושי; ולאחרונה גם בתקיפה המופקרת והבלתי-חוקית בעליל של הנהגת חמאס בקטאר.
צפייה בטלוויזיה הישראלית, קריאת רוב כלי התקשורת והאזנה לנאומי השרים חושפים שוב ושוב את המסר שלפיו היהודים בישראל מוסריים יותר מאחרים וכך גם הצבא שלהם. הם תמיד הקורבנות, והם היחידים שמחזיקים בהבנה הנכונה של המציאות. המוטיב הדומיננטי הוא שרק יהודי ישראל רואים את האמת – שישראל מנהלת מאבק מוסרי לחלוטין נגד רשע מוחלט – בעוד העולם כולו, בשל אנטישמיות, עיוור לכך.
לא קיימת פעולה ישראלית כלשהי, תהא אשר תהא, שיכולה להוות עילה לחשבון נפש, לבחינה מחודשת או לשקילה אפשרית של אחריות ישראלית. עמדה זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהצהרות ממשלתיות, בהודעות דיפלומטיות ובדברי דוברי צה"ל, כמו גם בתיאור המציאות ברוב כלי התקשורת בישראל – עומדת בניגוד חריף לקונצנזוס הבינלאומי הכמעט מוחלט. לפי קונצנזוס זה – הרס החיים הפלסטיניים בעזה הוא בעל ממדים וזוועות של השמדת עם – גם אם לא מוכר רשמית ככזה. מצב זה מבטא את בידודה של ישראל מן העולם. ישראל מחזיקה בתפיסת מציאות אלטרנטיבית, ונמצאת במעין טרנס אוטיסטי שניתן בהחלט להגדירו כ"שיגעון".
לא קיימת פעולה ישראלית שתהווה עילה לחשבון נפש או לשקילה אפשרית של אחריות ישראלית. עמדה זו מנוגדת לקונצנזוס הבינלאומי לפיו הרס החיים הפלסטיניים בעזה הוא בעל ממדים של רצח עם
כיצד ישראל "השתגעה"?
שלושה גורמים מרכזיים הובילו את ישראל למסלול הימני-קיצוני והמקסימליסטי שבו היא מצויה בעשורים האחרונים:
1
פגם מהותי באסטרטגיית "קיר הברזל":
התיאוריה גרסה כי הערבים מזהים נכונה את הציונות כהשתלטות על אדמתם, ושעוינותם טבעית. לא ניתן לשכנעם אחרת, אלא רק לכפות עליהם לקבל את קיומה של ישראל באמצעות תבוסות צבאיות חוזרות ונשנות. לבסוף יתפצלו הערבים למתונים וקיצוניים, וייפתח פתח למשא ומתן על בסיס שוויון לאומי (כהגדרת זאב ז'בוטינסקי).
הבעיה הייתה שהצלחות צבאיות יהודיות לא הובילו לניצול הזדמנויות שלום, אלא להרחבת הדרישות היהודיות. כך דוכאו למעשה המתונים הערבים, הוזנחו ההזדמנויות לפשרה, והתחזקו הגורמים הקיצוניים השוללים כל פשרה והכרה.
2
ההגמוניה של "השואה" בתרבות הפוליטית הישראלית:
זיכרון השואה הפך, משנות ה־70 המאוחרות, לנקודת מוצא תפיסתית הרואה את העולם כחדור אנטישמיות נצחית, ואת כל הגויים כמי שעלולים להפוך בכל רגע לנאצים. הדבר אפשר לפוליטיקאים דמגוגיים להציג כמעט כל פלסטיני, רוב הערבים ולעיתים אף כל "לא-יהודי", כנאצי פוטנציאלי, שמולו הכול מותר. כך גויסה בקלות יחסית התנגדות ציבורית לכל משא ומתן לשלום, המתבסס על שותפות ומחייב מידה של אמון עם גויים, ובמיוחד עם ערבים פלסטינים.
הצלחות צבאיות יהודיות לא הובילו לניצול הזדמנויות שלום, אלא להרחבת הדרישות היהודיות. כך דוכאו המתונים הערבים, הוזנחו ההזדמנויות לפשרה, והתחזקו הגורמים הקיצוניים השוללים כל פשרה והכרה
3
התמיכה הבלתי מותנית של ארצות הברית:
התמיכה האמריקאית נבעה מכוחו האדיר של הלובי הישראלי בארה"ב, שסיכל יוזמות נשיאותיות רציניות לפתרון הסכסוך על בסיס חלוקה, הן מצד נשיאים רפובליקאים (ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד, ג'ורג' בוש האב, רונלד רייגן) והן מצד דמוקרטים (ג'ימי קרטר, ברק אובמה).
התוצאה הייתה יצירת מציאות שבה ישראל הרחיבה את ההתנחלויות ומנעה כל מהלך דיפלומטי משמעותי ליישום פתרון שתי המדינות ופשרה מדינית, ובמקביל נהנתה מתמיכה אמריקאית כלכלית, צבאית ודיפלומטית.
התמיכה האמריקאית הלא-מותנית בישראל, אפשרה לפוליטיקאים ישראליים הפונים ללאומנות קיצונית ולחזונות פונדמנטליסטיים לגייס תמיכה פוליטית בקלות, ללא כל תג מחיר המוצמד לבחירתם. זאת לא הייתה הכוונה של מרבית התומכים בלובי הישראלי בארה"ב, אך זו הייתה התוצאה הלא-מכוונת.
היא כללה בין היתר את החרבתו של מחנה השלום בישראל והובילה לחוסר היכולת של נציגיו המוכשרים כמו יוסי שריד, יוסי ביילין או שולמית אלוני, לגייס תמיכה פוליטית משמעותית.
דינמיקה זו ניכרת גם כיום, למשל בהשפעת תכניותיו של דונלד טראמפ להפוך את עזה ל"ריביירה פלסטינית". מבחינת הסביבה הפוליטית הישראלית, לא חשוב הדבר שמדובר ביוזמה לא בת-ביצוע, התרומה העיקרית שלה היא שהיא מספקת חיזוק נוסף והצדקה לרדיקלים, ומעודדת את תומכי הזרם הכהניסטי להיערך לגירושים המוניים (ומחלישה את הטיעונים של תומכי השלום והדיפלומטיה, על ידי הורדת תג המחיר מההתנהגות "המטורפת").
התמיכה האמריקאית הלא-מותנית בישראל, אפשרה לפוליטיקאים ישראליים הפונים ללאומנות קיצונית ולחזונות פונדמנטליסטיים לגייס תמיכה פוליטית בקלות, ללא כל תג מחיר המוצמד לבחירתם
4
מחיר "המדינה המטורפת":
קשה מאוד לחשב, ואף לדמיין, את מחיר הטירוף הישראלי בטווח הארוך. ניתן להתחיל בהיקף הטראומה שחוותה ישראל באירועי 7 באוקטובר – הירצחם של כ-1,200 איש, חטיפת 251 בני ערובה, עקירת מאות אלפי אזרחים מבתיהם, ו־15,000 הרוגים ופצועים ישראלים שנוספו מאז.
היקף הקטסטרופה מהצד הפלסטיני הוא פי 20 עד 50 וכולל בין היתר מעל 60,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים, מיליונים שאיבדו את ביתם, רעב ומלחמה מתמשכת. זהו בסיס איתן לצמיחת דורות של שנאה וזעם.
ניתן להעריך כי בעשורים הקרובים ישראל, אזרחיה ותוצרי תרבותה יזכו לבוז ולעוינות מצד מיליארדי בני אדם בעולם. מעמדה של ישראל כמדינה "מצורעת" ישפיע על תחומים רבים: תיירות, ספורט, כלכלה, מדע ותרבות.
על פי דרור, מדינות מטורפות – ובמיוחד כאלה עם צבאות חזקים, וביתר שאת כאלה עם נשק גרעיני – אינן זכאיות לחסינות מפני חתרנות, בידוד, חרם או תקיפה. מדינות כאלה מסוכנות מדי מכדי שייחשבו לחברות לגיטימיות בקהילה הבינלאומית, גם אם כושר ההרס שלהן מחייב זהירות ביחס אליהן.
בטווח הארוך, הדרוש אינו בהכרח היעלמותן של אותן מדינות, אלא שינוי המשטר – כלומר סדר משפטי ואידאולוגי חדש, שמתוכו יצמחו ממשלות המסוגלות ומעוניינות לחתור לשלום וליחסים מתורבתים עם סביבתן.
שינויים כאלה אינם מתרחשים במהירות, אינם תולדה של דיפלומטיה או פוליטיקה מתוחכמת, אלא של דורות של מאבק, התנגדות, התארגנות ויצירת בריתות חדשות, היכולים להפוך אויבי אתמול לבעלי ברית של מחר.
ניתן להעריך כי בעשורים הקרובים ישראל, אזרחיה ותוצרי תרבותה יזכו לבוז ולעוינות מצד מיליארדי בני אדם בעולם. מעמדה של ישראל כמדינה "מצורעת" ישפיע על תחומים רבים: תיירות, ספורט, כלכלה, מדע ותרבות
הדוגמאות לכך רבות: מהפכת ארה"ב מחברת עבדים לדמוקרטיה רב-תרבותית, שילוב נשים במערכת הפוליטית בכל הדמוקרטיות התעשייתיות, או המעבר של דרום אפריקה מאפרטהייד לדמוקרטיה.
איאן לוסטיק הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, ארצות הברית, חוקר אורח במיתווים, ומחבר הספר "הפרדיגמה האבודה: מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת" בהוצאת רסלינג, 2022.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הפיתרון היחידה לסכסוך היא רק על בסיס של הפרדיגמה של "שתי המדינות" שכבר כשלה. לא רואה שום אופציה אחרת . מדינת כל אזרחיה על כל ארץ ישראל זו non starter. בקיצור חוזרים לניהול הסיכסוך תוך תיקווה להפסקת ההתנחלויות במידה שתהיה ממשלה נורמלית בעתיד
גיבוב מוחלט ומהולל של שטויות שקל להפריך. ההאשמה של לובי אייפא"ק מראה שהכותב מחזיק בדעות אנטישמיות מובהקות. ככה גם האמירה שעם המלחמות הדרישות של ישראל גדלו והיא לא רצתה יותר שלום. אם זה פרופסור אז האקדמיה באמריקה גוססת
למרות שיהודה סף דיקטטורית אוטוקרטית פשיסטית כוחנית ממוקדת בפנטזיות פירומניות תיאוקרטיות ובעשייה קלפטוקרטית משעבדת מרוששת וקקיסטוקטיה לא מפקדת,
הטיעונים לגבי מדינה שהשתגעה לא משקפים סערה מושחתת משיחית משתמטת של ריסוק מכוון לשם שליטה כככ.
וגם,
הטקסט חסר איזון:
1. התעלמות כמעט מוחלטת מהטרור הפלסטיני וההסתה לשמד יהודים בהיקפים היסטוריים.
2. התעלמות מההשפעה ההרסנית של טרור על כל ניסיון לפיוס ודו־קיום.
3. הצגה מגמתית של "שטחים תמורת שלום" בלי ללמוד מכישלונות הסכמות קודמות שהניבו גל של טרור.
4. חוסר בחינה לבעיות פנימיות בחברה והנהגה פלסטינית – שחיתות, הסתה וחוסר רצון בשלום.
5. סיווג כל הבעיה לכיבוש בלבד, ללא הקשר להתפרצות איבה גם לאחר נסיגות.
6. אין התמודדות עם סירוב עיקש להסדרים מצד מדינות וארגונים ערבים בעשורים הראשונים.
7. התעלמות מהאיום המתמיד של גורמים קיצוניים והתפרקות כל ניסיון לשיפור מתוך החברה הפלסטינית.
8. הטלת כל האחריות על ישראל – התעלמות מפעולות אלימות רבות של פלסטינים וארגונים ערביים.
9. חסר הסבר כיצד יובטח ביטחון בסיסי בנסיגה או הסכם – במיוחד לאור אש בשגרה על יישובים.
10. אין עיסוק בפערי תרבות, חברה וכלכלה שמחריפים את הסכסוך.
11. הטקסט זונח את ההיסטוריה של דחיות שלום פלסטיניות (הסכמי הפסקת אש, אוסלו, קמפ דיוויד) לטובת נרטיב חד-צדדי.
12. חוסר הבחנה בין ישראל לדיקטטורות וטרור – השוואה בעייתית ברמה מוסרית ואסטרטגית.
13. אין קבלה של דינמיקה אזורית, כמו סכסוכים פנימיים ומדינים בין מדינות ערב, ותלותה של הבעיה הפלסטינית בבעיות האזור.
14. לא עוסק בכישלונות התנועה הפלסטינית להקים מוסדות מדינה מתפקדים.
15. זלזול בחשיבות האמון – קושי בסיסי בהבטחות הדדיות נוכח הפילוג וההסתה.
16. מעוות את מושג "המדינה המטורפת" לשירות טענה צרה – מונעת דיון שקול בתרחישי איום.
17. חוסר איזון והטיה שיטתית בכימות סבל ונזקים (אבדות, פליטות, טרור).
18. חסימה של שיח מורכב – מסגור כל הסוגיה דרך "שיגעון" במקום לנתח אינטרסים וזהויות.
קונספציה, ואין עוצר
בטח, פרוספר לוסטיג. ישראל היא מדינה מטורפת. אתה, ושכמותך מטורפים. ישראל נסוגה במהלך 1994-1995 מרוב שטחה של רצועת עזה ומ-70 אחוז משטח הגדה המערבית – כחלק ראשון בחזון להקמת מדינה פלשטנאצית עצמאית, לצד מדינת ישראל, כפי שהצהירה הרשות הפשלטנאצית שקיבלה את השליטה על השטחים בעזה ובגדה המערבית שמהם נסוגה ישראל. נדלג על עשר שנים ונגיע ישר לספטמבר 2005. ישראל נסוגה מכל שטח רצועת עזה אל הגבול הבינלאומי המוכר. כל שטחה של רצועת עזה, 100 אחוזים מהשטח, הועבר לידי הראשות הפלשטנאצית. נקפוץ עוד שנתיים לקיץ 2007, ונגלה שהחמאס – תנועה דתית פלשטנאצית שחרתה על אמנתה אל השמדתה המוחלטת של ישראל והשמדת כל היהודים (קרא את אמנת החמאס הפלשטנאצי) השתלט על רצועת עזה בהפיכה צבאית, וסילק משם את שלטון הרשות הפלשטנאית ומאז לא חדל לפעול להגשמת החזון העיקרי שלו – השמדת מדינת ישראל ששיאו שואת ה-7 באוקטובר 2023. האם אחרי שני כשלונות צורבים אתה ממשיך להאמין פרוספר לוסטיק ברשות הפלשטנאצית? אני לא. אני מאחל לך שתמכור את דירתך, אבל שלא תקבל את התמורה מהקונים, והמשטרה ובתי המשפט שאליהם תפנה יאמרו לך שאתה אשם. בקש שיתרגמו לך את התגובה הזו כדי להבין מדוע ההשקפה שלכם היא אנטישמית ופלשטנאצית.