בעולם אחר, ייתכן שמדובר היה בנסיעה של ארבע שעות מביתי אל המלון שבו אלון הלילה. המרחק מירושלים לדמשק הוא פחות מ־210 קילומטר בקו אווירי. אבל בפועל היו דרושות לי שלוש טיסות כדי להגיע לכאן – מתל אביב לאתונה, משם לאיסטנבול (אין יותר טיסות ישירות בין ישראל לטורקיה), ולבסוף מאיסטנבול לדמשק.

1

היום הראשון: הגעה

כשהמטוס מתקרב לנמל התעופה הבינלאומי של דמשק – שהופצץ שלוש פעמים על ידי ישראל בסוף 2023, בעיצומן של התכתשויות חוצות גבול בשבועות הראשונים לאחר טבח חמאס – אני מנסה לשווא לאתר את מסלול הנחיתה בתוך הנוף החולי, הבהיר והשטוח.

על רחבת החנייה יש רק קומץ מטוסים – "אייר דובאי", "ג'זירה", ועוד שניים של "טורקיש איירליינס". אני יורד במדרגות הניידות, שם ממתינים שני אוטובוסים להסיע את הנוסעים לטרמינל, וחולף ליד צי קטן של רכבי BMW שחורים. אני כבר עולה לאוטובוס, אבל אחד מחברי הקבוצה שלנו קורא לי לחזור. מתברר שרכבי השרד מתוצרת גרמניה מיועדים עבורנו.

אני יורד במדרגות הניידות, שם ממתינים שני אוטובוסים להסיע את הנוסעים לטרמינל, וחולף ליד צי קטן של רכבי BMW שחורים. אני כבר עולה לאוטובוס, אבל מתברר שהרכבי השרד מתוצרת גרמניה מיועדים עבורנו

בחיוכים ולחיצות ידיים אנחנו מוסעים בשיירה ומקיפים את הטרמינל אל חלקו האחורי. מובילים אותנו אל חדר אח"מים מחופה עץ, עם נברשות אלגנטיות, ובפינה דגל הרפובליקה הערבית הסורית, בעל שלושה כוכבים אדומים, ולצידו שלט "ברוכים הבאים לסוריה". שני כיסאות נוחים פונים פנימה, ושאר הכיסאות מסודרים סביב – סידור ישיבה שבו מנהיג מארח את אורחו המכובד, ואנשי הפמליות מקשיבים בדריכות.

אנחנו מוזמנים לשבת ומקבלים מים וקפה. שני גברים אוספים את הדרכונים שלנו ונעלמים כדי להסדיר את כניסתנו, בעוד רשה ע'נאם ממשרד החוץ ועמיתה האלגנטי מהמחלקה לפרוטוקול מבהירים לנו שאנחנו רצויים בסוריה.

כפי שיתברר שוב ושוב במהלך 48 השעות הבאות, זוהי חוויה סוריאליסטית לחלוטין להיות ישראלי, המלווה קבוצה בעלת מראה יהודי מובהק, ולהתקבל בחום במדינת האויב השכנה, סוריה.

אני החבר היחיד בקבוצה שהוא ישראלי, חי בישראל, וגם עיתונאי. אני נמצא כאן משום שאשר לופטין, רב אורתודוקסי מודרני ממישיגן, הרכיב קבוצה ל"מסע רצון טוב מטעם הקהילה היהודית – בעיקר הקהילה היהודית האמריקאית – כדי לסייע בבניית יחסים בין סוריה ליהודים אמריקאים ויהודים אחרים, ולהשפיע על ארצות הברית ועל ישראל להתקרב אל הממשלה החדשה בסוריה ולסייע לעם הסורי".

בין המשתתפים נמנים לורנס שיפמן, פרופסור ללימודי יהדות ועברית באוניברסיטת ניו יורק ומנהל המכון הגלובלי למחקר מתקדם בלימודים יהודיים; קרל גרשמן, הנשיא המייסד של הקרן הלאומית לדמוקרטיה ונציג לשעבר של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם; ומנדי צ'יטריק, רב יליד צפת של הקהילה האשכנזית בטורקיה ויושב ראש ברית הרבנים במדינות אסלאמיות.

הנסיעה מתואמת מהצד הסורי בידי ג'ו ג'אג'אטי, אמריקאי יליד סוריה ונכדו של ראש לשעבר של הקהילה היהודית במדינה. הוא הקים את קרן הפסיפס הסורי, שמטרתה "לאחד סורים ותומכים מכל העולם בחגיגת הגיוון שלנו ובבניית עתיד מזהיר יותר".

והחשוב מכל – הביקור אושר רשמית על ידי משרד החוץ הסורי, הכפוף כעת לנשיא סוריה החדש, אחמד א־שרע, ג'יהאדיסט ותיק שעל ראשו הוצע עד דצמבר האחרון פרס אמריקאי של 10 מיליון דולר באשמת טרור

והחשוב מכל – הביקור אושר רשמית על ידי משרד החוץ הסורי, הכפוף כעת לנשיא סוריה החדש, אחמד א־שרע, ג'יהאדיסט ותיק שעל ראשו הוצע עד דצמבר האחרון פרס אמריקאי של 10 מיליון דולר באשמת טרור, וכוחותיו המורדים הדיחו את משטרו של בשאר אל־אסד ב־8 בדצמבר 2024.

שמחתי מאוד כשאשר לופטין הזמין אותי להצטרף למסע, אף שלא חלקתי לחלוטין את ביטחונו בכך שהנהגת סוריה תסכים לצרף את עורך The Times of Israel, כפי שנכתב בקורות החיים שהגיש בשמי, לקבוצה – ואף שייכנס עם הדרכון הבריטי שלי ולא עם הישראלי. אבל התברר, כפי שקורה לא פעם עם לופטין, שהאופטימיות שלו הייתה מבוססת היטב.

לאחד אחר בקבוצה היה בדרכונו האמריקאי ויזה ישראלית; זה הלחיץ את הפקיד של "טורקיש איירליינס" כשעמדנו לעלות לטיסה לדמשק בנמל התעופה באיסטנבול, אבל הפקידים הסורים לא ראו בזה כל בעיה.

לאחד אחר בקבוצה היה בדרכונו האמריקאי ויזה ישראלית; זה הלחיץ את הפקיד של "טורקיש איירליינס" כשעמדנו לעלות לטיסה לדמשק בנמל התעופה באיסטנבול, אבל הפקידים הסורים לא ראו בזה כל בעיה

(עליי להדגיש: אינני העיתונאי הישראלי הראשון שנכנס לאחרונה לסוריה, וגם אין כאן מעשה גבורה ולוּ ברמז. כתב המלחמות האמיץ איתי אנגל הצליח להיכנס לסוריה בעת שמשטר אסד התמוטט, וחדר לבסיסים צבאיים, לבית כלא ולחלק נסתר בשגרירות האיראנית – והפיק צילומים יוצאי דופן לתוכנית "עובדה" של ערוץ 12).

"איך ייתכן", אני שואל את ע'נאם, בדקות הראשונות שלי בארץ אויב שלא ציפיתי לראות מעולם, "שאנחנו כאן" – קבוצה יהודית מובהקת הכוללת רבנים וחוקרים אורתודוקסים – "ושאני כאן".

היא משיבה כאילו מדובר בעניין מובן מאליו: לופטין, שביקר לראשונה בסוריה בראשית השנה, "הגיש בקשה לביקור ידידות. בחנו את המטרות. סוריה פתוחה לדתות ותרבויות שונות. אז אמרנו כן".

לא היה לי מושג למה לצפות מהמסע הזה – עד כמה נהיה מתוחים, עד כמה נצטרך להיזהר. החלפתי את תמונת השומר־מסך באייפון, שבה מופיעים כמה מילדיי במדי צה"ל. הוצאתי שטרות שקל מהארנק.

אנחנו נכנסים למדינת אויב, ולופטין הציע שנביא תפילין וסידורים, כשהוא מבטיח שלא תהיה בעיה. ואכן, בחדר ה־VIP בנמל התעופה הוא עומד עם כיפה על הראש – והכול כשורה

הייתי בירדן ובמצרים – שותפות שלום – והרגשתי עוינות במפגשיי עם הרשויות. (כשאני עורך את השורות הללו, נהרגו זה עתה שני ישראלים בגבול ירדן). ירדן מחרימה בקביעות תפילין מיהודים שנכנסים ויוצאים. והנה אנחנו נכנסים למדינת אויב, ולופטין הציע שנביא תפילין וסידורים, כשהוא מבטיח שלא תהיה בעיה. ואכן, בחדר ה־VIP בנמל התעופה הוא עומד עם כיפה על הראש – ובינתיים הכול כשורה.

אל ג'ובר, לאזור מלחמה

אנחנו עוזבים את שדה התעופה בשיירת רכבי שטח בצבעי טורקיז, שאורגנה בידי ג'אג'אטי האימתני, עם ליווי של לפחות ארבעה כלי רכב מאובטחים.

השלטים על הדרך הדו־נתיבית הריקה כמעט לגמרי שיוצאת מהשדה, שמסביבה שטחים צחיחים, מצביעים על יעדים בלתי נתפסים לישראלי: "לבנון" (ישר קדימה); "עיראק" (פנייה ימינה).

בקרבת דמשק אנחנו חולפים על פני מה שנראה כמו מחנה פליטים, התנועה מתגברת, ושולי הדרך מתמלאים אנשים שמוכרים מזרנים, רהיטים ישנים, כלי פלסטיק למטבח – וגם כמויות גדולות של אופני ילדים חדשים.

כעת אנחנו נכנסים לאזור מלחמה. זהו ג'ובר, היעד הראשון שלנו – מעוז מורדים לשעבר, שלדברי הנהג שלנו הופצץ והופגז על ידי אסד במשך 11 שנים.

רחוב אחר רחוב מלאים בשלדי בטון אפורים, שיניים שבורות המזדקרות מתוך ערימות אינסופיות של הריסות. "כאן כבר ניקו", אומר הנהג כשהשיירה מתקדמת לתוך השרידים – כלומר, פינו מספיק דרכים כדי שמכוניות יוכלו לעבור.

שני ימי הביקור שלנו בבירת סוריה יוקדשו לרצף מסחרר של ביקורים באתרים יהודיים ומפגשים עם בכירים בממשל. התחנה הזאת משתייכת לקטגוריה הראשונה. באנו לכאן מפני שיהודים חיו בשכונה הזו מאות בשנים, עד 1995, ויש כאן בית כנסת שלופטין ביקש לראות.

בביקורו לפני כמה חודשים, סיפר לופטין, עדיין נותרה קשת אחת אחרונה של בית הכנסת. גם זו כבר איננה. שודדים חפרו מנהרות מתחת להריסות, בתקווה כנראה למצוא חפצי ערך

כשאנחנו מגיעים, אין כמעט דבר שמרמז על כך. בביקורו לפני כמה חודשים, סיפר לופטין, עדיין נותרה קשת אחת אחרונה של בית הכנסת. גם זו כבר איננה. שודדים חפרו מנהרות מתחת להריסות, בתקווה כנראה למצוא חפצי ערך. לופטין אכן נתקל במשהו שנראה כמו שופר – אך ייתכן שזה רק גזע עץ מתפורר ומתעקל.

"זה היה בית הכנסת אליהו הנביא", אומר לי ג'אג'אטי – בית הכנסת העתיק ביותר שעדיין היה בשימוש בסוריה. הוא נבנה מעל מערה שעל פי המסורת שימשה את אליהו הנביא במחבואו, אך כיום אין זכר למערה הזאת. בבית הכנסת ישנה לוחית המתארכת אותו לשנת 720 לפני הספירה, אך ההערכה היא שמקורו בימי הביניים. הוא שרד עד 2014, אז נפגע מפגזי מרגמה, הושחת בשריפה ונבזז. עכשיו לא נותר ממנו דבר.

אנחנו יוצאים מהאזור, אך להפתעתנו זה לא יהיה המפגש היחיד שלנו עם רוחותיו של בית הכנסת אליהו הנביא. הבא כבר יהיה חיובי מעט יותר.

בית העלמין

התחנה הבאה שלנו היא בבית העלמין היהודי של דמשק – שבו קברים בני מאות שנים לצד קברים חדשים.

הקהילה היהודית בסוריה מתקיימת עוד מימי דוד המלך, אך כיום היא על סף היעלמות מוחלטת – מכ־100 אלף נפש לפני מאה שנה, ל־15 אלף בסוף שנות הארבעים, ועד כמעט אפס מאז שנות התשעים.

נדמה שנותרו בסוריה שישה יהודים בלבד – ארבעה גברים ושתי נשים – ואת שניים מהם אנחנו נפגוש בימים הקרובים. כמה אחרים נפטרו בשנים האחרונות; צ'יטריק מצביע על כמה מקבריהם. הוא עצמו ניהל טקס הלוויה עבור אחד הנפטרים דרך זום, מביתו בטורקיה, בימי הקורונה.

בביקורו הקודם נתקל לופטין במצבתה של רעייתו של ויטאל, ג'מילה, והוא העלה את הרעיון שאולי נוכל לשאת אותה מאות מטרים בודדים ממקומה הנוכחי אל תוך קבר בעלה

במרכז בית העלמין ניצבת מצבתו של הרב חיים ויטאל, תלמידו המובהק של רבי יצחק בן שלמה לוריא (האר"י), אבי הקבלה המודרנית, שנקבר כאן בשנת 1620. בביקורו הקודם נתקל לופטין במצבתה של רעייתו של ויטאל, ג'מילה, והוא העלה את הרעיון שאולי נוכל לשאת אותה מאות מטרים בודדים ממקומה הנוכחי אל תוך קבר בעלה.

בעוד לופטין נעלם באופק כדי לאתר מחדש את מצבתה של ג'מילה ויטאל, מופיעה אישה מקומית – בת למשפחה המתגוררת בתוך תחום בית העלמין, לצד מבנה החברא קדישא – ומציעה לנו מים, מבורכים מאוד ברגע ההוא.

כשאנחנו מגיעים עם לופטין אל מצבתה של ג'מילה ויטאל, ברור למדי שאיש לא יוכל להרים אותה – ובוודאי לא החבורה שלנו, שאיננה צעירה במיוחד. במקום זאת, הרב אומר לעילוי נשמתה את תפילת "אל מלא רחמים".

מאחוריו, בעודו מתפלל, מתנשאת ערימה גדולה של מצבות – ככל הנראה הוזזו ממקומן כשנסלל הכביש הראשי הסמוך ונערמו כאן באקראי. לפחות בוני הכבישים בעידן אסד לא כיסו באספלט את כל בית העלמין.

אנחנו חוזרים אל קברו של חיים ויטאל, מתאספים שם יחד עם כמה מחבריו האורחים של ג'אג'אטי שהצטרפו, ומקיימים מניין ראשון על קברו של המקובל זה שנים רבות מאוד.

אנשי צוות הביטחון הממשלתיים, אנשי מחלקת הפרוטוקול והנהגים צופים בחלק מהטקס. ביומיים הקרובים נתרועע לא מעט גם איתם, עד כמה שהיעדר שפה משותפת יאפשר זאת.

אנשי צוות הביטחון, אנשי מחלקת הפרוטוקול והנהגים צופים בחלק מהטקס. ביומיים הקרובים נתרועע לא מעט גם איתם, עד כמה שהיעדר שפה משותפת יאפשר זאת

הדלתות הגנובות

ללא כל התראה, אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים מרחק ניכר ברחבי דמשק, שיירתנו משתלבת וחותכת מתוך התנועה הכבדה במקהלה אינסופית של צפירות.

בדרך אנחנו חולפים ליד בניין משרד ההגנה במרכז העיר – שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי רק לפני חודשיים, כחלק מהלחץ על הממשלה הסורית להסיג את כוחותיה ממעוז הדרוזים שבסוידא בדרום – והנזק עדיין ניכר לעין.

בדרך אנחנו חולפים ליד בניין משרד ההגנה במרכז העיר – שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי רק לפני חודשיים, כחלק מהלחץ על סוריה להסיג את כוחותיה ממעוז הדרוזים שבסוידא בדרום – והנזק עדיין ניכר לעין

אנחנו עוצרים מול מה שמתגלה כתחנת משטרה. בחדר בקומה העליונה, שעונות אל קיר משרדו של הקצין, ניצבות שתי דלתות ארד של בית כנסת – שנגנבו בשבוע שעבר, דווחו כגנובות מיידית בידי ג'אג'אטי, והוחזרו עוד באותו היום על ידי הקצין ואנשיו.

הולך ומתבהר – ונשמע על כך רבות גם במפגשינו עם בכירים למחרת – שההנהגה החדשה בסוריה מבקשת לטפח יחסים חיוביים עם יהודי סוריה שחיים כיום בחו"ל, ובעיקר בברוקלין. היא מעודדת אותם לשקול חזרה, להיות חלק מהתחדשותה המיועדת של המדינה, לשמש סמל לעידן סורי חדש וסובלני, לסמל את סוריה שכדאי להשקיע בה ולתמוך בה.

בהתאם לכך, במה שנראה כמו עצירה מתוכננת היטב במסענו, צוות טלוויזיה סורי נמצא בשטח כדי לצלם את שמחת הקבוצה היהודית המבקרת על ההשבה המהירה של הדלתות הגנובות, ולראיין את לופטין, שמחמיא לשוטרים על יעילותם יוצאת הדופן.

ג'אג'אטי מספר לי שהדלתות נגנבו מבית הכנסת מנרשה, ושאין שום דרך להשיבן לשם באופן בטוח; לכן הן יישארו בינתיים בתחנת המשטרה.

כעת אנחנו יוצאים לצעידה של עשר דקות ברחובות דמשק, חולפים על פני מאפיות, דוכני פירות ומוסכים, כשמסביבנו כמה אנשי ביטחון וחיילים חמושים.

לופטין צועד בראש, תיק התפילין בידו, ואנחנו קבוצה קטנה של יהודים המהלכת בשכונה שבעבר הייתה די יהודית, ומושכת אליה מבטים חצי־סקרניים וחיוכים – אולי צעדים ראשונים, תרתי משמע, בדרך לנרמל מחדש את הנוכחות היהודית באזור שבו כמעט ונעלמה.

"וזאת התורה"

היעד שלנו הוא בית הכנסת אל־פרנג', שנבנה בידי מהגרים שנמלטו מאינקוויזיציה הספרדית. הכניסה אליו אינה פשוטה. כשהייתה כאן קהילה, בית הכנסת פעל בשגרה, אך כבר עשור לפחות שלא התקיים בו מניין, ונראה שיש בלבול סביב מי מחזיק את המפתחות לכל המנעולים והשרשראות שנועלים אותו.

לאחר ניסיונות רבים נמצא המפתח הנכון ואנחנו נכנסים למבנה, בליווי אחד מששת היהודים האחרונים בדמשק – בכר סימנטוב, דמות כריזמטית בעלת שיער כסוף, שיניים נוצצות וגיל לא־ברור. הוא מבטיח לי שהוא בן 35, ומצהיר כי למרות שמשפחתו בישראל ובארצות הברית, הוא יישאר בסוריה עד סוף ימיו.

לכולנו, אני חושב, זהו אחד הרגעים המרגשים ביותר בביקור – להחיות תפילה, לקיים מניין בבית כנסת עתיק מאוד, שנותר בשלמותו; התחושה היא שהיהודים שהתפללו כאן פשוט עזבו זה עתה את המקום

לכולנו, אני חושב, זהו אחד הרגעים המרגשים ביותר בביקור – להחיות תפילה, לקיים מניין בבית כנסת עתיק מאוד, שנותר בשלמותו; התחושה היא שהיהודים שהתפללו כאן פשוט עזבו זה עתה את המקום.

צ'יטריק מוביל את התפילה. לופטין פותח את ארון הקודש ומוציא ספר תורה לקריאת שני וחמישי קצרה, ואנחנו שרים "וזאת התורה". ג'אג'אטי מרים את הספר ומציג אותו. אנשים נקראים לעלות לבימה. ספר התורה מוחזר לארון. כל זאת תחת מבטיהם של נציגי הממשל ואנשי הביטחון.

על סט הדלתות הפנימיות ביותר מופיעים שני לוחות ועליהם המילים הראשונות של עשרת הדיברות. בתרגומו של אחד מעמיתיו של ג'אג'אטי – צעיר מוסלמי מרבה־נדודים, דובר ערבית ואנגלית ברמת שפת אם – מתברר כי גם באסלאם נקבעו עקרונות דומים. אני מסביר לאחד מנציגי הממשל את הדיברות כפי שהן חקוקות על הדלתות, והוא מהנהן בהכרה.

לבנת מזומנים

השעה כבר אחר הצוהריים, וכולנו די תשושים. אנחנו נוסעים אל המלון שלנו בעיר העתיקה של דמשק – מבנה שהיה שייך בעבר לאביו של ג'אג'אטי, פרג', וזהו הבית שבו גדל יוסף. אפשר עדיין לראות את הסימנים החיוורים שבהם הייתה מזוזה קבועה על המשקוף.

בעבר ישראלים נהגו לומר שיבוא יום ונאכל חומוס בדמשק – כסמל לעידן שלום נכסף. עכשיו אנחנו אוכלים חומוס בדמשק, והוא אפילו כשר.

צ'יטריק מפקח על ארוחת ערב כשרה, לאחר שהביא במזוודתו בשר קפוא והכשיר את המטבח. הוא גם דאג לחומוס מקומי שלא נגעו בו חומרים או כלים שיטמאו את כשרותו

צ'יטריק מפקח על ארוחת ערב כשרה, לאחר שהביא במזוודתו בשר קפוא והכשיר את המטבח כהלכה. הוא גם דאג לחומוס מקומי שלא נגעו בו חומרים או כלים שיטמאו את כשרותו.

בזמן שהאוכל מתבשל, כמה מאיתנו יוצאים בזוגות או בשלשות לטיול בשוק המרכזי, שנמצא ממש מעבר לפינה. מאבטח מלווה חלק מהחבורה, אך אחרים יוצאים בלעדיו. תוכנית היום הרשמית כנראה הסתיימה, ונראה שאין חשש לביטחוננו.

אני משוטט לבדי בכמה מן הרחובות והסמטאות – אני לא נראה חריג במיוחד, ולכן לא מושך אליי כל תשומת לב. אני מציץ לחנות עתיקות שבה ראיתי קודם את ג'אג'אטי ושניים נוספים מהקבוצה משוחחים בעליזות, ובעל החנות, מוחמד, מתעקש ללוות אותי לבית החלפנות הסמוך.

באורח אבסורדי, כפי שיתברר, אני מחליט להמיר 100 דולר – וזוכה בשלוש לבנים גדולות של שטרות בערכים של 5,000 ו־2,000.

על שטרות ה־2,000 עדיין מתנוסס דיוקנו של בשאר אסד – שלפי הדיווחים מסתתר במוסקבה אך עדיין נוכח בכל מקום בסוריה ההרוסה שהותיר אחריו. (בניגוד לשושלת אסד, לא ראיתי בביקורנו הקצר שום פולחן אישיות סביב א־שרע, ללא פוסטרים ענקיים עם דיוקנו תלויים על הבניינים).

על שטרות ה־2,000 עדיין מתנוסס דיוקנו של בשאר אסד – שלפי הדיווחים מסתתר במוסקבה אך עדיין נוכח בכל מקום בסוריה ההרוסה שהותיר אחריו

בחדר החלפנות מחזירים לי 1.34 מיליון לירות סוריות. הלבנים גדולות מכדי שאוכל לדחוס אותן לכיסי המכנסיים השונים. הם מציעים לי שקית פלסטיק.

מוחמד מספר שהלירה איבדה כמעט שני שלישים מערכה מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011. "אז המצב הלך והחמיר מבחינה כלכלית?" אני שואל אותו. "כן, אבל המדינה טובה יותר עכשיו", הוא משיב.

מאוחר יותר אני נתקל בלופטין, כיפה על ראשו כתמיד, בשוק. הוא מחפש כובעים עם הכיתוב "I love Syria" בשביל משפחתו. אין מזל. יש לא מעט כובעים עם סמל הנשר של הרפובליקה, אבל אלה נראים קצת… צבאיים.

מאוחר יותר אני נתקל בלופטין, כיפה על ראשו כתמיד, בשוק. הוא מחפש כובעים עם הכיתוב "I love Syria" בשביל משפחתו. אין מזל. יש לא מעט כובעים עם סמל הנשר של הרפובליקה, אבל אלה נראים קצת… צבאיים

במקום זה אנחנו קונים גלידה. אני מקלף שלושה שטרות של 2,000 לירות מהערמה האדירה שלי.

2

יום שני: משרד החוץ והנציגויות

יום שלישי הוא יום המפגשים עם השרים, והוא מתחיל במשרד החוץ.

אנחנו נוסעים בשיירה של מוניות בצבעי טורקיז לאזור המשלב מגדלי מגורים חדשים ויוקרתיים לצד פרויקטים בבנייה, ולצידם משרדי ממשלה רחבי־ידיים בנויים אבן לבנה מהודרת. סביב בניין המשרד עצמו מתנשאים עשרה מגדלים סמוכים ההולכים ונשלמים – מרחב של שיקום מואץ אך מבוקר.

אחרי קבלת פנים חייכנית ובדיקה ביטחונית די שגרתית, אנחנו ממתינים באולם מרווח בקומת הקרקע לפגישה עם קותייבה אידלבי, לשעבר חוקר בכיר בתוכנית המזרח התיכון של המועצה האטלנטית וכיום מנהל אגף צפון אמריקה במשרד.

גבוה, לבוש אלגנטי ודובר אנגלית רהוטה, אידלבי מתגלה כהרבה יותר ישיר מיתר הבכירים שנפגוש. את עיקר חיצי ביקורתו הוא מפנה לראש הממשלה בנימין נתניהו וליחסי ממשלת ישראל עם ההנהגה הסורית החדשה.

אידלבי פותח באמירה כי חשוב לעזור לסוריה להתחבר מחדש עם עמה, כולל עם יהודיה. הוא מציין בחיוך כי האתר ancestry.com עדכן אותו שיש לו "14% דם אשכנזי". הנוכחים באולם צוחקים.

אידלבי פותח באמירה כי חשוב לעזור לסוריה להתחבר מחדש עם עמה, כולל עם יהודיה. הוא מציין בחיוך כי האתר ancestry.com עדכן אותו שיש לו "14% דם אשכנזי". הנוכחים באולם צוחקים

הוא מכנה את 8 בדצמבר 2024 "תחילתה של תקופה חדשה עבור סוריה – בניית גשרים פנימית וחיצונית", ומציין שהקהילה היהודית מכירה היטב את "השסעים" שהובילו לעזיבתה הכמעט מוחלטת.

לופטין מדגיש את אופיו הידידותי של הביקור, צ'יטריק מציין כי יהודים חיו בסוריה אלפי שנים, ואידלבי משיב שההנהגה החדשה רוצה שמי שנמצא בחו"ל ידע שהוא רצוי אם ירצה לשוב. הוא מוסיף כי המשרד מינה לאחרונה פקיד צעיר, חמד קרא עלי, שעמו ניפגש בהמשך, כדי לטפל בעניינים הנוגעים לקהילה היהודית – ובהם מחלוקות על נכסים ורכוש שאבדו עקב רדיפות.

"אנחנו מנסים לבנות גשר" ליהודי סוריה בתפוצות, אומר אידלבי, "ולסייע להם לשוב אם יחפצו בכך". לדבריו, נציגים כבר נפגשו עם יהודים סורים בניו יורק. (יש שמועות כי א־שרע עצמו עשוי לקיים פגישות כאלה במהלך ביקורו הקרוב בניו יורק בעצרת הכללית של האו"ם).

בלא מעט טקט הוא אומר: "אני מבין שיש מחלוקות בתוך הקהילה" בסוגיות הנהגה ואחריות ציבורית. "אנחנו לא ניקח צד. אנחנו רוצים לאחד אנשים".

הוא אומר שסוריה מנסה לעצב מדיניות חוץ המבוססת על "יחסים, שיתופי פעולה ואינטרסים משותפים, ועל ניהול מחלוקות במקום עימותים".

אידלבי סבור – וכך נשמע מכל השרים שנפגוש – כי "יציבות היא רצון העם הסורי", אף ש"יש ניסיונות מסוימים" מצד אנשי משטר אסד ותומכיו למנוע זאת. לדבריו, העובדה היא שלעם הסורי "יש את היכולת להתחיל מלחמת אזרחים" – או נכון יותר: להדליק אותה מחדש – "אם ירצה בכך. הוא לא רוצה".

ובכל זאת, הוא מדגיש, "יש לנו חלון צר מאוד… ברוב המקרים של מלחמות אזרחים, ברגע שמבצעים מעבר שלטוני, נופלים חזרה למלחמה. סוריה היא אחד המקרים הבודדים שבהם זה לא קרה; שרדנו".

"יש לנו חלון צר מאוד… ברוב המקרים של מלחמות אזרחים, ברגע שמבצעים מעבר שלטוני, נופלים חזרה למלחמה. סוריה היא אחד המקרים הבודדים שבהם זה לא קרה"

וכאן הוא עובר להתמקד בישראל – ביוזמתו שלו, ובהמשך גם בתגובה לשאלות מהקבוצה וממני. "אני מבדיל בין מה שנתניהו חושב ועושה", אומר אידלבי, "לבין העם הישראלי והעם היהודי בכללותו".

באופן כללי הוא מעריך ש"נתניהו מוביל את ישראל לתקופה של בידוד בינלאומי". בפרט, הוא מאשים את ראש הממשלה על שניסה לנצל את הקרבות הקטלניים שפרצו הקיץ בסוידא "כדי ליצור מלחמה נוספת", ומוסיף שבעוד "אנשים רבים בישראל רוצים להפוך דף, נתניהו לא שותף לכך".

הוא מאשים את ראש הממשלה על שניסה לנצל את הקרבות הקטלניים שפרצו הקיץ בסוידא "כדי ליצור מלחמה נוספת", ומוסיף שבעוד "אנשים רבים בישראל רוצים להפוך דף, נתניהו לא שותף לכך"

בעוד שממשלת ישראל טוענת כי היא מבקשת להגן על הדרוזים, אידלבי טוען שישראל כיוונה את התקפותיה דווקא נגד כוחות הביטחון של ההנהגה החדשה בסוידא, כשאלה ניסו להשיב את השקט – ולא נגד אלו שהיו מעורבים באלימות העדתית. "אל תפנו את האש אלינו", הוא מפציר.

ממשלת ישראל מצהירה כי היא שואפת להגן על קהילת הדרוזים בסוריה, כחלק ממחויבות היסטורית לדרוזים החיים בצידה הישראלי של הגבול. היא גם מדגישה את הצורך להבטיח שגבולה הצפוני של ישראל לא יאוים בשל חוסר יציבות בדרום סוריה ובשל חלל שלטוני פוטנציאלי שאיראן ואחרים עלולים לנצל.

אידלבי אינו משתכנע כלל. "מאז ה־8 בדצמבר, ממשלת נתניהו היא האיום המרכזי על סוריה", הוא טוען, ומונה 900 תקיפות שביצע צה"ל בתוך סוריה לעומת "אפס איומים מסוריה כלפי ישראל".

"את סוגיית הדרוזים אסור להציג כפרויקט של נתניהו", הוא מוסיף, ומתעקש כי "אנחנו רוצים לבסס ביטחון בדרום… אנחנו רוצים לראות אם נוכל להגיע להסדר שבו אנשים ירגישו בטוחים משני עברי הגבול".

הוא אומר כי "אנחנו מבינים את הטראומה של 7 באוקטובר עבור העם הישראלי", ומדבר על שאיפה עתידית ל"הסכם שלום המבוסס על גבולות 1967".

אבל זה ייקח זמן, הוא מסביר. לעת עתה הוא טוען כי "בשיחות שלנו עם גורמים ישראלים" ברור ש"ישראל אינה רוצה סוריה יציבה". לדבריו, נתניהו מעדיף מציאות בדרום – סמוך לגבול הישראלי – שבה הממשלה הסורית אינה יכולה להשיג שליטה.

זו טעות מבחינת ישראל, גורס אידלבי. "היה לנו מזל שיכולנו להוציא את איראן וחזבאללה מסוריה ב־8 בדצמבר… אבל איראן מוכנה לחזור", הוא מזהיר. "חזבאללה מוכן לחזור". וכך, טוען אידלבי, נתניהו מסכן את ישראל ב"זריעת הזרעים לעימות הבא".

"היה לנו מזל שיכולנו להוציא את איראן וחזבאללה מסוריה ב־8 בדצמבר… אבל איראן מוכנה לחזור", הוא מזהיר. "חזבאללה מוכן לחזור". וכך, טוען אידלבי, נתניהו מסכן את ישראל ב"זריעת הזרעים לעימות הבא"

הוא מוסיף כי ישראל מבקשת מסדרון דרוזי חוצה גבול, וזה דבר שסוריה אינה יכולה להסכים לו.

הממשלה החדשה, לדבריו, נחושה "לסיים את עידן השחקנים הלא־מדינתיים… ישנם מיליון וחצי עד שני מיליון לוחמים שהיו מעורבים בלחימה. זו אינה מציאות פשוטה לשלוט בה". לכן, הוא מסכם, "כל מי שמציאותי מספיק יכול לראות שסוריה יציבה היא אינטרס קודם כל של ישראל".

בזמן שאנחנו יושבים במשרד, מתנהלים מגעים ישראליים־סוריים במלוא הקצב, כשממשל ארה"ב מבקש, לפי הדיווחים, להגיע להסכם ביטחוני חדש עוד לפני כינוס עצרת האו"ם בשבוע הבא.

בזמן שאנחנו יושבים במשרד, מתנהלים מגעים ישראליים־סוריים במלוא הקצב, כשממשל ארה"ב מבקש, לפי הדיווחים, להגיע להסכם ביטחוני חדש עוד לפני כינוס עצרת האו"ם

בהסתמך על הסכמי הפרדת הכוחות מלפני כחמישה עשורים, ההסכם עשוי לכלול פרטים – בדומה לאמנה עם מצרים – על היכן ובאיזה אופן יורשו כוחות סוריה להיפרס באזורים הסמוכים לגבול עם ישראל. ועד שיצאנו מסוריה למחרת, הצהיר א־שרע כי ייתכן שהשיחות יניבו תוצאות "בימים הקרובים".

אידלבי מזלזל בשמועות לפיהן א־שרע עשוי להיפגש עם נתניהו בשולי העצרת. "אין תוכנית לפגישה באו"ם", הוא אומר. כנראה שהוא צודק. כנראה. אבל ברור שדברים מתנהלים במהירות מאחורי הקלעים.

"שמעתי בלב"

כשאנחנו שבים למשרד החוץ מאוחר יותר באותו יום שלישי כדי לפגוש את חמד קרא עלי, שזה עתה מונה כאחראי על ענייני הקהילה היהודית, משבח ג'אג'אטי את המשטרה על ההחזרה המהירה של דלתות בית הכנסת מנרשה, ומדגיש את הצורך באבטחה רבה יותר באתרים יהודיים.

צ'יטריק מספר לו על ניסיונות לשדוד את קברו של ויטאל, ועל שרידי בית הכנסת אליהו הנביא בג'ובר שיש לשקם ולשמר במוזאון הלאומי.

הוא גם מעלה את פרשת סלים ג'מוס, מזכיר הקהילה היהודית בביירות, שנחטף מבית הכנסת המרכזי בעיר ב־1984 ומאז נעלמו עקבותיו. אולי, מציע צ'יטריק, תוכל ההנהגה הסורית החדשה לסייע בעניין זה.

ואני מוסיף: אילו הממשלה הסורית הייתה מחזירה את שרידי המרגל אלי כהן, שהוצא להורג בתלייה בכיכר מרג'ה בדמשק ב־1965, כל ישראל הייתה מבינה שזו אכן סוריה אחרת.

ואני מוסיף: אילו הממשלה הסורית הייתה מחזירה את שרידי המרגל אלי כהן, שהוצא להורג בתלייה בכיכר מרג'ה בדמשק ב־1965, כל ישראל הייתה מבינה שזו אכן סוריה אחרת

"אתה דיברת מהלב, ואני שמעתי בלב", אומר קרא עלי בסיום הפגישה. "כן, אבל מה תעשה עם זה?" שואל שיפמן.

"אני מקשיב לכם, רושם לעצמי הערות, ונראה איך נוכל לעבוד יחד", משיב קרא עלי.

תמונות שנשמרו 2,000 שנה

אחרי שאנחנו עוזבים את אידלבי ואת משרד החוץ, אנחנו ממהרים למוזאון הלאומי של דמשק – שם מתברר שממתין לנו החלק יוצא הדופן ביותר במסע.

חברת הקבוצה, ג'יל ג'ושוביץ, אוצרת וארכיונאית יודאיקה מפיטסבורג, עומדת להשלים ספר חדש בשם "Visual Exemplars" על "דמויות מקראיות באמנות ובספרות היהודית של העת העתיקה המאוחרת".

היא הקדישה שנים רבות למחקר ציורי הקיר של בית הכנסת דורא־אירופוס, בית כנסת בן 2,000 שנה במזרח סוריה, שנחשף מחדש בשנת 1932. הפרסקאות הצבעוניות, שגובהן שבעה מטרים, שכיסו את קירות אולם התפילה, שרדו כמעט בנס – בין השאר משום שהצבא הרומי ביצר את מבני העיר הסמוכים לחומותיה, ובכללם את בית הכנסת, על ידי מילוי פנימי של אדמה ועפר.

כך נעטפו הציורים ונשמרו מפני הרס והשפעות פגעי הזמן, והמבנה כולו נותר קבור לאורך הדורות, עד שהגיעו הארכאולוגים לפני כמעט מאה שנה.

קירות הציור פורקו, כמו גם תקרת האריחים המקושטת, והועברו למוזאון הלאומי לפני עשרות שנים. ידוע שהם נמצאים שם מאז, אבל ג'ושוביץ, בדרכנו לשם, אינה יודעת כיצד הם מוצגים, באיזה מצב הם מצויים, או אם בכלל מישהו – אפילו משלחת יהודית שהוזמנה רשמית על ידי הממשלה – מורשה לראותם.

"זה הולך להיות או אחד הימים המאכזבים בחיי, או אחד הטובים שבהם", היא אומרת כשאנחנו מגיעים. ולבסוף מתברר שזה אחד הימים הטובים.

ציורי הקיר אכן שמורים במוזאון, מורכבים מחדש – או ליתר דיוק משוחזרים כחלל שלם – בחדר משלהם, אפלולי ומטופח בקפידה.

הגישה לציורי הקיר סגורה לציבור הרחב מטעמי שימור. אבל בקשות הוגשו, אישורים התקבלו, וכך מכניסה אותנו רימה חוואם, האוצרת הראשית של המוזאון, אל מה שמתגלה כחדר קודש של ממש.

הגישה לציורי הקיר סגורה לציבור הרחב מטעמי שימור. אבל בקשות הוגשו, אישורים התקבלו, וכך מכניסה אותנו רימה חוואם, האוצרת הראשית של המוזאון, אל מה שמתגלה כחדר קודש של ממש

תיעוד מביקור קבוצת יהודים בציורי הקיר מבית הכנסת דורא־אירופוס במוזאון הלאומי של דמשק, 16 בספטמבר 2025 (וידאו: דיוויד הורוויץ)

כולנו מתפעלים מהתצוגה המדהימה: מסצנות מקראיות המשתרעות מן הרצפה ועד התקרה הגבוהה, בנות אלפיים שנה – סדרת הציורים הפיגורטיביים הקדומה ביותר ששרדה בבית כנסת ומציגה את אירועי התנ"ך – בצבעים עזים ומרהיבים, כשמעליה שחזור של התקרה המעוטרת.

עבור ג'ושוביץ, זו חוויה משנה חיים – להביט במו עיניה בחומרים שחקרה מרחוק, ושמעולם לא ציפתה באמת לראותם בכל תפארתם.

אנחנו מבקשים ממנה שתסביר את התמונות סביבנו – עקדת יצחק כאן, יציאת מצרים שם, שלוש הדמויות של המנורה המקראית. אנחנו שואלים אותה על משמעותן של הידיים המרובות בחלקן העליון של סצנות רבות – מתקופה שלפני אלף שנה בערך, מציינת ג'ושוביץ, עוד לפני שמשה בן מימון הבהיר שאין לייחס לדמות האל ייצוג חזותי ממשי. האמנים "הבינו שלא ראוי לנסות לצייר את אלוהים".

חוואם נמשכת אליה, ועד מהרה שתיהן צועדות לאט בחדר, מצביעות זו לזו על פרטים, דנות במשמעותם, ומעמיקות זו את הבנתה של זו.

באורח פלא, גם הנהגים שלנו, אנשי האבטחה, כמה חיילים סורים – כולם נדחפים פנימה, עומדים פעורי פה לנוכח הציורים המהפנטים סביבנו. "אני לא יכול לדמיין מתי בפעם האחרונה רב ראה את זה", אומר צ'יטריק

באורח פלא, גם הנהגים שלנו, אנשי האבטחה, כמה חיילים סורים – כולם נדחפים פנימה, עומדים פעורי פה לנוכח הציורים המהפנטים סביבנו. "אני לא יכול לדמיין מתי בפעם האחרונה רב ראה את זה", אומר צ'יטריק, מרותק באותה מידה.

אנחנו מאבדים תחושת זמן, אבל לוח הזמנים דוחק. חוואם רוצה להראות לנו תצוגות נוספות. ג'ושוביץ מבקשת אישור להישאר עוד כמה דקות עם הציורים, והבקשה נענית.

שרידים מג'ובר

לחוואם יש עוד הפתעה אחת, שהחליטה, כך נראה, לחשוף בפנינו ברגע האחרון. היא מובילה אותנו אל חלק אחר במתחם המוזאון, אל חדר ששימש משרד והוסב למחסן מאולתר, הרחק מעיני הציבור.

החדר מכיל פריטים מבית הכנסת החרב בג'ובר, שהובאו למוזאון ב־2017, בתקופת שלטונו של בשאר אסד. "אנחנו שומרים אותם כאן", היא אומרת, "עד שנוכל להציגם באופן ראוי יותר או לכל הפחות לשקמם"

החדר הזה, היא אומרת, מכיל פריטים מבית הכנסת החרב בג'ובר – המקום שבו פתחנו את ביקורנו אתמול. הפריטים הובאו לכאן ב־2017, בתקופת שלטונו של בשאר אסד. "אנחנו שומרים אותם כאן", היא אומרת, "עד שנוכל להציגם באופן ראוי יותר או לכל הפחות לשקמם".

אנחנו נדחסים לתוך החדר הצר. סמוך לדלת ניצב מכל גדול ובו שרידים מודרניים יחסית מבתי כנסת – ביניהם מנורת נר תמיד, מנורה עות'מאנית, וחפצים שתלו על הקירות. בקצה החדר, בארגזי עץ המזכירים ארגזי תחמושת, מונחים ספרי תורה שנשדדו מזמן מכסותיהם המסורתיות – מגילות קלף פגיעות מאזור המלחמה.

חוואם אומרת: "על כל מה שיש כאן ניכרים עקבות השריפה והלחימה. יש חומרים רבים – עץ, טקסטיל, עור, מתכת – וכל חומר דורש שיקום מסוג שונה. יש לנו מומחים, אבל חסרים לנו חומרים לשימור המורשת.

"לא היה פשוט לנהל את שיקום הממצאים הארכאולוגיים שלנו עצמנו. אנחנו מנסים למלא את אחריותנו לשמור על האוספים במצב טוב – לשימור, להגנה ולשיקום".

מה, אני שואל אותה, את צריכה? האם נחוצה לך מומחיות יהודית עבור החפצים האלה, שהם ברובם מודרניים ולא ארכאולוגיים? "מכל מומחים בינלאומיים", היא משיבה.

מה, אני שואל אותה, את צריכה? האם נחוצה לך מומחיות יהודית עבור החפצים האלה, שהם ברובם מודרניים ולא ארכאולוגיים? "מכל מומחים בינלאומיים", היא משיבה

לאחר מכן היא מרשה לי לצלם שלוש תמונות של החדר, ומדגישה שעליי להקפיד להבהיר את המסר שלה – שהם מנסים לנהוג באחריות כלפי החומרים הללו, כדי שיוכלו להישמר ולהיות זמינים לצפייה.

השלכות הכישלון

אנחנו נוסעים שוב במהירות ברחובות העמוסים והכאוטיים – הרבה יותר צפופים מכפי שהיו לפני חודשים אחדים, כך נאמר לנו, בין השאר משום שהוסרו המגבלות על יבוא מכוניות – לפגישה עם שני שרים בממשלה. שניהם מפגינים רצון טוב כלפי הקבוצה היהודית, ונמנעים מכל מחלוקת הנוגעת לישראל.

שניהם גם מעבירים היטב את תחושת הרגע הגורלי שבו עומדת ההנהגה החדשה – מדינה שיש לנסות לייצב, לרפא ולבנות מחדש, כאשר ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת.

מוחמד נידאל א־שער, שר הכלכלה והתעשייה, שהצליח להתפטר בשלום מתפקיד דומה בעידן אסד, אומר כי סוריה "נמצאת בצומת דרכים… בעבר היו לנו טינות וסיסמאות, כעת עלינו לפעול מתוך אחדות ושיתוף פעולה".

"זו ההזדמנות היחידה של סוריה", הוא אומר בלהט עז, כשהוא מסביר מדוע נדרשו לו שלוש דקות בלבד כדי לקבל את הזמנת א־שרע לכהן בתפקיד זה. "אם לא נתמוך בהזדמנות הזו, סוריה תיעלם. וזה יהיה אסון בעל השלכות חמורות מאוד על מצרים, עיראק, לבנון וצפון ישראל".

"זו ההזדמנות היחידה של סוריה", הוא אומר בלהט עז. "אם לא נתמוך בהזדמנות הזו, סוריה תיעלם. וזה יהיה אסון בעל השלכות חמורות מאוד על מצרים, עיראק, לבנון וצפון ישראל"

א־שער אומר שההנהגה החדשה "מתחילה מתחת לאפס, אבל זה גם אומר שיש הזדמנות להתחלה חדשה", עם "רוח חדשה וניהול חדש". בתחומו, זה אומר מעבר ל"כלכלה חופשית, תחרותית, עם איזונים ובלמים… אחרי כלכלה כאוטית".

באופן כללי יותר, הוא מוסיף: "אני מאמין שיש מנגנון של תיקון עצמי: משהו היה פגום; אנחנו חייבים לתקן אותו".

הוא אומר שהוא סבור כי "העולם החליט שסוריה הולכת להיות מדינה יציבה – כפי שעשה עם דרום קוריאה".

"העבירו לעם האמריקאי שלכם את מה שראיתם", הוא מפציר בקבוצה. "סוריה היא ידידותית. היא פתוחה לכל. נשתמש במשאבים שלנו לטובת עצמנו ולטובת שכנינו".

לסוריה יש משאבים רבים, הוא אומר, אף שלא כולם, שבצפון־מזרח, נמצאים בשליטת ההנהגה. כשנשאל כיצד אמריקה יכולה לסייע, הוא מדגיש: "אנחנו רוצים טכנולוגיה, לא סחורות".

כמה עצוב, אני חושב לעצמי, שהוא אינו פונה באופן טבעי לישראל לצורך סיוע כזה, כפי שאולי היה עושה לפני הפלישה והטבח של חמאס, ותחילתה של המלחמה שלנו הנמשכת כבר שנתיים.

כמה עצוב, אני חושב לעצמי, שהוא אינו פונה באופן טבעי לישראל לצורך סיוע כזה, כפי שאולי היה עושה לפני הפלישה והטבח של חמאס, ותחילתה של המלחמה שלנו הנמשכת כבר שנתיים

כשאני שואל אותו כיצד הוא רואה את יחסי ישראל־סוריה, הוא אומר שהוא יודע שיש "משא ומתן מסוים בינינו" וש"חלק מהדברים זקוקים לזמן כדי לעבד אותם".

"הביקור שלכם", הוא מוסיף מול חדר מלא בחיוכים, "הוא אחד העיבודים האלה".

כל הפקידים שאנו פוגשים נראים מסורים ובעלי יכולת. פרופסור א־שער הוא כלכלן מיומן ובעל ניסיון רב, לשעבר מנהל תחום שוק ההון ב"פאני מיי" ויועץ כלכלי בבנק העולמי.

אני מתאפק שלא לערוך השוואות בראשי לנציגים מסוימים בממשלת ישראל. עם זאת, אני תוהה כיצד הנהגה שבזמן לא רחוק עסקה באידאולוגיה ג'יהאדיסטית וניהלה מאבק אלים להפלת משטר שנוא, הצליחה להקים במהירות היררכיה המזהה בעלי תפקידים הנחושים לנסות לבנות עתיד טוב יותר למדינה – אשר מצדם מוכנים לעבוד עם שוראא, בהכרה דחופה בחומרת השעה.

כשאנחנו יוצאים ממשרדו של א־שער, ואנשים עומדים בתור להצטלם איתו, אני שואל אותו אם מקובל עליו להצטלם לצד העיתונאי הישראלי שבחבורה. כמובן, הוא עונה.

וכשאנחנו פונים לעבר המעליות, משלחת מצ'כיה ממתינה לפגישה עמו – על פס הייצור של תומכים ומשקיעים פוטנציאליים. כולנו מצטלמים שוב יחד.

סטיבן דישלר, תת־סגן נשיא לעניינים בינלאומיים וציבוריים ב־Jewish United Fund of Metropolitan Chicago, מציין בשקט בפניי שסוריה סובלת מבצורת מתמשכת ונמצאת כעת בעיצומו של אחד המשברים הקשים ביותר.

סוריה סובלת מבצורת מתמשכת ונמצאת כעת בעיצומו של אחד המשברים הקשים ביותר. יש כל כך הרבה שישראל הייתה יכולה לעשות כדי לעזור – בתחום הטפטפות, השבת מים ותחומים אחרים. אולי זה עוד יקרה

יש כל כך הרבה שישראל הייתה יכולה לעשות כדי לעזור – בתחום הטפטפות, השבת מים ותחומים אחרים של מומחיות מוכחת. אולי זה עוד יקרה.

את לא חייבת להגיד כן

הינד עאבּוּד כּבאואת, שרת הרווחה והעבודה, הנוצרייה היחידה והאישה היחידה בממשלת המעבר, מספרת שגדלה לצד בשאר אל־אסד – "למדתי איתו בבית הספר הצרפתי" בדמשק – ופגשה בו גם שנים מאוחר יותר.

על אסד היא אומרת: "אתה אומר 'לא', וזה יומך האחרון". על א־שרע: "הוא מקשיב לנו. אנחנו לא חייבים לומר כן. אפשר לומר לא, ולהסביר. הוא רוצה דיאלוג".

כדמות אופוזיציונית ותיקה, יועצת משפטית, אקדמאית ופעילה, אומרת כּבאואת שמדיניות ההנהגה החדשה נראית כזו השמה אנשים טובים במשרות הנכונות.

"מתייחסים אליי כשווה. אני אומרת מה שאני רוצה. אף אחד לא נותן לי פקודות כאן. אנחנו עושים עבודה יומיומית" – כלומר, עבודה רצינית – כולל טיפול באבטלה, שלדבריה עומדת על כ־60 אחוזים.

"מתייחסים אליי כשווה. אני אומרת מה שאני רוצה. אף אחד לא נותן לי פקודות כאן. אנחנו עושים עבודה יומיומית" – כלומר, עבודה רצינית – כולל טיפול באבטלה, שלדבריה עומדת על כ־60 אחוזים

כשמישהו שואל אותה למה קיבלה את התפקיד, היא מצטטת – בהתאם לחוג שלנו – את הלל: "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?"

דחסנו המון, אבל לא מכירים מדינה בתוך 48 שעות. קל וחומר מדינה ברגע גורלי, מתנדנדת בין קריסה לשיקום, עם הנהגת מעבר שעד לאחרונה הייתה מזוהה עם קנאות אסלאמית וטרם הוכיחה את עצמה בבניית אומה.

כמעט שלא יצאנו מלב הבירה, מעין בועה שנשארה יחסית לא נגועה מהמלחמה. אחד הפקידים שליווה אותנו ממשרד החוץ מעולם לא ביקר בג'ובר, במרחק דקות נסיעה, והושפע עמוקות מהחורבן שראינו כולנו שם.

כמעט שלא יצאנו מלב הבירה, מעין בועה שנשארה יחסית לא נגועה מהמלחמה. אחד הפקידים שליווה אותנו ממשרד החוץ מעולם לא ביקר בג'ובר, במרחק דקות נסיעה, והושפע עמוקות מהחורבן שראינו כולנו שם

התארחנו אצל ממשלה המבקשת להציג פנים מקבלות לעולם המפותח, שואפת ליציבות ומקרינה רצון אסטרטגי לשמר אותה. אחמד א־שרע כבש את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בתוך דקות במפגשם בערב הסעודית במאי.

"בחור צעיר, נאה. בחור קשוח. עבר חזק. עבר חזק מאוד. לוחם. יש לו סיכוי אמיתי להחזיק את זה יחד", אמר טראמפ, שהסיר מיד את הסנקציות מעל סוריה ועודד את א־שרע להצטרף להסכמי אברהם כשהזמן יהיה בשל.

הנשיא הסורי נוסע עם משלחת גדולה לעצרת הכללית של האו"ם בשבוע הבא. הוא ושריו ופקידיו שנבחרו בתבונה כנראה ירכשו עוד הרבה ידידים במסע הזה – בניגוד בולט לישראל, המבודדת והמוכפשת כמעט בכל מקום.

הפקידים שפגשנו יודעים שזהו רגע של להיות או לחדול עבור סוריה, שאין להם הרבה זמן לאחות אומה שבורה. הצלחה אסטרטגית לא תבוא מהר; כישלון יהיה מיידי.

לא היה לי שמץ של מושג למה לצפות בדמשק – האם, למרות ההבטחות הכתובות, בכלל יתירו לי להיכנס; האם העובדה שציינתי בפירוש במפגשינו שאני עורך The Times of Israel, עיתונאי מירושלים, תגרום למבוכה או גרוע מזה.

גם לא ידעתי איך זה ירגיש להסתובב בדמשק עם רבנים וחוקרים, מזוהים בבירור כיהודים ולא בדיוק מהירי תנועה. הכול יכול לקרות בכל רגע, כמובן, אבל ב־48 השעות שלנו, לא קרה דבר שלילי.

לופטין עם כיפתו, צ'יטריק עם כובעו, שיפמן עם זקנו השופע – כולם התקבלו בחום ובכבוד בכל מפגש שהייתי עד לו – מהאירועים הרשמיים ועד לטיול בשוק המרכזי לצד פשוטי העם של דמשק.

לופטין עם כיפתו, צ'יטריק עם כובעו, שיפמן עם זקנו השופע – כולם התקבלו בחום ובכבוד בכל מפגש שהייתי עד לו – מהאירועים הרשמיים ועד לטיול בשוק המרכזי לצד פשוטי העם של דמשק

כשצ'יטריק ואני הלכנו חזרה לכיוון המלון דרך סמטה בערב של יום שלישי, גבר כבן חמישים עצר לידנו על אופנועו הקטן ורמז לצ'יטריק. הוא רצה סלפי.

צ'יטריק נענה, האיש חייך והמשיך בדרכו. לא ניתן היה לביים רגע סמלי מזה.