מודה, למרות הימים שעברו, אני לא מצליח להירגע מהאמירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שנהפוך ל"סופר-ספרטה", עם בידוד ומשק אוטרקי. בעיניי, זה לא רק עוד פליטת פה או אמירה מקרית, אלא הודאה ברורה בכישלון מתמשך של ההנהגה בשנים האחרונות.

יותר מזה, זו אמירה שמופנית ישירות לבני הדור שלי, הצעירים בישראל, שנאבקים מדי יום בתוך המציאות הישראלית הלא פשוטה ומנסים להאמין שיש כאן עתיד. ניתן לומר בבירור שמתוך דבריו של ראש הממשלה משתמע שאנחנו פשוט לא מעניינים אותו. העתיד שלנו במדינה מתקדמת, משגשגת בעולם, כמדינה מצליחה שהיא גם "סטרט-אפ" ניישן כפי שנהג להתהדר בעבר – כבר לא עומד מבחינתו על סדר היום, אלא מוחלף בהבטחה לחיים תחת מודל של הסתגרות, פחד ותלות עצמית.

מתוך דברי נתניהו משתמע שאנו פשוט לא מעניינים אותו. העתיד שלנו במדינה מתקדמת ומשגשגת בעולם כבר לא עומד על סדר היום שלו, אלא מוחלף בהבטחה לחיים תחת מודל של הסתגרות, פחד ותלות עצמית

אני חושב על שכבת הגיל שלי. מגיל צעיר חינכו אותנו להתנדב, מתוך אמונה שזו הדרך לבנות חברה טובה וצודקת יותר. התגייסנו לצבא מתוך תחושת חובה ומחויבות אמיתית להגן על המדינה היקרה לנו.

גם היום אנחנו ממשיכים לשרת במילואים, לרוב לתקופות ממושכת, למרות שהפערים בנטל השירות זועקים לשמיים, ואיתם קידום חוק ההשתמטות למגזרים מסוימים בהם תלויה שרידות הקואליציה. במקביל, אנחנו במרוץ אחרי התואר ועובדים בשתי עבודות ואף יותר. וזה לא מתוך בחירה, אלא פשוט כדי לנסות לסגור את החודש, או לפחות לצמצם את המינוס בבנק.

תחילת מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה בצורה הברורה ביותר שההון האנושי הצעיר של מדינת ישראל הוא הנכס החשוב ביותר שלנו. שיעורי ההתגייסות למילואים וההתנדבות בארגונים האזרחיים הם הוכחה חותכת למסירות, למחויבות ולתחושת האחריות של בני דורנו.

ושיהיה ברור – המסירות, המחויבות והאחריות שלנו לא מובנים מאליהם, וזה גם לא יישאר לנצח. אנחנו דור שאוהב את המדינה, שמאמין בציונות – אבל מתעב את הציניות, את האדישות ואת ההזנחה של ההנהגה הנוכחית כלפינו וכלפי כל מה שאנו זקוקים לו. 

וכל זה, בסופו של דבר, פשוט לא משנה לראש הממשלה נתניהו. העתיד שהוא מייצר לנו הוא עתיד עגום, קודר וחסר אופק. מלחמת הנצח שהוא מנהל, וההימנעות מהחזרת אחינו החטופים, ממניעים פוליטיים ופחדניים, מהווים לא פחות מאסון עבור החזון הציוני. ואני רק יכול לקוות שהוא עדיין זוכר מהי המשמעות האמיתית של המילה "חזון".

העתיד שאנחנו רוצים למדינה שלנו הוא שונה לחלוטין. אנחנו רוצים קודם כל להשתקם כעם וכחברה. וזה מתחיל בקיום חובתנו המוסרית והלאומית – החזרת החטופים הביתה.

אנחנו רוצים הנהגה שמקשיבה לנו באמת, שמתקנת סוף סוף את העיוות בשירות לצה"ל, בהנהגה שמסירה מהכתפיים שלנו את העומס הבלתי אפשרי. אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית, ליברלית, מצליחה ומשגשגת. מדינה שמעניקה תקווה לאזרחיה ולא גוזרת עלינו חיים תחת נטל כלכלי כבד ואובדן אמון בעתיד.

העתיד שנתניהו מייצר לנו הוא עתיד עגום, קודר וחסר אופק. מלחמת הנצח שהוא מנהל וההימנעות מהחזרת אחינו החטופים, ממניעים פוליטיים ופחדניים, מהווים לא פחות מאסון עבור החזון הציוני

כולנו יודעים שבשנים האחרונות ראש הממשלה דואג רק לעצמו ולעתיד הפוליטי שלו. הוא פשוט לא רואה אותנו. לא באמת אכפת לו מהדור שלנו, מהצעירים שמנסים לשרוד ולבנות חיים במדינה ישראל. אבל אם הוא רוצה שגורלה של מדינת ישראל תחת הנהגתו לא יהיה כגורלה של ספרטה – הגיע הזמן שנתניהו יפקח את עיניו ויתחיל לייצר לנו עתיד אחר. ואם אפשר – מוטב שזה יקרה בלעדיו.

טל פאנץ- אקטיביסט חברתי ופוליטי בן 26 . כיום סטודנט באוניברסיטה העברית וממובילי הדמוקרטים בנס ציונה.