את האירוע המחולל שהוביל להכרה המסיבית של אירופה במדינה פלסטינית אפשר למצוא בפוגרום בכפר חווארה בידי נערי הגבעות בפברואר 2023. האירוע שימש מגדלור בוער לעולם על הצורך להתערב בבעיה הפלסטינית, כאשר צה"ל – הריבון הרשמי – נכשל במשימתו להגן על הפלסטינים, ואף הותקף בעצמו בידי אותם נערים.

לאחר מכן משכה חווארה את כוחות צה"ל על חשבון המערכה בעזה, כדי לאבטח את הסוכה הפרובוקטיבית של נערי הגבעות ואת יתר המאחזים הפזורים בגדה, שדרשו הגנה. אבל זהו כבר סיפור אחר.

עד לשריפת חווארה, בית הדין הפלילי בהאג גרר רגליים והגיב לתלונות הפלסטינים בהחלטות דמה. אלא שמייד כשלהבות הכפר עוד נראו על מסכי הטלוויזיה בעולם, שר החוץ של הרשות הפלסטינית ריאד אל-מאלכי, מיהר לכנס משפטנים בשווייץ ונפגש עם התובע הראשי של בית הדין כרים קאן.

מייד כשלהבות הכפר עוד נראו על מסכי הטלוויזיה בעולם, שר החוץ של הרשות הפלסטינית ריאד אל-מאלכי, מיהר לכנס משפטנים בשווייץ ונפגש עם התובע הראשי של בית הדין כרים קאן

בפגישת מסדרון זו עבר בית הדין לפעילות ממשית נגד ישראל. וכאשר קאן הגיע לבדוק את פשעי חמאס בטבח העוטף, הוא החליט לאזן אותם עם מעללי נוער הגבעות – וההמשך ידוע: כבילת פתרון בעיית עזה להכרה במדינה פלסטינית.

התוצאה הזאת היא "עבודה עברית", או יותר נכון – "יהודית". שנים רבות הגדה המערבית נהנתה משקט יחסי, ולפלסטינים לא הייתה מוטיבציה או יכולת לחדש אינתיפאדות או טרור.

עוד לפני חווארה פעלו נערי הגבעות במרץ לעורר את הבעיה הפלסטינית, בהתקפות על כפרים ערביים; השלוחה הכהניסטית בירושלים דאגה ללבות את שאלת הר הבית, ובמצעדי הדגל נשמעו הקריאות "שיישרף לכם הכפר". גם כיום החוליגניות של נוער הגבעות נמשכת, ומגבירה את המוטיבציה הבינלאומית להתערב.

ממסמכיו של יחיא סנוואר עולה כי הצורך "להגן על אל-אקצא" היווה מוטיבציה מרכזית בכל סבבי העימותים עם ישראל, ובראשם מבול אל-אקצא.

כעת, משהכרה במדינה פלסטינית הפכה נושא לדיון באו"ם, אנו נדרשים לשיח מסוג אחר. המהומה הציבורית בישראל, שלפיה גל ההכרות במדינה פלסטינית מבשר על קיומה הקרוב של "מדינת טרור בלב הארץ", רחוקה מן המציאות.

הבעיה איננה הקמת מדינה פלסטינית בפועל, אלא שההכרה תשמש מנוף בינלאומי להטלת סנקציות על ישראל ולהצגתה כדרום אפריקה החדשה. מכאן, מאמציה של ישראל צריכים להיות מופנים לא נגד אירופה – מהלך שיחריף את המצב – אלא נגד נוער הגבעות. אלא שזה איננו אפשרי כיום, משום שזרמיהם שולטים במשרד הביטחון.

בשורה התחתונה, ההכרה האירופית במדינה פלסטינית היא על תנאי. אירופה דורשת מהרשות הפלסטינית רפורמות עמוקות שיהפכו אותה באמת למדינה: שינוי תוכנית הלימודים שאינה מכירה בישראל, הפסקת מימון משפחות מחבלים, ובעיקר – חידוש הלגיטימציה באמצעות בחירות.

אירופה דורשת מהרשות הפלסטינית רפורמות עמוקות שיהפכו אותה באמת למדינה: שינוי תוכנית הלימודים שאינה מכירה בישראל, הפסקת מימון משפחות מחבלים, ובעיקר – חידוש הלגיטימציה באמצעות בחירות

והדרישה לבחירות היא שמפחידה את רמאללה יותר מכל. בשיחה עם מקורב לאבו מאזן עלתה עמדה מפתיעה: אבו מאזן עצמו אינו נלהב מן ההתפתחויות, בעיקר בשל הדרישה לבחירות, והוא קושר אותן עם המגעים לפיוס סורי-ישראלי שיאפשר לחמאס לעלות לשלטון בגדה, לאחר שהאחים המוסלמים בסוריה ישלימו עם ישראל. זוהי לא דעתי האישית, אלא הרוח הנושבת במסדרונות המוקטעה, ולפיה יש לבחון את מהלכיו.

ואכן, נאומו המוקלט של אבו מאזן באו"ם היה נעים לאוזניהן של מדינות אירופה, כדי שלא לעכב את המהלך להכרה במדינה פלסטינית. אך פרטי עמדותיו היו מטרידים.

ראשית, הוא השמיט כל אזכור להסכמי אוסלו, ובפועל ביטל אותם עוד לפני השר בצלאל סמוטריץ'. מקור הסמכות למדינה פלסטינית, לדבריו, הוא הלגיטימיות של החלטות האו"ם – החלטת החלוקה מ-1947 וזכות השיבה לפליטים.

כאשר מדובר במדינה פלסטינית, היה עליו לשרטט את גבולותיה. אך הוא נמנע מכך. העולם רגיל לשמוע את הנוסחה הפלסטינית המסורתית: מדינה פלסטינית בגבולות 1967, וירושלים בירתה. אולם כעת, דווקא בעיצומה של תנופת ההכרה, אבו מאזן דיבר שוב על גבולות החלוקה מ-1947, כפי שעשה גם בנאומו בעצרת הכללית ב-2022.

קשה למצוא התלהבות מהמהלך בשטחי הרשות. פלסטינים רבים אינם מאמינים שזה יקרה, והרשות אינה מארגנת חגיגות כפי שעשתה בעבר.

השתתת המדינה הפלסטינית על החלטות האו"ם מתנגשת חזיתית עם תפיסותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, כפי שהוצגו בנאומו באו"ם. הוא מתנגד נחרצות לסמכות האו"ם, ואף רמז לסנקציות נגדו אם יתקדם במהלכי ההכרה במדינה פלסטינית. הדבר משתלב עם מחלוקותיו עם אירופה על גלובליזציה.

בעוד טראמפ רואה את שורש הבעיה בחמאס, אירופה מטילה את האחריות על ישראל. אני תומך בטראמפ, אך עלינו לקחת בחשבון שממשל דמוקרטי בבית הלבן עשוי לשנות את המאזן נגדנו – כפי שהיה בעידן אובמה.

כאן אנו מגיעים לעמדתה של סעודיה. לכאורה היא, לצד נשיא צרפת עמנואל מקרון, מובילה את המהלך להכרה במדינה פלסטינית. אך יורש העצר מוחמד בן סלמאן לא טרח להגיע לעצרת האו"ם לצד מקרון.

כל המהלך הסעודי נראה יותר תודעתי מאשר מדיני – טקטי ולא אסטרטגי. סעודיה חייבת להגן על עצמה מפני ההסתה שמפיץ ערוץ אל-ג'זירה, המציג את המלחמה בעזה כמנוע לערעור היציבות בעולם הערבי

כל המהלך הסעודי נראה יותר תודעתי מאשר מדיני – טקטי ולא אסטרטגי. סעודיה חייבת להגן על עצמה מפני ההסתה שמפיץ ערוץ אל-ג'זירה, המציג את המלחמה בעזה כמנוע לערעור היציבות בעולם הערבי.

המדיניות הסעודית בלבנון ממחישה את גישתה: פירוק המיליציות החמושות במזרח התיכון כולו. בלבנון חזבאללה נותר כמפלגה פוליטית, אך ללא נשק. בהשלכה על עזה – חמאס יישאר, אך ללא נשק. דווקא כאן נעוץ חשש הרשות מהרפורמות – מתן לגיטימציה לחמאס פוליטי שאינו חמוש.

זהו גם שורש המחלוקת הסעודית-קטארית: סעודיה מבקשת פירוק נשק, קטאר מחזיקה בעקרון "המוקאוומה".

מאחר שבנאומו אבו מאזן לא התחייב חד-משמעית נגד המוקאוומה, אלא הסתפק באמירה שחמאס ימסור את נשקו לרשות, הרי שמבחינת סעודיה לא מדובר במעבר מטקטיקה לאסטרטגיה.

כך או כך, ההתרחקות מישראל תימשך. כל עוד המלחמה בעזה נמשכת, היא משרתת את אל-ג'זירה – וזה, מבחינת סעודיה, העיקר.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.