מחר יחול ערב יום כיפור, ואני יושב ומסתכל על התמונות של החטופים שתלויות בכל פינה בישראל. 47 גברים ואישה אחת. כבר כמעט שנתיים שהם נמצאים במנהרות חמאס.

כמעט שנתיים שהממשלה שלנו מעדיפה להמשיך במלחמה על פני הבאתם הביתה. כמעט שנתיים שהממשלה של בנימין נתניהו מקריבה אותם על מזבח הישרדותו הפוליטית.

ואני שואל את עצמי: איך אני אמור להגיע ליום כיפור הזה? איך אני אמור לדבר על סליחה כשאני רואה נטישה כזו? כשאני רואה ממשלה שהפקירה את אזרחיה?

כמעט שנתיים שממשלת נתניהו מעדיפה להמשיך במלחמה על פני השבתם. ואני שואל את עצמי: איך אני אמור להגיע ליום כיפור הזה ולדבר על סליחה כשאני רואה נטישה כזו? כשאני רואה ממשלה שהפקירה את אזרחיה?

אני, כמו רובנו, מכיר את התמונות האלה בעל פה. והם הפכו להיות לא רק זיכרון אלא נוכחות. הם כאן, רק צריך לעצום את העיניים והם מופיעים. והשאלה שהם שואלים אותנו היא לא רק "למה אתם לא מחזירים אותנו?" אלא גם "איך אתם יכולים לחיות עם זה?"

בואו נתחיל מחמאס. הם רוצחי ילדים, חוטפי תינוקות, מחללי נשים. הם עשו דברים שאי אפשר לתאר במילים. זה עדיין בלתי אפשרי לחשוב אפילו לסלוח להם. לא עכשיו, לא בעתיד, אף פעם.

אבל התשובה שלי לאכזריות שלהם לא יכולה להיות שאני הופך לאכזר גם כן. התשובה שלי לאכזריות שלהם לא יכולה להיות שאני מוותר על החטופים שלנו. הניצחון המוחלט על חמאס פירושו להיות ההיפך הגמור מהם. 

הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה כתב על משהו שהוא כינה "סליחה על בלתי נסלח" – הרעיון שסליחה אמיתית יכולה להתרחש רק כשמדובר בדבר שהוא באמת בלתי נסלח. אבל דרידה חשב על זה בהקשר של פשעים היסטוריים. אני חושב על זה בהקשר פוליטי מיידי: איך סולחים לממשלה שנוטשת את אזרחיה? איך סולחים לחלק מהחברה שמסתגלת לחיות עם החטופים במנהרות?

והמוזר הוא שהתשובה שלי היא הפוכה ממה שציפיתי. אני מגלה שדווקא הסליחה הופכת להיות הכלי הפוליטי הכי חזק שיש לי נגד השחיתות הזו. לא הזעם – הסליחה.

התשובה שלי לאכזריות חמאס לא יכולה להיות שגם אני הופך לאכזר. התשובה שלי לאכזריותם לא יכולה להיות שאני מוותר על החטופים שלנו. הניצחון המוחלט על חמאס פירושו להיות ההיפך הגמור מהם

אני גדלתי בדיקטטורה ההרסנית של אוגוסטו פינושה בצ'ילה, שהרגה, הגלה, עינתה, והפכה למיליוני אזרחים עניים. אמי נאבקה נגד המשטר, וחוויתי איך האכזריות של הדיקטטור לא הרסה רק גופים – היא הרסה גם נשמות.

מה שהיה מפתיע הוא שהדרך להפיל את הדיקטטורה הייתה לא לתת לה לשבור את הרוח. במשאל העם של 1988, האופוזיציה הצ'יליאנית לא ניהלה קמפיין של זעם ונקמה נגד פינושה. במקום זה, הם בחרו בקמפיין "לא" – שהיה מלא בשמחה, בצבעים, בתקווה – עם הסלוגן "צ'ילה, השמחה כבר באה". הם הבינו שכדי להביס את החושך, אתה לא נלחם עם חושך נוסף. אתה מביא אור.

העם הצ'יליאני למד משהו שלקח לי שנים להבין: כשמישהו בשלטון פועל בזדון, בשחיתות או באכזריות, הזעם הוא בדיוק מה שהוא רוצה. הזעם מעמיד אותנו בעמדת ההגנה, גורם לנו להפסיק לחשוב בבהירות, הופך אותנו לתגובתיים. הזעם נותן לו לשלוט בנו גם כשהוא לא בחדר.

אבל הסליחה – זה דבר אחר לגמרי. הסליחה אומרת: "אני רואה מה שאתה עושה, אני מבין בדיוק איך אתה מפעיל אותי, ואני בוחר לא לשחק במשחק הזה". הסליחה היא סירוב לתת לשלטון אכזרי לקבוע את כללי המשחק.

אני חושב על המשפחות של החטופים, איך הן לא מאבדות את הצלילות למרות הכאב הבלתי נתפס. איך הן ממשיכות לדבר על אהבה ותקווה במקום על נקמה ושנאה. זה לא תמימות – זה אסטרטגיה פוליטית. הן מבינות שברגע שהן ייכנסו למשחק של הזעם והשנאה, הן הופכות לחלק מהמכונה שמנציחה את המצב.

העם הצ'יליאני למד משהו שלקח לי שנים להבין: כשמישהו בשלטון פועל בזדון, שחיתות או אכזריות, הזעם זה בדיוק מה שהוא רוצה. הזעם שם אותנו בעמדת הגנה ונותן לו לשלוט בנו גם כשהוא לא בחדר

חנה ארנדט, שחיה גם היא תחת משטרים טוטליטריים, הבינה שהסליחה היא מעשה פוליטי מהפכני. חברה שלא מסוגלת לסלוח נשארת תקועה במעגלים של נקמה, והמנהיגים המושחתים יודעים בדיוק איך לנצל את זה. הם זורעים שנאה כדי לחלק ולמשול. הם רוצים שנישאר כועסים, מפוצלים, תגובתיים.

אני מסרב לתת לנתניהו ולממשלה שלו לשלוט על הרגשות שלי. אני מסרב לתת להם להפוך אותי למישהו שחי מתוך זעם. לא בגלל שאני מוותר על הביקורת או על המאבק, אלא בדיוק להיפך – בגלל שאני רוצה שהמאבק שלי יהיה יעיל.

הפילוסוף פול ריקר הבחין בין סליחה לפיוס. פיוס זה כשאתה חוזר לסמוך, כשאתה מוכן לשכוח. סליחה זה משהו אחר – זה כשאתה משחרר את עצמך מהזעם, אבל אתה לא שוכח ולא מוותר על האחריות. אתה רק מפסיק לתת לרעל לשלוט בך.

ביום כיפור הזה אני לא מבקש סליחה מהממשלה. אני לא מצפה לסליחה מהחטופים. אני מבקש סליחה מעצמי – על כל הפעמים שהכעס גרם לי להפסיק לחשוב בבהירות, לפעול ביעילות, לראות את התמונה הגדולה. אני מבקש סליחה על כל הפעמים שהמשטר הזה הצליח לגרום לי להיות תגובתי במקום יזום.

כי זה מה שקורה כשמנהיגים מושחתים שולטים – הם לא רק גוזלים את הכסף הציבורי ומזניחים את החטופים. הם גוזלים גם את הנפש הציבורית. הם הופכים אותנו לגרסה גרועה יותר של עצמנו. הם גורמים לנו לחיות מתוך פחד, תסכול ומחסור במקום מתוך אמונה, אהבה ושפע.

יום כיפור 2025 הוא לא יום של וויתור. זה יום של שחרור עצמי מהשליטה הרגשית של המשטר המושחת. זה יום שבו אני אומר: "אני רואה מה שאתם עושים, אני יודע בדיוק מה המחיר שאתם גובים מעם ישראל, ואני בוחר לא לתת לכם לגנוב גם את הנשמה שלי".

חנה ארנדט, שחיה תחת משטרים טוטליטריים, הבינה שהסליחה היא מעשה פוליטי מהפכני. חברה שלא מסוגלת לסלוח נשארת תקועה במעגלי נקמה, והמנהיגים המושחתים יודעים  איך לנצל זאת

הסליחה היא מעשה האמונה הפוליטי הכי חזק שיש. היא אומרת שאני מאמין שאפשר לחיות אחרת, שאפשר לפעול אחרת, שאפשר להיות מנהיגים אחרים. היא אומרת שאני מסרב לקבל את הציניות כתפיסת עולם, את הזעם כאמת חיים, ואת הנטישה כמדיניות לגיטימית.

ביום כיפור הזה, כשאני מביט על התמונות של החטופים, אני לא רק מתפלל לשחרורם. אני גם מתפלל לשחרור שלנו – משלטון שהפך אותנו לגרסה גרועה יותר של עצמנו, ולאפשרות לחזור להיות העם שאנחנו יכולים להיות.

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.