החודשים הקרובים, לא יותר משלושה-ארבעה, יהיו מכריעים לגורלה של ישראל. זו אינה חזרה על אמירה הנשמעת בכל פעם ערב בחירות, אלא טענה פשוטה ומנומקת. וזה עיקרה:

כישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד בשנת 2000 פגע אנושות בתפישת השמאל הישראלי, שניתן להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים. כשמנהיג מחנה השלום אהוד ברק טען כי "אין עם מי לדבר", נשמטה הקרקע מתחת אלה שהאמינו שוויתור על שטחים יביא שלום.

כישלון שיחות השלום בקמפ דיוויד פגע אנושות בתפישת השמאל, שניתן להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים. כשמנהיג מחנה השלום ברק טען כי "אין עם מי לדבר", נשמטה הקרקע מתחת לאמונה שוויתור על שטחים יביא שלום

מאז, השמאל הישראלי התכווץ והתאייד. מה שקרה לפלסטינים-הישראלים היה חמור יותר. בעוד שבבחירות לפני שנת 2000 הלכו לקלפי שלושה מכל ארבעה בעלי זכות בחירה, אחוז המצביעים בבחירות שנערכו לאחר כישלון שיחות השלום צנח לבין 60-50 אחוזים מהבוחרים. כמחצית הדירו את רגליהם מהקלפיות.

לקראת הבחירות הקרובות ב-2026 יעמוד מחנה הימין (כמו לגבי "השמאל" אני משתמש במושג "ימין" לצורך קיצור, וכדי לא להעמיס בהסברים לגבי אופי המחנות) בפני מבחן גורלי. אם לא יצליח לממש את תכניתו הגדולה – סיפוח השטחים וסילוק הפלסטינים משם – תישמט הקרקע מתחת לרגליו באותה עוצמה, ואולי אף יותר ממה שקרה למחנה השמאל בשנת 2000.

הרי כל הכלים היו בידי ממשלת הימין-על-מלא בכדי לממש את תכניתו. לצורך זאת היא אף החלה את ההפיכה המשטרית – תחת השם המעודן "רפורמה משפטית" – שנועדה להסיר את המכשולים החוקיים, הפוליטיים, ואפילו המוסריים, בפני מימוש התכנית – והפרויקט נכשל בגדול.

לכן קואליציית נתניהו-בן גביר-סמוטריץ תעשה כל מאמץ כדי להצליח. וזה כולל הארכת המלחמה, דחיית הבחירות בנימוק מפוקפק של שעת חירום, מניעת השתתפות הפלסטינים הישראלים בהן, הכבדה על ההצבעה באזורים שיש בהם אופוזיציה בולטת, שיבוש הבחירות עצמן וטריקים נוספים. הרי בנימין נתניהו כבר השתמש בטריק אחד כזה בעבר, כשהזהיר ביום הבחירות עצמו, כי "הערבים נוהרים לקלפיות".

אם הימין על-מלא לא יצליח לממש את תכניתו הגדולה – סיפוח השטחים וסילוק הפלסטינים משם – תישמט הקרקע מתחת לרגליו באותה עוצמה, ואולי אף יותר ממה שקרה למחנה השמאל בשנת 2000

הדרך היחידה לנצח את מחנה הימין המלא היא בקיום בחירות אמיתיות. משימה לא קלה כשלעצמה, אבל קודמת לה בעיה רצינית: בקרב הבוחרים היהודים יש רוב מובנה לימין. לעומת זאת, בקרב כלל הבוחרים בישראל יש רוב לשמאל. לכן מחנה השלום צריך להבהיר גם ליהודים וגם לפלסטינים, כי עליהם לפעול יחד, בשיתוף פעולה, תוך הגדלת מספר הבוחרים הערבים ככל האפשר. ללא שיתוף פעולה כזה – הימין ינצח.

הדבר דומה מאוד למה שקרה בפולין בין שתי מלחמות העולם. המחנה המתקדם בראשות מרשל יוזף פילסודסקי יכול היה לנצח את המחנה הלאומני של האנדקים רק מכיוון שהוא נשען על מיעוטים ובעיקר על היהודים, כן, כן, יהודים. לשני המחנות היו תשובות שונות לשאלה מיהו פולני. הראשונים טענו, כי פולני הוא כל מי שיש לו אזרחות פולנית ולכן היהודים הם פולנים לכל דבר ועניין. האנדקים, לעומת זאת, טענו כי פולני הוא רק מי שדם פולני זורם בעורקיו ולכן אסור לשתף פעולה, בוודאי שלא בשלטון, את המיעוטים ובהם היהודים.

הדמיון לישראל מרתק. מי שרוצה להביא לניצחון המחנה הליברלי והדמוקרטי שלנו חייב להטמיע את התפישה, שהפלסטינים הישראלים הם אזרחים שווי זכויות וחובות, ולהביא לשיתוף פעולה בינם לבין היהודים.

הכרה זו הביאה את חבר הכנסת איימן עודה להחליט לא לרוץ לבחירות הבאות ובמקום זאת להשקיע את כל מרצו בחודשים הקרובים להקמת תנועה עממית רחבה, שתפעל למען דמוקרטיה, שוויון ושלום, שבה ישתתפו יהודים ופלסטינים ישראלים כאחד. בהרצאה שנשא לפני מספר שבועות בביתו של ירון לונדון, בה נכחתי, הוא שכנע גם את הציניקנים והספקנים בחבורה.

לאחר השבת השחורה של השבעה באוקטובר, יתקשו רוב הישראלים להעלות בדעתם אפשרות כזו. התגובה הפבלובית ההמונית נגד תמיכת מדינות בהקמת מדינה פלסטינית, שכללה גם את המתנגדים לממשלה (ראו את מאמר הדעה המביש שפרסם חבר הכנסת בני גנץ בשבוע שעבר בניו-יורק טיימס) מוכיחה זאת. אבל ההיגיון הקר חייב להתגבר על הזעם המוצדק על הפלסטינים ועל האכזבה המובנת מהם.

למחנות בפולין היו תשובות שונות לשאלה מיהו פולני. צד אחד טען כי פולני הוא כל בעל אזרחות פולנית, כולל יהודים. הצד השני טען כי פולני הוא רק מי שדם פולני זורם בעורקיו ולכן אסור לשתף בשלטון מיעוטים ובהם יהודים

לכן שוגים מנהיגי מפלגות האופוזיציה, גם יאיר גולן שהוא האמיץ ביניהם, כאשר אינם מעזים לדבר בפומבי על שיתוף פעולה ערבי-יהודי לקראת הבחירות הקרובות לכנסת, מחשש שמא יאבדו את תמיכת המרכז. ההיפך, הם צריכים לשכנע את תומכיהם, כי הסיכוי היחיד שיש למתנגדי ממשלת הזדון להצליח הוא רק אם ישכילו לבסס שיתוף פעולה כזה.

העניין העומד על הפרק עתה אינו אם תוקם או לא תוקם מדינה פלסטינית, אלא אם ישראל תישאר מדינה דמוקרטית, או שזו תכרע תחת משטר גזעני, קלריקלי ואוטוריטרי.

מי שלא יפעל לשיתוף פעולה בין יהודים לבין פלסטינים-ישראלים, יהיה אחראי לכישלון השמאל בבחירות הקרובות לא פחות, ואולי אף יותר, מנתניהו ותומכיו.

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.