הדבר האחרון שמותר לעשות כשמבקשים לבקר רעיון, עמדה, מדיניות, של מאן דהו, הוא לדון בו אד-הומינם, כלומר לבקר את הכותב/ת באופן אישי, במקום לדון בדעות כשלעצמן. במקרה של ד"ר עינת וילף כן צריך לנהוג כך, מכיוון שמה שהיא עושה באחרונה מבטא תופעה רחבה ומכוערת.
ההסבר פשוט.
יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.









































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומאמר מעולה. אם הגברת וילף היתה קוראת את ספרו של אנדרה דרזנין-"מה רצו הפלסטינים", היתה לומדת על הדיונים הערים בקרב הפלסטינים על תפיסת המדינה שלהם, והיתה מגלה כמה גוונים שונים יש שם, כולל ביחס לישראל. וכמובן, כפי שיורם כתב בצדק, היחס לישראל עבר שינוים מהותיים במהלך השנים. זה אופייני לישראל ולישראלים להתעלם מהמציאות, ובתחום הזה כנראה שלגברת וילף יש הצטיינות יתרה.
כרגיל, מאמר מלומד של יורם פרי. המציאות היא פשוטה וכמעט מתמצת בנתון אחד. יש לבקש לעינת וילף, שהיכרותה את הסכסוך שטחית ובנאלית, אסמכתא אחת מהמשאים ומתנים שישראל קיימה עם הפלסטינים, על דרישה שלהם לשיבת כל הפליטים. כאחד שמכיר מקרוב את כל הטיוטות של המשאים ומתנים(קמפ דיוויד, טאבה ואנאפוליס)- מעולם זה לא קרה והפלסטינים ויתרו כבר ב-1988 על מימוש 'זכות השיבה'. בעימות שקיימתי מול עינת לרגל הוצאת ספרם הראשון- לא הייתה לה , ועד היום אין לה, את "ההוכחה" הזו. התביעה הפלסטינית הייתה ונשארה כל הזמן סימלית ותמיד נעה בין 80-100 אלף פליטים. מספר חסר משמעות מבחינה דמוגרפית, בעיקר לאור העובדה שבמקביל 400 אלף פלסטינים תושבי מזרח ירושלים מחזירים את התושבות הישראלית שלהם ונגרעים ממניין הערבים בישראל.
לטעמי יורם פרי טועה כאשר הוא טוען שיש לתקוף אישית את וילף. הרעיונות שהיא מציגה כל כך חלשים, שאין בעיה להפריך אותם בחמש דקות.
טעות נוספת של פרי היא עצם הנפילה במלכודת הטיעו של וילף. הוא טוען שהתגבש עם פלסטיני כאשר היא טוענת שאין כזה. זהו דיון מופרך, מיותר, שלא ייתכן שהוא מתבסס על המציאות. לדוגמא: האם יש עם בלגי? יש שם צרפתים והולנדים. מהי המורשת הבלגית? מה עקרונות היסוד לש האומה הבלגית? אבל יש מדינה בשם בלגיה ואף אחד לא מתכוון לטעון נגד קיומה.
מה לגבי דרום סודן? זו מדינה ש"נולדה" כדי להפסיק מלחמה עקובה מדם. אולי "נבטל" גם אותה?
לא ברור לי מדוע יש צורך לתקוף אישית או להגן על קיומו של עם פלסטיני. אפשר בלי שני אלה, עדיין להתבסס על דוגמאות מן המציאות, כדי לטעון בעד מדינה פלסטינית ותהליך שלום.
אילו שינויים חלו בעמדות אש"ף, פתח והרש"פ? נא לצרף ראיות מקיפות ומשכנעות בערבית – כי יש רבות כאלה שמוכיחות שלא חל שום שינוי, ולהיפך. הם לא מכירים בישראל ושורפים להשמיד אותה (כלומר את הכיבוש, שבו שם נרדף לישראל) ו"להחזיר" את כל "הפליטים", בדיוק כמו חמאס.
מה ישראל לא עשתה ולא עושה כדי לרצות ולתמוך ברשות ובעזה? הרי מתנגדי ביבי היום משתמשים בסיסמאות "מממן חמאס" בזמן שהם לפני הטבח ראו בסנואר "מנהיג פרגמטי". בקיצור, אד הומינם לא ישנה את המציאות ואת העובדות.
כתיבה אקדמית נאה, אבל,
היסטורית,
במדמנה הפוליטית ובמחוזות פרקטיקות של הינדוס מקיאווליאני, שיסוי שיבוש שקר,
השימוש הכוחני באנשים/נשים ובכלים
כדי לגרור קולות בין גושים,
לכרסם באחוזי חסימה של מחנה יריב,
להנדס תודעה או לזכות בהכנסות,
ולהיכנס מתחת לאפיריון פשיזם תיאוקרטי
מתוזמרים יחד עם
הצפות כאוס, בלבול מחנה היריב בקשקושים, השתלטות, שחיתות ויצירת חוסר אונים נרכש.
לגברת המדוברת (מה קשור איך היא נראית?!)
יש רקורד מסויים ותפנית חצי חדה חצי קורצת,
בתוך הקשר שהוא הרבה יותר קיומי ושיטתי,
לכאורה. הציון במאמר של פורומים וארגונים שונים מעניין ומהותי יותר מהרטוריקה המשוכללת…
(ובלי שום קשר,
מעניין שהיה איש טוב מבית טוב עם ערכים טובים ומפלגה די טובה ומשרד עורכי די טוב,
מעניין מה קרה שהפך כרכיכה.
ובלי שום קשר בכלל,
מי פרץ לסלולריים של חברי יש עתיד, ובנט וגנצי?)