כמו רוחות רפאים גסטרונומיות הם הסתובבו בקרבנו במשך שבוע שלם, טועמים ומנקרים, שותים ויורקים, מקשיבים בנימוס להסברים מפליגים, מרמת הגולן ועד ים המלח, מ"גלי כנרת" ועד "סונסטה", מכבד אווז על פחמים ועד כבד אווז במלמלה. הם נחטפו על ידי משרד התיירות, אך כיוון שלא הוגשה רשימת תביעות לשחרור אחיהם מהכלא הישראלי, הם לא הגיעו לחדשות.
שמונה כתבי אוכל ויין אמריקאים, אנשים רציניים בסך הכול, נחטפו בניו יורק באיומי קישקע, הועלו על מטוס ט.וו.א והוטסו לארץ. במשך שבוע ימים טורטרו לאורכה ורוחבה של הארץ האוכלת, בעוד שהאנשים הטובים ממשרד התיירות אומרים להם: איזה אוכל, איזה יין, איזה היצע קולינרי, ממש מעצמה.
רק אמריקאים מבעבעי שמחת חיים ועליצות טבעית היו שורדים את הבליץ החובבני שבישלו להם במשרד התיירות. רק אמריקאים, עם נכונותם להתנסות בכול עם חיוך גדול מרוח על פניהם, יחזרו הביתה, לחיק היאפי של ניו יורק או סן פרנסיסקו, ויפעילו שיקול דעת ומידת רחמים לפני שיתניעו את המחשבים האישיים ויוציאו את דיבת אוכל הארץ רעה.
רק אמריקאים מבעבעי שמחת חיים ועליצות טבעית היו שורדים את הבליץ החובבני שבישלו להם במשרד התיירות
כבר כעת ניתן לקבוע: יחסית לחטא של משרד התיירות, העונש לא יהיה כבד מדי. יכול להיות שמייקל קיני, כתב היין מסן פרנסיסקו, יחמיר עם "ירדן" ועם "כרמל", אבל מדובר בגופים כלכליים מוצקים, שיכולים לחטוף בלי לצעוק.
יכול להיות שרינה קויל מה"ניו־יורק טיימס" תמצא דרך חיננית להסתייג מהאוכל ותמליץ על האנשים הפתוחים והחמים. אלוהים שומר על משרד התיירות. אם היה מדובר בעיתונאי אוכל צרפתים או אנגלים, אלוהים לא היה עוזר להם.
בערב האחרון שלהם בישראל, שלוש שעות לפני הטיסה אל החופש, הם באו למסיבת שחרור ב"תרווד הוורוד" בתל אביב. ה"תרווד" סגור ביולי, בוקששתר יצא לפוש קמעה, אבל גם בוקששתר מבין כי כאשר משרד התיירות קורא לדגל ואף מממן ארוחת ערב חגיגית לקבוצה של עיתונאי אוכל ויין מאמריקה, יש להגיב בנימוס ולשאול "באיזו שעה וכמה אנשים בבקשה".
בוקששתר לזכותו, תמיד היה מטבח עברי. הוא שולט בחומרים מקומיים, מכיר גזר סגול מעזה וכמהין לבנות ממדבר יהודה; הוא מבשל עם עולש ושיבא וריחן ונענע, ואם השמות העבריים הנמלצים מסגירים לפעמים טרחנות מקומית מאולצת, הרי שבוקששתר הטבח אינו בוקששתר היחצ"ן. במטבח הוא צעיר רציני המבקש להיטיב איתכם. יחסית לתוכנית הסיור שהכין משרד התיירות לאסירי ציון מאמריקה, היה בוקששתר הברקה.
אותו ערב אצל בוקששתר, הם היו קצת מרוטים בפינות, לא בדיוק ממורמרים, לא רגוזים, רק קצת, ככה, תמהים על החובבנות המקומית, אולי אפילו על החוצפה
אני בטוח כי החבורה הממלמלת והמבולבלת שפגשתי ב"תרווד" הייתה הרבה יותר אטרקטיבית ונמרצת כאשר החל הסיור. אותו ערב אצל בוקששתר, הם היו קצת מרוטים בפינות, לא בדיוק ממורמרים, לא רגוזים, רק קצת, ככה, תמהים על החובבנות המקומית, אולי אפילו על החוצפה שזירזה אותם לאורך ולרוחב, מין מסע כומתה מזורז, פה ושם בארץ ישראל, לא בדיוק נהנים, לא בדיוק טעים, מאוד לא מדויק ואותנטי, וודאי לא אוכל ישראלי.
הם היו יכולים לעזוב את ישראל מבלי לאכול ב"תרווד", ואז איפה היינו. האמת שאני כועס. נכון שאוכל ישראלי לא נמצא בראש סולם העדיפויות הלאומי. יש עלייה ומחוסרי דיור ופיגועים בחוף וביטול סובסידיות על מוצרי מזון בסיסיים יותר מכבד אווז, אבל עובדה שבמשרד התיירות החליטו שזה נכון וציוני להשקיע כסף בהבאתם לארץ של עיתונאי אוכל אמריקאים.
האבסתם, הטסתם ושיכונם בבתי מלון עלו לנו כסף, ולא משנה מאיפה גירדו את המימון. אני כועס כיוון שאם יש לכם ביד חבורה של מעצבי טעם קהל הפונים למיליוני קוראים, שכולם תיירים פוטנציאלים, למה להאכיל אותם קש ולשלוח אותם הביתה להתמודד עם מצפונם, במקום לתת להם גוד טיים טעים.
***
מקובל עליי שאין זו אשמתו של אף אחד שזרקו אותם מטיסת ט.וו.א ועיכבו את בואם לארץ ב־24 שעות. ככה זה כשמבקשים טובות מחברות טיסה זרות. קוראים לזה "דמפינג" וכאשר מגיעים נוסעים ששילמו מחיר מלא, נשארים אוכלי החינם בשדה. לזה קוראים פתיחה קשה ברגל שמאל, כולל אובדן יום סיורים שלם.
אבל אם הכנתם תוכנית עבודה אינטליגנטית, וכפוף למזג הטוב של האמריקאים, יש לכם סיכוי להשתקם. ממשרד התיירות נמסר כי הטיסה חזרה, באדיבות אל על, עברה חלק. קיבלו שירות "שלום" בשדה, הדיילות חייכו בנימוס יחסי, בני הערובה נחתו ב"קנדי" כמתוכנן.
אני לא מי שמוזמן לאירועים ממלכתיים בעלי כוונות טובות. לא לדיונים רבי משתתפים על תקשורת וטלוויזיה, לא לסימפוזיונים על אוכל, אני לא ישן ב"ערב חדש" ולא מסרתי את דעותי ב"זה הזמן".
אם משרד התיירות היו מתייעצים אתי או עם אבי גנור, צלם, או עם בוקששתר, וכמובן עם אהרוני, אברון, רוסו ואחרים, היו צריכים טיסות שכר לישראל כדי לעמוד בעומס צלייני האוכל
מי שמקרין עוינות חי בה, וכאשר צלצלו מוועדת החינוך של הכנסת וביקשו את השתתפותי בדיון על הטלוויזיה, השבתי בשלילה. אין לי עניין לשבת על ברכיו החסונות של מיקי בר זוהר ולמסור בשתי דקות את דעתי על הטלוויזיה הישראלית.
מצד שני, הדבר החיובי והציוני היחיד שעשיתי בעשר השנים האחרונות קשור באוכל של ישראל. אם משרד התיירות היו מתייעצים אתי או עם אבי גנור, צלם, או עם בוקששתר, וכמובן עם אהרוני, אברון, רוסו ואחרים, היו צריכים טיסות שכר לישראל כדי לעמוד בעומס צלייני האוכל.
אלמלא הגברת טניה גרוסינגר, ניו־יורקית לא צעירה ואגרסיבית שעובדת במשרד יחסי הציבור ששכר משרד התיירות בניו יורק עבור הנושא המדובר, ספק אם הייתי פוגש את החבורה האוכלת והשותה. טניה גרוסינגר קנתה בחנות ספרים בניו יורק את "Taste of Israel", ספר שכתבתי, וחשבה שאין כרטיס ביקור אטרקטיבי וקומוניקטיבי יותר כעילה לביקור המתוכנן.
היא השיגה מספר ספרים מהמו"ל הניו יורקי, שכנעה את משרד התיירות לקנות עותקים נוספים, וכך קרה שיומיים לפני בואם לארץ, החזיקו השמונה את הספר והפכו בו כדרכון לארץ זבת חלב ודבש.
עם הספר פרוש על ברכיה, הבינה גרוסינגר את גודל המפלה. לא לטיול הזה היא פיללה. אלא שמשרד התיירות היה נעול וסגור על המסעדות המתוכננות, בתי המלון יצאו לקניות בשוק, את הנעשה אי אפשר היה לשנות.
סמכו על משרד התיירות שלא פספסו מלכודת תיירים אחת בכל הארץ. מבחינה מסוימת, תפקד המשרד כחאפרים של המלונות. הוא יביא אוטובוס למסעדה שלך עבור 500 דולר או ארגז שיבאס. תבחר. האם יכול להיות שבמשרד יחסי הציבור והדוברות של משרד התיירות ישבו כמה חבר'ה שלא מתמצאים מי יודע מה באוכל ישראלי ועשו חושבים קטן וחובבני והרכיבו רשימת אתרי אכילה? ועוד איך.
סמכו על משרד התיירות שלא פספסו מלכודת תיירים אחת בכל הארץ. מבחינה מסוימת, תפקד המשרד כחאפרים של המלונות. הוא יביא אוטובוס למסעדה שלך עבור 500 דולר או ארגז שיבאס
ככה סתם, חבר'ה טובים עם כוונות טובות, השיגו שיתוף פעולה נדיר מסוגו של כתבי אוכל ויין, שמצאו זמן פנוי בלוח השנה שלהם כדי לבוא לישראל באופן מאורגן, אחרי שהעיתונים עבורם הם כותבים התחייבו להזמין מהם טקסטים. כלומר, מבחינת משרד התיירות זה לא היה אפילו שלח לחמך על פני המים. מה נשאר למשרד התיירות לעשות כדי לצאת מהטיול הזה טוב? לדבר עם מישהו שמבין.
לא איתי. אפילו עם אריק שרון. מישהו שאוכל לאורך ולרוחב, מי שכובש את הארץ דרך הקיבה. אני מניח ששרון לא היה גובה כסף עבור הצעה מנוסחת. משרד התיירות היה יכול להיות אלגנטי ולהזמין אותו לארוחה או לבקבוק יין. במקום זה ישבו לבד ועשו חסמב"ה.
יכול להיות שהחיים יטיבו עם משרד התיירות והם ישרדו. לך תדע מה לוקחים איתם הביתה שמונה אמריקאים חביבים שקרעו להם את הקיבה במשך שבוע בחודש יולי חם במיוחד. יכול להיות שהם פשוט מאושרים שנשארו בחיים. למה לדבר באוויר. גם אתם אזרחי הארץ הזאת. גם אתם אכלתם בה. הינה מה שהיה למשרד התיירות להציע – לא בסדר כרונולוגי, לא בסדר גיאוגרפי.
המסעדה הצרפתית בחרבת שוני, אתר היסטורי של אצ"ל ליד בנימינה; "דג על הדן". יוקי מגדל שם פורלים. בחורף הוא נראה כמו דייג קנדי המוציא סלמונים מהמים הקפואים. יוקי מגיש פורלים בצלחות נרוסטה אובליות. לפעמים פורל כחול, לפעמים פורל מעושן. אני בעד יוקי. השילוב בין מי השלגים, לפורלים, לצ'יפסים, זה ישראל. זה מה שאנחנו: צ'יפם אנד צ'יפס.
הם אכלו במסעדה הצרפתית במלון "גלי כנרת". כשרה כמובן. רטבים על בסים נטול חמאה. די עיקמו את האף; אכלו ארוחת צוהריים של שבת במלון "המלך דוד". מה שנקרא בופה. הרי אסור לבשל, רחמנא ליצלן, רק לחמם. אבל עם הנוף והסטייל והזיכרונות (עוד פעם אצ"ל) והדי פסיעותיו החרישיות של ארי בן־כנען. דווקא יצא להם סימפטי, אחרי שהסבירו להם את המגבלות.
הם היו ב"שה סימון" בירושלים, קלישאה עם מרתף יין מפואר; הלכו גם ל"פינק", הוא הרי מופיע ברשימת הברים המומלצים של "ניוזוויק", קיסינג'ר שתה שם.
כולם פטפטו ותהו על הניסיון להפליא, ורק אצל בוקששתר, כשלרגע נראה שאפשר גם אחרת, העז מישהו ושאל: מה? לא יודעים אצלכם שלא אוכלים אוכל טוב בבתי מלון?
בארוחה המיוחדת במלון "מוריה" החלו להישרף להם הנתיכים. עשו צרמוניה גדולה, הראו להם כיצד עושים את הבלתי אפשרי ומבשלים כשר טעים. הזמינו את הגברת הראשונה של הבישול הישראלי, רות סירקיס, ואת הגברת השנייה, נירה רוסו.
כולם פטפטו ותהו על הניסיון להפליא, ורק אצל בוקששתר, כשלרגע נראה שאפשר גם אחרת, העז מישהו ושאל: מה? לא יודעים אצלכם שלא אוכלים אוכל טוב בבתי מלון? מה היה הסיפור עם בתי המלון? מי אוכל היום בבתי מלון? זה הרי נורא.
זה היה אחרי ארוחה נוראה אף יותר ב"סונסטה" ים המלח, אך כל הניסיון העגום והמצטבר הזה עשוי שלא למצוא ביטוי בטקסט. ככה זה עם אמריקאים. תארו לעצמכם את האושר המרטיט שאחז בכתבינו עת הוחשו פעמיהם ל"יהודה אווזי" בשכונה.
זה אינו סקופ עיתונאי מדהים, אבל תרומתה היותר נחשבת של ישראל למטבח העולמי היא טיגונו על פחמים של כבד האווז היוקרתי והיקר. העולם הנאור מפנק את הכבד השמן הזה, מטפל בו בעדינות, מלטף ושומר מכל משמר, וכאן תוקעים בו שיפודים ומתיכים מעל אש פתוחה.
אכלו אותו בלאפה, ניגבו מאזטים, לעסו שיבא ופטרוזיליה. כל כך נהנו ממגע אותנטי מקומי, עד שסימנו בפנקסים שלהם בגדול ובמודגש, מצאנו מטבח ישראלי מקורי. תגידו עליהם מה שתגידו, הם יודעים את העבודה. הטענה שלי, ואני מוכן להרים עליה "מוקד" שלם, היא ש"אווזי" היה המקום הישראלי היחיד אליו הובלו האמריקאים שלא כצאן למטבח.
גם אורי גוטמן מ"פנורמה" ובוקששתר מ"התרווד" ישראלים לא פחות, אך הם באים מהתחכום ולא מהאתניות. אז הינה הרשימה המורחבת. שלוש מסעדות ישראליות מקוריות בשבוע ימים. 20 ארוחות מבוזבזות, זמן יקר שאי אפשר להשיב. נזק שאי אפשר לתקן.
אצל בוקששתר הבינו האורחים מה לא ראו ומה לא אכלו והם נתקפו דכדוך קל שעבר להם לקראת חצות והעלייה למטוס הביתה. אוכל ערבי הם לא אכלו. לא במסעדה ולא בבית פרטי
מכל מסעדות הדגים לאורך החוף, הגיעו דווקא ל"בבאי". למה? ככה. מישהו אמר להם ש"אלאדין" זאת מסעדה ולא בית קפה, אז הלכו גם ל"אלאדין".
ב"טנדורי" אכלו הודי, ב"ין וינג" אכלו סיני וב"לה רלה ג'פה" צרפתי. אוכל טעים, אולי הטעים מסוגו, אבל פושקרנה, אהרוני וביטון, לא קמים כל בוקר ומכריזים שהם מכינים סיני ישראלי או הודי ישראלי. הם גאים כי הצליחו לשמר את המקור בתנאי פתיחה קשים.
במשרד התיירות אומרים כי האורחים מאוד נהנו. הם לא חשבו שיש בארץ מגוון כה גדול של אפשרויות. אותו משרד תיירות, אגב, הוא בעל רשימה של 600 מסעדות מומלצות. יש דבר כזה. בהיעדר מדריך מסעדות עצמאי ואוטונומי המעסיק בעלי מקצוע, ממלא משרד התיירות את החסר. חשים שם חובה מסוימת למנוע מתיירים נפילות ומפח נפש.
הינה הקריטריונים לפיהם אתם יכולים להצטרף לרשימת המסעדות המורשות על ידי משרד התיירות: רישיון עסק עירוני תקף, מקום נאה, שירות נאות, מחירון ברור במטבע ישראלי, שירותים ומטבח נקיים.
מה עם טיב ורמת האוכל? פרדון, אומרים בתיירות, אנחנו לא מבקרי מסעדות. אין לנו לא כסף, לא יכולת ולא כוח אדם לקבוע איפה אוכל טעים ואיפה רע. קרה שמסעדה מומלצת איבדה את ההמלצה שלכם? לא קרה לנו כדבר הזה, נשבעים בתיירות. יש לנו יחידת ביקורת המפתיעה מתוך החשיכה. אנחנו לא מרפים.
אז מה היה לנו? לינדה קונור מהמגזין "קונוסר". מגזין כרומו יוקרתי ויהיר המוקדש לדברים היותר מפונקים בחיים. אם יהיה כתוב שם שהאוכל בישראל מרתק (ולמה שיהיה כתוב), יורמו עוגנים של יאכטות רבות וקברניטים כמו טד טרנר יישבו על מפות.
הינה הקריטריונים לפיהם אתם יכולים להצטרף לרשימת המסעדות המורשות על ידי משרד התיירות: רישיון עסק עירוני תקף, מקום נאה, שירות נאות, מחירון ברור במטבע ישראלי, שירותים ומטבח נקיים
מירנה דודק מ"קאנטרי ליווינג", מוקדש לחיי הנדחות הכפריים. רינה קויל, בעלת מדור ב"ניו יורק טיימס". פיטר פיליצ'יה מה"בסט רפורט". הזוג דהמרס מניו אורלינס שכותבים בסינדיקציה רבת עיתונים. מייקל קיני מ"יין ומשקאות". וטניה גרוסינגר ממשרד יחסי הציבור של משרד התיירות בניו יורק. "גורמה" הסנובים היו עסוקים מכדי לבוא.
אצל בוקששתר הבינו האורחים מה לא ראו ומה לא אכלו והם נתקפו דכדוך קל שעבר להם לקראת חצות והעלייה למטוס הביתה. אוכל ערבי הם לא אכלו. לא במסעדה ולא בבית פרטי. לא קוסקוס אצל מרגרט תייר, לא קבב רומני אצל מישו, לא קוסטיצה וחמוצים במעיין הבירה. לא אווז מעושן ביסוד המעלה, לא אוכל רוסי באשדוד, לא פלמידה ומטיאס בלווינסקי, לא ברקודה בעתלית, לא אריצ'ולה באילת.
אף אחד לא פתח להם שולחן, הם לא פגשו את יעקב לישנסקי מחיפה. דווקא טעמו יין קיווי, אם מתעקשים לקרוא לזה יין. מייקל קיני, שיכול לדבר על יין במונחים מקצועיים ולא לחזור על אותה מילה פעמיים, אמר כי הלבנים של רמת הגולן חינניים בחלקם, אבל האדומים מאכזבים. המוסקט של הברון אצל בוקששתר דגדג לו את החך, והרוזה שעמם אותו ובצדק.
במשרד התיירות החזיקו פאסון עד הסוף ונשמו לרווחה כאשר המטוס המריא. אני הייתי כותב את רשמי בטיסה ונוחת בניו יורק עם רשימה ארסית מושחזת ומשקם את החך שלי במנהטן. אבל האמריקאים הרציניים יהססו, ימתנו, ישכתבו וירחמו וינסו להיות בסדר. משרד התיירות לא יתייעצו איתנו גם בפעם הבאה, כי עכשיו יש להם סיבה טובה להיות ברוגז.
פורסם לראשונה ב"חדשות", 1990.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם