ההסכם האחרון בין ישראל לחמאס על השלב הראשון בתוכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עורר תחושת הקלה ברחבי האזור. הפסקת האש כבר נכנסה לתוקפה, והחטופים שנותרו בעזה אמורים להשתחרר בימים הקרובים.

ישראלים ופלסטינים חגגו את ההסכם ומקווים שהוא יסלול את הדרך לסיום קבוע של המלחמה ההרסנית, שהחלה לפני שנתיים לאחר מתקפה של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. אך האתגרים העומדים כעת בדרך לקידום תהליך השלום, תוך מענה לצרכים של מי שנפגעו מהמלחמה, הם רבים ומורכבים.

כדי להבין טוב יותר את המצב בשטח ברגע קריטי זה, שוחחנו עם ד"ר מתיו בישה, סגן מנהל רפואי בארגון "רופאים ללא גבולות". השיחה עם בישה התקיימה שעות ספורות לפני שממשלת ישראל הצביעה על אישור ההסכם לשלב הראשון של תוכנית טראמפ – ויום לפני תחילת הפסקת האש.

בישה נמצא כעת בבית חולים שדה שהקים הארגון שלו בדיר אל־בלח, לאחר שפונה מעיר עזה בעקבות מבצע "מרכבות גדעון ב'". הוא תיאר כיצד הפלסטינים מגיבים להסכם הפסקת האש, וגם את הבעיות המתמשכות

בישה נמצא כעת בבית חולים שדה שהקים הארגון שלו בדיר אל־בלח, לאחר שפונה מעיר עזה בעקבות מבצע "מרכבות גדעון ב'". הוא תיאר כיצד הפלסטינים מגיבים להסכם הפסקת האש, וגם את הבעיות המתמשכות – ממחסור באספקה ועד התמודדות עם בריאות הנפש.

ד"ר מתיו בישה, סגן מנהל רפואי בארגון "רופאים ללא גבולות" (צילום: באדיבות המצולם)

קודם כול, איך אתה מרגיש? איך הצוות שלך?
"אני בסדר. הצוות היום די שמח ומלא תקווה בנוגע להפסקת האש. זה היה ניכר על פני כולם – הבוקר, בצוהריים. אבל אנחנו גם מתאבלים על שניים מעמיתינו שנהרגו לאחרונה. איבדנו שניים מחברי הצוות שלנו בתקיפה שאירעה ב־2 באוקטובר".

אני מצטער לשמוע זאת. איך האווירה בשטח אחרי ההסכם? האם אנשים אופטימיים?
"כן, למרות שעדיין יש כמה הפצצות. אבל עבר זמן מה ולא שמעתי כלום.

"כשהחלו לרוץ שמועות אתמול בלילה שתהיה הפסקת אש, התחלנו לשמוע יריות שמחה. זו דרך של אנשים לחגוג – אולי לא הדרך המתאימה ביותר – אבל זה מבטא את השמחה שלהם. כמובן שגם בקרב הצוות שלנו אפשר היה להרגיש שהם שמחים ומלאי תקווה".

"כשהחלו לרוץ שמועות אתמול בלילה שתהיה הפסקת אש, התחלנו לשמוע יריות שמחה. זו דרך של אנשים לחגוג – אולי לא הדרך המתאימה ביותר – אבל זה מבטא את השמחה שלהם"

נאלצתם לאחרונה להתפנות מהעיר עזה. מה היו האתגרים הגדולים ביותר בעבודתכם במהלך המתקפה הישראלית ואחריה?
"האתגר המרכזי בעיר היה הביטחון. זו הסיבה שבסופו של דבר נאלצנו להתפנות – היו הפגזות כל הזמן, בכל מקום. בסוף, הגורם שהכריע את ההחלטה שלנו לעזוב היה כניסת הטנקים של צה"ל לתוך העיר, בסמוך למרפאה שלנו – בערך 700 מטר ממנה. זה נחשב קו אדום מבחינתנו, והיינו חייבים לעזוב.

"הביטחון היה האתגר העיקרי. אבל כמובן שגם אספקה ותרופות הן אתגר גדול – המחסור עצום, וזה נכון לכל רחבי הרצועה".

מתנדבי "רופאים ללא גבולות" מתפנים מהעיר עזה, ספטמבר 2025 (צילום: "רופאים ללא גבולות")

מהם תחומי הצורך הגדולים ביותר מבחינת ציוד וחומרים?
"תחבושות סטריליות – זה הדבר הראשון שהייתי מציין. וגם תרופות. מדובר בעיקר בפריטים בסיסיים: חומרי חבישה, גזות, כל אותם פריטים חיוניים מאין כמותם".

האם המחסור נובע בעיקר מהגבלות ישראליות מתמשכות על הכנסת סיוע לעזה ועל תנועתו בתוך הרצועה?
"כן, כמובן, זה קשור לחלוטין להגבלות הללו. המורכבות של יצירת ערוץ אספקה היא אתגר עצום עבור כל עובדי הבריאות כאן. זה ברור".

האם אתה מקווה שההסכם הזה בין ישראל לחמאס יקל על הכנסת ציוד וסיוע לתושבים?
"יש תקווה, כן. אבל אני לא יודע אם נושא האספקה עדיין ישמש כאמצעי להגביל את הרצועה. אנחנו כן מקווים. יש כמויות עצומות של ציוד שממתינות מחוץ לגבול. אני חושב שאתמול הצלחנו להכניס את הציוד שלנו.

"יש תקווה, כן. אבל אני לא יודע אם נושא האספקה עדיין ישמש כאמצעי להגביל את הרצועה. אנחנו כן מקווים. יש כמויות עצומות של ציוד שממתינות מחוץ לגבול. אני חושב שאתמול הצלחנו להכניס את הציוד שלנו"

"אבל זה לא רק עניין של 'רופאים ללא גבולות', זה נוגע גם לארגון הבריאות העולמי ולכל שאר הגורמים. אז אני לא יודע בדיוק איך תיראה הפסקת האש הזו מבחינת זרימת הסיוע ההומניטרי. וכמובן שזה לא רק מה שנדרש להפעלת מערכת הבריאות, אלא גם מזון".

תושבים מנסים לקבל אורז ממטבח צדקה המספק מזון בחינם במערב העיר עזה, 28 באוגוסט 2025 (צילום: BASHAR TALEB / AFP)

תוכל לספר יותר על חוויית הפינוי שלך מעיר עזה?
"הייתי ברצועה בערך חודש. ביליתי רק שלושה או ארבעה ימים בעיר עזה. הייתי אמור להחליף שם את אחד מעמיתיי. בדיוק העברנו בינינו את האחריות כשהמטה הראשי שלנו אמר: 'אוקיי חברים, זה נעשה רציני מדי, אנחנו לא יכולים להישאר'. אז היינו חייבים לפנות את הצוות ולהעביר את כל הציוד שלנו כדי שלא נאבד אותו.

"כמובן, באותו יום היינו צריכים גם לראות את כל המטופלים שחיכו. יותר מ־150 מטופלים חיכו. היינו צריכים לתת להם הוראות, מעט ציוד, ולהסביר להם איך להמשיך לטפל בתחבושות כשהצוות כבר לא שם.

"המרפאה הזו נועדה בעיקר לטיפול בפצעים – אבל פצעים מורכבים מאוד, לעיתים קרובות מזוהמים, ואצל אנשים בכל הגילאים. היו גם פצועים שסבלו מתת־תזונה, שזו אוכלוסייה של חולים עם פצעים כרוניים שמזדהמים לעיתים קרובות. תת־תזונה היא תחלואה נלווית שמקשה מאוד על ההחלמה.

"המצב מבחינת גישה למזון, כשהייתי שם בעיר עזה, היה שברירי מאוד. בדרום אפשר לראות קצת יותר אוכל בשוק, אבל המחירים עדיין יקרים מאוד. יש ילדים שסובלים מתת־תזונה"

"המצב מבחינת גישה למזון, כשהייתי שם בעיר עזה, היה שברירי מאוד. בדרום אפשר לראות קצת יותר אוכל בשוק, אבל המחירים עדיין יקרים מאוד. יש ילדים שסובלים מתת־תזונה".

מתנדבי "רופאים ללא גבולות" מטפלים בילדים פצועים בבית חולים שדה שהארגון הקים ברפיח, אפריל 2024 (צילום: MOHAMMED ABED / AFP)

כיצד המצב בעזה משתווה לאזורי סכסוך אחרים שבהם עבדת?
"בשנה שעברה הייתי בסודן, בדרפור, שגם שם מדובר במצב טראומטי – עם מספר עצום של עקורים, אלימות קיצונית, תת־תזונה, מגפות וכן הלאה. אבל בשבילי, קשה להשוות. מה שייחודי כאן, בתוך ההפצצות הרצופות שהאנשים סובלים מהן, הוא שהם לא יכולים לברוח. הם לא יכולים לברוח, וזה מה שהופך את המצב לייחודי כל כך.

"בשנה שעברה הייתי בסודן, בדרפור, שגם שם מדובר במצב טראומטי. אבל מה שייחודי כאן, בתוך ההפצצות הרצופות שהאנשים סובלים מהן, הוא שהם לא יכולים לברוח"

"וגם רמת הטכנולוגיה שבה משתמשים כדי להטריד ולהרוג – בניסיון שלי בן 20 השנים עם 'רופאים ללא גבולות' – היא יוצאת דופן. כל מה שמשמש למקד, להרוס, הוא עצום בהיקפו. כשנכנסים לעיר עזה, פשוט נאלמים דום במכונית במשך דקות כי אתה אומר לעצמך, 'אני לא מאמין', אפילו אם ראית תמונות קודם".

מבחינת רמת ההרס?
"כן, רמת ההרס. אני לא מבין, אף אחד לא מבין. האנשים חסרי תקווה. הם רק אומרים, 'זה חייב להיפסק. למה? למה?' הם שואלים, 'למה הבת שלי? למה האח שלי? למה אחותי הקטנה?' זה לא ייאמן.

"ומעולם לא ראיתי – אולי למעט אחרי רעידת האדמה בהאיטי ב־2010 – כמות כזו של פצועים ברחוב, במרפאה, בחדרי ההמתנה. חלק מהמקרים האלה אמורים להיות באשפוז, אבל כבר אין מיטות. יכולת האשפוז פשוט קרסה".

פלסטינים פצועים מירי סמוך לנקודת חלוקת סיוע בעזה בבית החולים, 20 ביולי 2025 (צילום: AFP)

תוכל לדבר על האתגרים הנפשיים שאיתם מתמודדים הפלסטינים בעזה? אני מניחה שזה קשה במיוחד לפלסטינים שעובדים בארגונים לא ממשלתיים כמו "רופאים ללא גבולות", כשהם נאלצים לטפל במצב שגם הם עצמם סובלים ממנו – הם רעבים, הם חווים הפצצות, הם מאבדים בני משפחה – ובכל זאת ממשיכים לעזור.
"העמיתים שלנו משתפים אותנו בגלוי בתחושות שלהם לגבי זה. דיברתי עם אישה שעובדת בארגון לא ממשלתי אחר – דיברנו על אפשרויות לשיתוף פעולה – והיא אמרה שאילו זה היה רק אנחנו, היינו פשוט נשארים בבית ובוכים, אבל אנחנו קמים בבוקר כדי לעשות את העבודה שלנו, כי יש מטופלים, וזה מה שאנחנו חייבים לעשות.

"אז הם ממשיכים. הם אומרים לנו שהעבודה היא הדרך שלהם להתמודד. הם באמת גיבורים שעובדים כל יום".

כמובן שקשה מאוד לספק בעזה אפילו את הצרכים הבסיסיים ביותר – מים, מזון – אבל גם בריאות הנפש חשובה. האם לארגונים כמו "רופאים ללא גבולות" קשה לטפל בנושאים האלה באזור סכסוך כמו עזה?
"כן, זה קשה מאוד. כל הרצועה מושפעת מזה. אנחנו מנסים להשלים את הטיפול הרפואי עם צוות בריאות הנפש ותוכניות פסיכו-חברתיות. אבל כרגע אין לנו תוכנית פתוחה שמכסה את כל האוכלוסייה – זה פשוט לא אפשרי עבורנו.

"אנחנו מנסים להשלים את הטיפול הרפואי עם צוות בריאות הנפש ותוכניות פסיכו-חברתיות. אבל כרגע אין לנו תוכנית פתוחה שמכסה את כל האוכלוסייה – זה פשוט לא אפשרי עבורנו"

"האוכלוסייה שבה אנחנו מתמקדים היא הפצועים שלנו. חלק מעמיתינו האחרים בארגון מטפלים בילדים הסובלים מתת־תזונה, והם משלבים טיפול פסיכו-חברתי בפעילות הרפואית שלהם. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, משום שהצורך רחב מדי לטיפול כולל".

ילד פלסטיני פצוע מטופל בבית חולים שדה של "רופאים ללא גבולות" ברצועת עזה, אפריל 2024 (צילום: MOHAMMED ABED / AFP)

מה יהיו סדרי העדיפויות שלכם בזמן הפסקת האש, כשיגיע עוד סיוע?
"לארגון 'רופאים ללא גבולות' יש כאן שלוחות שונות, ואנחנו מנסים להשלים זו את זו. אחת מהן עוסקת ביולדות ובטיפול בילדים. שלוש האחרות מתמקדות בטיפול בפצועים ובכוויות. טיפול בכוויות ובפציעות טראומה הוא תחום עצום, ויש גם הרבה מאוד אנשים עם פצעים מורכבים שזקוקים לטיפול. אנחנו עובדים עם ארגונים נוספים כדי להתמודד עם זה. זו עדיפות עליונה.

"העדיפות הנוספת, הייתי אומר, היא מים. אנחנו מבצעים חלוקת מים בעזרת מכליות, כמו גם ארגונים אחרים. כך שאנחנו מספקים מים ראויים לשתייה באזורים שונים ברחבי האוכלוסייה.

"אבל הייתי אומר שטיפול בפצועי טראומה הוא עדיין אחד הצרכים המרכזיים ביותר".

האם יש משהו שתרצה לומר לעולם, משהו שאתה חושב שחשוב במיוחד שיבינו לגבי המצב בעזה ולגבי מה שאתה רואה שם בשטח?
"וואו, יש הרבה דברים. למען האמת, מה שמזעזע – וסליחה שאני חוזר על עצמי – הוא עוצמת ההפצצות ורמת ההטרדה באמצעות טכנולוגיה כמו רחפנים. יש גם רחפנים מתאבדים. יש פצצות שאמורות לפגוע באדם מסוים, אבל הן הורגות את כל מי שנמצא ברדיוס של 20 מטר.

"מה שמזעזע הוא עוצמת ההפצצות ורמת ההטרדה באמצעות טכנולוגיה כמו רחפנים. יש גם רחפנים מתאבדים. יש פצצות שאמורות לפגוע באדם מסוים, אבל הן הורגות את כל מי שנמצא ברדיוס של 20 מטר"

גופות פלסטינים שנהרגו כשניסו להגיע למשאיות סיוע שנכנסו לעזה, 20 ביולי 2025 (צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)

"העוצמה של ההרג כאן – אף אחד לא מבין את המשמעות שלה. ואני חושב שמשהו שאנשים צריכים לשאול את עצמם הוא – למה? למה כל כך הרבה אנשים חפים מפשע אמורים למות? זה בלתי נתפס שמדינה מפעילה טכנולוגיה צבאית מתקדמת כל כך כדי להרוג ולהחריב. למה?

"וההתקפות השיטתיות על בתי חולים. אני אפילו לא מדבר על בתי הספר – ראיתי כל כך הרבה בתי ספר של האו"ם שנהרסו. למה? זה מטורף.

"סליחה, אני רק רופא. אני לא פרשן. אבל שוב – למה?"

ג'ון הלטיואנגר הוא כתב מערכת ב־Foreign Policy.