שנתיים לאחר הטבח הנורא – ישראל, אשר חרטה על דגלה "ניצחון מוחלט", חתמה על הסכם הפסקת אש. החטופים החיים כבר בבית, וכעת יש קושי בהשבת החטופים שאינם בין החיים. כל מי שגר כאן שואל שאלות – בקול רם, בקול שקט, או סתם מהרהר: מה קרה עכשיו? ומדוע רק לאחר שנתיים?

​אחת השאלות הקשות, מעבר למסך הבלבול הרגשי, היא האם המלחמה הארוכה הזאת, הבידוד הבינלאומי שנקלענו אליו בעקבותיה, והאם עיי החורבות שהשארנו אחרינו בעזה – אכן שירתו את האינטרס הציבורי הישראלי.

אחת השאלות הקשות, מעבר למסך הבלבול הרגשי, היא האם המלחמה הארוכה הזאת, הבידוד הבינלאומי שהגיע בעקבותי, ועיי החורבות שהשארנו בעזה – אכן שירתו את אינטרס הציבור הישראלי

התשובה הסרקסטית היא, שממשלת "ימין על מלא", אשר רצתה להמשיך את המלחמה כדי לשמר את קיומה הפוליטי, ואולי אף לספח וליישב את עזה ולממש את הפנטזיה של חלק מבכיריה – העלתה את חמתן של אומות העולם, ואת זו של ארצות הברית בפרט.

ישראל שחקה עד דק את עוצמתה המוסרית, ופתחה את הדלת ללחץ בינלאומי מעבר לסביר. כך הממשלה, שביקשה להיראות קשוחה ועומדת על שלה, שחקה את יכולתה להשפיע ולעצב את האזור, ולהיות חלק ממקבלי ההחלטות לגבי עתיד המדינה הפלסטינית. במילים אחרות, ממשלת "ימין על מלא", החולמת על סיפוח יהודה ושומרון ועזה – הניחה את היסודות להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

​אם כך, מה הבעיה? שהפלסטינים רחוקים מאוד מתפישת מדינה; הם עדיין מאמינים שבידם להכניע את ישראל באמצעות טרור. כמובן שזו הכללה, וישנם המוני פלסטינים שרוצים שקט, אך אוקטובר 2023 כנראה הפך את הקערה על פיה באמון בסיכוי לכך בקרב הישראלים. 

אכן, לפי סקרים שנערכו, גדל מספר הפלסטינים המעוניינים בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אך הם עדיין לא הרוב, אלא כמחצית. יש התקדמות, אך במקביל צומחת החשדנות בצד הישראלי.

לפי סקרים שנערכו, גדל מספר הפלסטינים המעוניינים בפתרון שתי מדינות לשני עמים. אך הם עדיין לא הרוב, אלא כמחצית מהציבור הפלסטיני. יש התקדמות, אך במקביל לה צומחת החשדנות בצד הישראלי

​חרף החשדנות הגוברת בישראל כלפי הפלסטינים מאז השבעה באוקטובר, בעקבות המדיניות הישראלית לאורך השנתיים האחרונות והשלכותיה מרחיקות הלכת – אנו נאלצים לקבל החלטות במהירות כדי לרכך את עוצמת הלחץ הבינלאומי.

ברור שעלינו ליטול יוזמה, להוביל ולא להיגרר, כדי ליזום פתרון שיתאים לנו. ברור גם שאת זאת הממשלה הנוכחית, על סבך מניעיה ההישרדותיים וחוסר רצונה ליטול אחריות, לא תוכל להוציא אל הפועל, ומוטב שתחזיר את המנדט לעם.

אל דאגה, אני לא תמים: זה לא יקרה מרצון אלא מכורח, אם אזרחי ישראל יאמרו בפה מלא שנמאס להם מההרס שהממשלה הנוכחית זורעת. לצערי, אין בינתיים אוזן קשבת לרעיון שלי למסד אי-אמון אזרחי, אי-אמון שנמדד במעין משאל עם.

אך בדמוקרטיה מתגוננת אין מנוס מלהשאיר לאזרחים חלון לשינויים עקרוניים; הם הריבון, ויש להם זכות מלאה להביע את רצונם גם לאחר הבחירות.

​אם כך, מה עושים? תפישתי היא כי הייאוש אינו תכנית עבודה. ברור גם שחברי הכנסת אינם מעוניינים בשינוי כללי המשחק, אלא מתכוונים להמשיך ב"עוד מאותו דבר". כאן המקום של החברה האזרחית לאחד כוחות, לבנות תכנית מוסכמת לשיקום והבראת מדינת ישראל. תכנית זו תשווק לציבור ותאלץ את מקבלי ההחלטות לדון בה.

הייאוש אינו תכנית עבודה. ברור שחברי הכנסת אינם מעוניינים בשינוי כללי המשחק, אלא מתכוונים להמשיך ב"עוד מאותו דבר". כאן המקום של החברה האזרחית לאחד כוחות, ולבנות תכנית לשיקום המדינה

נכון להיום, יש כבר הרבה עבודות מקצועיות שנעשו על ידי מספר לא מבוטל של עמותות. כעת, עמותות אלה ואחרות חייבות לעבוד יחד, להתגבר על הקשיים הכרוכים בשיתוף פעולה, ולפעול כקואליציה אזרחית לשיקום ישראל.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.