הפסגה בשארם א-שייח' המחישה, מבחינות רבות, את שיאו של המהלך שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ כפה על ישראל ועל חמאס, שהוביל להפסקת הלחימה ושחרור החטופים.

ההתכנסות של שורת מנהיגים מכובדת בעיר הקיט בסיני נועדה לשקף את תמיכתה של הקהילה הבינלאומית ב"תכנית טראמפ". ההצהרה שפורסמה בסיום המפגש מהווה אמירה כללית ביותר בעד כינון שלום, כיבוד זכויותיהם של בני כל הדתות באזור, מאבק בקיצוניות ורדיקליזם, ומחויבות לפתרון סכסוכים בדרכים דיפלומטיות.

אין בה כל מתווה להמשך הדרך, או לאופן בו הקהילה הבינלאומית סבורה שניתן וצריך לסיים את המלחמה ולהתקדם לשלבים הבאים. אין בה אזכור למדינה פלסטינית. מן הסתם, בנסיבות הללו, לאור המגוון הרחב של המשתתפים, ואולי גם לנוכח העובדה ש"תכנית טראמפ" נעדרת אבני דרך קונקרטיים, זה המרב שניתן היה להשיג.

בפסגה לא הוצג מתווה להמשך הדרך, או לאופן בו הקהילה הבינלאומית סבורה שניתן וצריך לסיים את המלחמה ולהתקדם לשלבים הבאים. אין בה אזכור למדינה פלסטינית. בנסיבות הללו זה כנראה המרב שניתן היה להשיג

מה בכל זאת ניתן ללמוד מן האירוע המרשים והקצר?

השחקנים העיקריים שרווים נחת מן האירוע הם אלו שחתמו על ההצהרה: ארה"ב, מצרים, טורקיה וקטאר. הנשיא טראמפ כיכב וניצח על המלאכה; הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי השיב לקהיר את מקומה המרכזי בדיפלומטיה האזורית; הנשיא הטורקי השיג תפקיד במלאכת "השכנת השלום", וכך גם קטאר, ובעיקר זה היה נחוץ לה לאחר התקיפה הישראלית הכושלת בדוחה.

שני השחקנים העיקריים הנוגעים בדבר – ישראל והפלסטינים – נעדרו. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לא הוזמן (וכדאי להניח בצד את אפיזודת שיחת הטלפון שלו עם הנשיא המצרי בחסותו של הנשיא טראמפ); והנשיא הפלסטיני אבו מאזן הגיע, אולם נדחק לגמרי הצדה (כך גם נראה בתמונה), אף אם זכה ללחוץ את ידו של הנשיא האמריקאי, שכזכור מנע את הגעתו לעצרת האו"ם. 

בעינה עומדת השאלה, מה משמעות חתימתם על ההצהרה של ארבעת המנהיגים, ועד כמה הם אמורים לגלות פעלתנות ב"קידום השלום". המעורבות המצרית הינה חיובית, כמובן, לישראל, ולו לנוכח העובדה שיש בכך כדי לצנן ולו במעט את המתח בין שתי המדינות.

שונה הדבר ביחס לטורקיה. יש לצפות שהנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ינצל את המנדט שניתן לו, תהא משמעותו אשר תהא, על מנת לגלות פעלתנות אסרטיבית בקידום האינטרסים הטורקיים, לא רק ביחס לרצועת עזה, אלא גם למעמדו מול סוריה, מזרח הים התיכון ומעבר לכך. ניתן לומר, שאנקרה זכתה בכרטיס הכניסה הן בזכות מערכת היחסים הקרובה בין ארדואן וטראמפ, והן לנוכח יחסיו עם חמאס, ובעיקר בנסיבות שנוצרו לאחר התקיפה בדוחה.

השחקנים העיקריים שרווים נחת מן האירוע הם אלו שחתמו על ההצהרה: ארה"ב, מצרים, טורקיה וקטאר. שני השחקנים העיקריים הנוגעים בדבר – ישראל והפלסטינים – נעדרו. נתניהו לא הוזמן ואבו מאזן נדחק הצדה

מעניינת לא פחות, ולא חסרת משמעות, עובדת היעדרם של מנהיגי סעודיה ואיחוד האמירויות. אפשר שמדובר בחילוקי דעות ביחס לשאלת מעמדו של חמאס ברצועה, או אולי "גינוני כבוד". כך או כך, לנוכח העובדה שמימון השיקום ברצועת עזה אמור להגיע ממדינות המפרץ, יש לכך משמעות לא מבוטלת.

הנשיא עמנואל מקרון, השושבין המשותף עם סעודיה לקידום ההכרה במדינה פלסטינית, נכח כמו גם ראש הממשלה הבריטי, ראשת הממשלה האיטלקית (שזכתה ל"מחמאות ייחודיות" מהנשיא טראמפ) ועוד. אף הנשיא הקפריסאי נכח. אנקרה דחתה על הסף דיווחים כאילו ארדואן פעל מאחורי הקלעים למנוע את השתתפות הנשיא הקפריסאי, וזאת בניגוד לדיווחים, שלא הוכחשו מצד אנקרה, כאילו ארדואן איים שלא להגיע לפסגה אם נתניהו יגיע.

פסגת שארם א-שייח' חותמת, לפי שעה, מהלך דרמטי שהנשיא טראמפ הוביל, שמשמעותו המעשית חשובה מאוד – סיום המלחמה ושחרור החטופים – אולם מותירה את שאלת השכנת השלום בערפל כבד. הימים והשבועות הקרובים יבארו אם אכן באמתחתו של הנשיא האמריקאי צעדים קונקרטיים שבכוונתו לקדם. מותר להיות (קצת) זהיר בהקשר זה, ולא לפתח ציפיות גבוהות מדי.

חשוב מאוד להביט במקביל לעבר שתי זירות מרכזיות נוספות – הלבנונית והסורית. האם הנשיא הלבנוני יצליח להתקדם בתהליך פירוק נשקו של חזבאללה (ויסתייע במחמאות שקיבל מטראמפ במהלך נאומו בכנסת), ובעיקר כיצד ישראל תפרש את רצונו של טראמפ, ושליחו טום באראק, בזירה הלבנונית. בהקשר הסורי נשכח, לפי שעה, ההסכם הביטחוני שאמור היה להיחתם בין ישראל וממשל א-שרע בסוריה. בעינה עומדת השאלה האם הסכם זה נאלץ לחסות בצל סיום המלחמה בעזה (וזה מובן), או שמא נדחק הצידה מסיבות אחרות. כדאי לשים לב לזוויות הטורקית והרוסית (אחמד א-שרע מבקר השבוע במוסקבה) בנדון.

פסגת שארם חתמה מהלך דרמטי שטראמפ הוביל לסיום המלחמה ושחרור החטופים – אך מותירה את שאלת השכנת השלום בערפל כבד. הימים והשבועות הקרובים יבארו אם אכן באמתחתו צעדים קונקרטיים בנושא

פטור בלא הזירה האיראנית לא ניתן, כמובן. בעינן עומדות התהיות לאן פניה של טהראן כעת, לאחר התקיפה הישראלית (והאמריקאית) והחזרת הסנקציות. ואולי לא פחות מכך מהן כוונותיה של ישראל, ועד כמה יש באמתחתה מחשבות ומהלכים נוספים, בתיאום אם לאו עם טראמפ.

לסיכום, אל לנו לזלזל מדי בחשיבותם של אירועים נוצצים ורבי משתתפים, אף אם נעדרים תכנים ברורים ביחס לצעדים הבאים. בה בעת, השלום אינו עומד בפתח, למרות דבריו של הנשיא טראמפ.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/