בעוד הפסקת האש השבירה בין ישראל לחמאס נראית עדיין טרייה למדי, ממסד מדיניות החוץ של וושינגטון עוסק במשחק הסלון האהוב עליו: הכרזה על ניצחון. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הכריז על עצמו כעושה-שלום-בכיר, ישראל קיבלו את החטופים החיים בדמעות ובחיבוקים ואת החטופים החללים לקבורה טיפין טיפין, ומנהיגי חמאס מתעקשים ממשרדיהם בדוחה שההתנגדות מנצחת. כולם, כך נראה, ניצחו.

הבעיה עם הנרטיב הניצחוני הזה היא שהוא מתעלם מהשאלה הבסיסית ביותר של הפוליטיקה במזרח התיכון: מי למעשה הרוויח מינוף אסטרטגי?

כל הצדדים המעורבים בהפסקת האש, כך נראה, ניצחו. הבעיה עם הנרטיב הניצחוני הזה היא שהוא מתעלם מהשאלה הבסיסית ביותר של הפוליטיקה במזרח התיכון: מי למעשה הרוויח מינוף אסטרטגי?

הסירו את המפגשים המרגשים, את תצלומי היח"ץ הנשיאותיים ואת התעמולה מכל הצדדים, ותמונה אחרת מתגלה. המנצח הגדול של הסיבוב הזה בסכסוך הישראלי-פלסטיני האינסופי אינו בירושלים, בעזה או אפילו בוושינגטון. הוא בדוחה.

קטאר השיגה הישג יוצא דופן. האמירות הזעירה בילתה שנים באירוח הנהגת חמאס, במימון הארגון דרך ערוצים שונים ובשידור הנרטיב שלו דרך אל-ג'זירה ברחבי העולם הערבי. לפי כל קנה מידה סביר, קטאר הייתה מאפשרת מפתח של האסטרטגיה הפוליטית והצבאית של חמאס. ובכל זאת, איכשהו, קטאר יצאה מהמלחמה האחרונה הזו לא כמנודה אלא כמתווכת הכוח הבלתי נמנעת של המזרח התיכון.

שקלו את האבסורד של המצב. כשטראמפ היה צריך לתווך הפסקת אש, הוא לא פנה בעיקר למצרים, בעלת ברית ותיקה של אמריקה שבעצם חולקת גבול עם עזה ותיווכה הסכמים קודמים. הוא לא העלה את ערב הסעודית, המשקל הכבד האזורי שוושינגטון חיזרה אחריו במשך עשרות שנים. הוא פנה לקטאר, המדינה שנתנה למנהיגי חמאס בית נוח בזמן שתכננו וחגגו את התקפות ה-7 באוקטובר. ראש הממשלה הקטארי הפך למתווך החיוני, האיש ששני הצדדים היו צריכים כדי להגיע להסכם.

התשואה עבור קטאר הייתה יוצאת דופן. איפה מתקיימות הפסגות האזוריות? בדוחה. מי קובע את תנאי סיוע השיקום והסיוע ההומניטרי? קטאר. איזה מנהיג ערבי לא עמד בלחץ מטראמפ לקבל פלסטינים עקורים? האמיר של קטאר, בעוד שנשיא מצרים עבד אל פתאח א-סיסי הושפל בפומבי בגלל הצעת "רביירת עזה". כשישראל ניסתה תקיפה על משרדי חמאס בדוחה בספטמבר האחרון ואז התנצלה על "התקלה", מעמדה הבלתי ניתן לנגיעה של קטאר אושר. מנהיגים ערבים שהחרימו את קטאר במהלך משבר המפרץ ב-2017 עכשיו עומדים בתור בדוחה, מכירים בכך שכאן שוכנת ההשפעה האמיתית.

קטאר הייתה מאפשרת מפתח של האסטרטגיה הפוליטית והצבאית של חמאס. ובכל זאת, איכשהו, היא יצאה מהמלחמה האחרונה הזו לא כמנודה אלא כמתווכת הכוח הבלתי נמנעת של המזרח התיכון

זהו ריאלפוליטיק במיטבו, וקטאר שיחקה את המשחק בצורה מבריקה. על ידי שמירה על יחסים עם כולם – חמאס וארה"ב, איראן ושכנות המפרץ של ישראל, האחים המוסלמים והרודנים הפרגמטיים – קטאר הפכה את עצמה לבלתי נמנעת. האסטרטגיה של האמירות חושפת אמת לא נוחה על הפוליטיקה במזרח התיכון: להיות המתווך בין אנטגוניסטים זה יותר בעל ערך מאשר להיות בעל ברית אמין של צד אחד. קטאר הימרה על שמירת ערוצים פתוחים לכולם, וההימור הזה השתלם בגדול.

בינתיים, מה ישראל השיגה למעשה? בנימין נתניהו יכול להצביע על יכולות מופחתות של חמאס ועל חטופים שחזרו, אבל המטרה המוצהרת להרוס את חמאס נכשלה בעליל. דיווחים מרובים מאשרים שחמאס שומר על שליטה בעזה. הארגון עמד במתקפה הישראלית ויצא שלם עם נרטיב ההתנגדות שלו. במלחמה אסימטרית הישרדות שווה לניצחון, וחמאס שרד.

העלויות עבור ישראל מסחררות. מאות חיילים אבדו במערכה מתישה שלא הניבה תוצאה מכרעת ורבים עוד יותר נפגעו בגוף ובנפש. בידוד בינלאומי שמאיים להפוך לקבוע. אפילו בעלות ברית מסורתיות איימו בסנקציות כשנתניהו הכריז על תכניות לתפוס את כל עזה. הפסקת האש אינה יציבה מטבעה, עם הפרות שמצטברות והאתגר הביטחוני היסודי לא השתנה. ישראל יכולה לחדש את הפעולות, אבל באיזה מחיר? כל הסלמה מבודדת עוד יותר את המדינה תוך כישלון להתמודד עם הבעיה המרכזית.

חמאס, מצדו, שילם מחיר כמעט בלתי נתפס עבור הישרדותו. עזה שוכבת בהריסות, עשרות אלפי הרוגים, תשתית נהרסה, אוכלוסייה עקורה. אבל מנקודת המבט של חמאס, זהו מחיר ההתנגדות. הארגון נשאר חמוש, מסרב לפרוק נשק כפי שתכנית טראמפ דורשת, ושומר על סמכותו בכל מה שנשאר מעזה. הוא הפסיד קרבות אבל לא את המלחמה, לפחות לא לפי החישוב שלו.

מה ישראל השיגה למעשה? נתניהו יכול להצביע על יכולות מופחתות של חמאס ועל חטופים שחזרו, אבל המטרה המוצהרת להרוס את חמאס נכשלה בעליל. והעלויות לישראל מסחררות

עבור ממשל טראמפ, הפסקת האש מציעה תיאטרון פוליטי אבל עמימות אסטרטגית. כן, חטופים חוזרים הביתה וטראמפ יכול לתבוע קרדיט. אבל מה למעשה נפתר? הסוגיות היסודיות נשארות ללא מענה. חמאס לא הובס. העתיד של ממשל עזה אינו מוגדר. תכנית השלום של הממשל היא שאפתנית במקרה הטוב, עם פרטים קריטיים מעורפלים ומנגנוני אכיפה לא קיימים. זהו ניהול משברים, לא פתרון סכסוכים – עוד הפסקת אש שתחזיק מעמד עד שלא.

הטרגדיה האמיתית שייכת לעם הפלסטיני. עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פצועים, הרס עצום, וללא נתיב לקראת ההגדרה העצמית והכבוד שנשארים הליבה של שאיפותיהם הלאומיות. הרשות הפלסטינית נשארת לא רלוונטית, האסטרטגיה של חמאס הביאה הרס ולא שחרור, ותשומת הלב של הקהילה הבינלאומית בהכרח תסחף למקום אחר. שאלת "היום שאחרי" – מי שולט בעזה וכיצד היא מבונה מחדש – נשארת ללא תשובה כי היא בלתי ניתנת למענה בתנאים הנוכחיים.

ראינו את הדפוס הזה בעבר, וההיסטוריה לא מציעה נחמה. אוסלו זכה לשבחים כפריצת דרך. ההתנתקות מעזה ב-2005 הייתה אמורה לשפר את הביטחון הישראלי. הסכמי אברהם היו אמורים ליצור ארכיטקטורה אזורית חדשה. בכל פעם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הבלתי פתור חזר ועלה, שיבש תכניות גדולות וחשף את האשליה שהבעיה יכולה להיות מנוהלת, מוכלת או לייחל שתיעלם.

הפסקת האש הנוכחית תעקוב אחר אותו מסלול. יהיו הבטחות שיקום שידעכו, הידרדרות הדרגתית של ההסכם, מתחים מחודשים ואלימות בסופו של דבר. החטופים החללים יחזרו הביתה עד שחדשים ייתפסו. המחזור נמשך כי המניעים הבסיסיים נשארים ללא שינוי: חזונות בלתי ניתנים לפשרה של ביטחון וריבונות, תפקיד נותני חסות חיצוניים שנהנים מהמשך הסכסוך, והיעדר רצון פוליטי להתייחס לגורמי השורש.

עבור ממשל טראמפ, הפסקת האש מציעה תיאטרון פוליטי אבל עמימות אסטרטגית. כן, חטופים חוזרים הביתה וטראמפ יכול לתבוע קרדיט. אבל מה למעשה נפתר? הסוגיות היסודיות נשארות ללא מענה

אבל בעוד כולם עוברים מחזור של אלימות ושלום זמני, קטאר צוברת השפעה. האמירות גילתה שבסכסוכים האינסופיים של המזרח התיכון, המנצחים האמיתיים הם לא אלה שנלחמים אלא אלה שמתווכים את השלום בין הלוחמים. כל משא ומתן להפסקת אש מחזק את מעמדה של דוחה. כל מאמץ שיקום מעביר משאבים דרך ידיים קטאריות. כל משבר מביא מנהיגים ערבים ומערביים לדלת של קטאר.

זה אמור להטריד את קובעי המדיניות של וושינגטון, אם כי ככל הנראה זה לא עושה זאת. על ידי העלאת קטאר כמתווכת המפתח, ארצות הברית העצימה מדינה שבעצם מערערת אינטרסים ובעלי ברית אמריקאיים. התמיכה של קטאר באחים המוסלמים ובחמאס, השפעת רשת אל-ג'זירה שלה, ומשחק האיזונים שלה בין איראן למפרץ – כולם פועלים נגד היעדים האמריקאיים. ובכל זאת קטאר הצליחה לשכנע את וושינגטון שהיא בלתי נמנעת, ובמדיניות חוץ כמו בעסקים, התפיסה לעתים קרובות הופכת למציאות.

הטרגדיה היא שהתוצאה הזו הייתה לחלוטין צפויה. מלחמות עם יעדים לא מציאותיים מייצרות מסקנות לא מספקות. סכסוכים המונעים על ידי תביעות בלתי ניתנות לפשרה לא יכולים להיות מנוהלים משם. ובהיעדר פתרון אמיתי, שחקנים אופורטוניסטיים ינצלו את החלל לטובתם. קטאר עשתה בדיוק זאת, הפכה את נכונותה לדבר עם כולם למעמד של דומיננטיות אזורית שהגודל, העושר והכוח הצבאי שלה לבדם לעולם לא יכלו להשיג.

בעוד כולם עוברים מחזורים של אלימות ושלום זמני, קטאר צוברת השפעה. האמירות גילתה שבסכסוכים האינסופיים של המזרח התיכון, המנצחים האמיתיים הם לא אלה שנלחמים אלא אלה שמתווכים

אז מי ניצח בהפסקת האש בעזה? תסתכלו לדוחה, שם מנהיגי חמאס נשארים יושבים בנוחות, שם מתכנסות פסגות אזוריות, ושם האמיר וראש הממשלה שלו מחייכים בידיעה כשהעולם דופק שביל לדלתם. כשכל האחרים משחקים דמקה, מזיזים כלים קדימה ואחורה על אותן משבצות שנויות במחלוקת – קטאר משחקת שחמט, והיא כמה מהלכים לפניהם.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.