נראה שמאחורי הקלעים הוא מנסה להגיע לעסקת טיעון, בלי הרשעה, בלי קלון, בלי הודאה במרמה ובהפרת אמונים, ואולי עם הודאה סמלית ("לא ראיתי, לא ידעתי"), שתפריש אותו בכבוד מראשות הממשלה, שתוציא אותו אלפרד דרייפוס ישראלי, קורבן של מערכת המשפט, הפרקליטות, השמאל, האליטות והתקשורת כמובן.

בפועל, בנימין נתניהו קורס מול החקירה הנגדית, שממנה כה חשש. לפי דיווחים עיתונאיים (לא ספינים של השופרות) מבית המשפט, הוא הולך ומסתבך, מסתבך והולך, סותר את עצמו, משנה גרסאות, מתפתל, מסתמך על הזיכרון הקצר של הציבור, מגייס לעזרתו את כל מי שהוא יכול: החל מגורמי ביטחון ועד השרים והח"כים המתקרנפים, מהשופרות ועד הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. וגם הנשיא הרופס יצחק הרצוג דואג לשמור על נתניהו מאוחדת.

בפועל, נתניהו קורס מול החקירה הנגדית, שממנה כה חשש. לפי דיווחים עיתונאיים (לא ספינים של השופרות) מבית המשפט, הוא הולך ומסתבך, סותר את עצמו, משנה גרסאות, מתפתל, מסתמך על הזיכרון הקצר של הציבור

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אם זה לא היה אמיתי, לא היינו מאמינים.

אבי הקונספציה, האחראי הישיר והעיקרי לטבח 7 באוקטובר, ראש ממשלת ההרס, החורבן וההפקרה, שדם הנרצחים וההרוגים גם על ידיו, עושה שמיניות באוויר כדי להיחלץ מהמשפט, שאם יורשע בו, הוא ייאלץ לבלות בכלא. הוא מ-פ-ח-ד.

נתניהו, כפי שמעידים מנהיגים בעולם שנפגשו אתו, הוא מנהיג חלש, איש ריב ומדון ושקרן בחסד. נכון, התפקיד שלו הוא הכי קשה בעולם, לפעמים בלתי אפשרי, ולזכותו ייאמר, שהוא מצליח לשרוד בתפקיד הזה כמעט 30 שנים ברציפות.

ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, אמר פעם ברגע של כנות, שפוליטיקאי, לא כל שכן ראש ממשלה, צריך לפעמים לשקר. אבל אותו יצחק שמיר גם אמר על נתניהו שהוא "מלאך חבלה".

עכשיו נתניהו בשלבי קריסה. התפוררות מתקדמת. רק נס יציל אותו. טראמפ הוא סוג של נס מבחינתו. נתניהו מחשב את קיצו הפוליטי לאחור והוא נמצא במאבק נגד הזמן. חבל ההצלה שלו הן הבחירות, שאם לא יצליח לדחות או לבטל אותן, יתקיימו באוקטובר 2026. עכשיו מקורביו מפריחים בלון ניסוי: הוא שוקל להכריז על בחירות בזק בעוד שלושה חודשים.

למזלו ולדאבוננו אין אופוזיציה. במקום לנהל מלחמת גרילה, ראשי האופוזיציה מתנהלים כאילו הם נמצאים בסדנה לנימוסים והליכות של חנה בבלי. יאיר לפיד אומר להגנתו, שהוא לא רוצה להשתמש בסגנון הרעיל של מכונת הרעל. גדי איזנקוט, הבטחה גדולה, נראה עייף וחסר כריזמה. היחידי שנותן פייט לנתניהו הוא יאיר גולן, אבל אין לו מספיק כוח פוליטי לנצח את המכונה המשומנת. וכך הגענו לכך שברירת המחדל היא נפתלי בנט.

למזלו ולדאבוננו אין אופוזיציה. במקום מלחמת גרילה, ראשי האופוזיציה נוהגים כמו בסדנה לנימוסים והליכות. לפיד אומר להגנתו שאינו רוצה להשתמש בסגנון הרעיל של מכונת הרעל, איזנקוט נראה עייף וחסר כריזמה

מי נשאר? התקשורת.

כשנתניהו זכה בבחירות ביוני 1996 הוא אמר למקורביו: "אני צריך מדיה כדי להצליח". הוא ידע מה שהוא אומר. המשפט הזה לא זכה לכותרות או להתייחסות חריגה. איזה פוליטיקאי או מנהיג לא צריך מדיה?

אבל אצל איש השיווק נתניהו הצורך במדיה הפך לאמנות פורצת דרך. אף אחד לא האמין שהשימוש האובססיבי במדיה יגיע לממדים מפלצתיים כפי שהם היום. כמו שיובל רבין אמר לאחרונה בריאיון לאולפן שישי: "נתניהו לא עושה פיפי בלי שיחשוב מה זה יעשה לדעת הקהל".

כאן צריכה התקשורת להיכנס לפעולה. לא עוד לשבת על הגדר ולדווח. אנחנו במצב חירום. תקשורת המיינסטרים צריכה לרדת מהגדר ולתפוס צד. לנקוט עמדה ברורה. אין יותר אובייקטיביות או שמירה על איזון מזויף.

התקשורת, ברובה, אולי שמאלנית – אבל מתנהלת עם שתי ידיים שמאליות. עם רגשות אשמה. עם איזה צורך אובססיבי לשמור על "הגינות" ועל איזון קדוש.

מלבד כמה יוצאים מהכלל, שאינם מעידים על הכלל: "אזור מלחמה" של רביב דרוקר בערוץ 13 היא כיום תוכנית הטלוויזיה הכי נשכנית, הכי בועטת והכי לא אובייקטיבית.

גם "מוריה וברקו" באותו ערוץ היא תוכנית דעתנית ובועטת, אבל נוטה להתברברות יתר  עם פאנל שברובו צעקני ולא אפקטיבי. אופירה ברקו, שנפרדה מחיים לוינסון בערוץ 12, התחילה טוב, אבל  מחפשת את עצמה.

תקשורת המיינסטרים צריכה לרדת מהגדר ולנקוט עמדה ברורה. התקשורת, ברובה, אולי שמאלנית – אבל מתנהלת עם שתי ידיים שמאליות. עם רגשות אשמה. עם איזה צורך אובססיבי לשמור על "הגינות" ועל איזון קדוש

מלבד תוכניות אלה, יש פה ושם עיתונאים בודדים, שמעמדם חזק מספיק כדי שיוכלו להתבטא באומץ ובחופשיות. כולם נמצאים בערוץ 12: אמנון אברמוביץ', גיא פלג, בן כספית, יואב לימור ולפעמים גם דפנה ליאל. ויש אולי עוד שניים שלושה ששכחתי. כל השאר מנומסים להחריד ושומרים באדיקות על איזון עד כדי כך, שהם דואגים לפמפם באופן סדיר את הספינים של "מקור מדיני בכיר" ו"גורם בכיר המעורה בפרטים". כולם הרי יודעים במי מדובר. ועל הכתב המדיני הפושר של ערוץ 12, ירון אברהם, כתופעה מייצגת, כבר נאמר כמעט הכול.

זו אותה תקשורת, שחטאה הגדול היה לבנות את איתמר בן גביר, כהניסט ועבריין מורשע, ולסלול את דרכו לכנסת, לממשלה ולעמדת כוח מפחידה. עיתונאים לא מעטים נפלו בפח של בן גביר ("הוא מעניין", "הוא מקור טוב") ורובם מודים היום בטעותם. מאוחר מדי.

יותר מהכול נתניהו פוחד מהתקשורת. היא היחידה שיכולה להפיל אותו. הוא יודע מה שאחרים עדיין לא מבינים, שהתקשורת תכריע את הבחירות הבאות. ולכן הוא משקיע את רוב מרצו וזמנו בשמירה על תדמיתו כמנהיג היחידי שיוציא את ישראל מהבוץ המדיני והביטחוני.

התקשורת, למרבה הצער, משתפת פעולה עם נתניהו. הוא לא צריך להשתלט עליה. הוא כבר שולט בה. הוא משתמש בה. התקשורת במדינה דמוקרטית צריכה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. וכיום, ברובה הגדול של התקשורת, הכלב הזה מכשכש בזנב. ככה אי אפשר לעשות מהפך ולהציל את המדינה.

התקשורת הכתובה והאלקטרונית חייבת לעלות על המגרש ולהשתלב בהתקפה ולא להשאיר את הזירה לרשתות החברתיות. רק תקשורת גרילה בועטת, חצופה, אמיצה, נשכנית, לא מנומסת, לא מתרפסת ולא אובייקטיבית, תצליח לעצור את המפולת. בלי מורא ובלי משוא פנים. אבל עם סכין בין השיניים.

התקשורת משתפת פעולה עם נתניהו. הוא לא צריך להשתלט עליה. הוא כבר שולט בה ומשתמש בה. תקשורת במדינה דמוקרטית צריכה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. כיום, ברובה הגדול, היא מכשכשת בזנב

רק תקשורת חזקה באמת תציל אותנו מאיש השיווק הנכלולי, ראש ממשלת האסונות, שחטף מדינה שלמה כדי לשרוד בשלטון ולהימלט מהמשפט ומהכלא. עברנו כבר את הדקה ה-90. אנחנו בזמן פציעות. אם נתניהו לא יקרוס, אנחנו נקרוס.

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.