יש רגעים נדירים שבהם ההיסטוריה פותחת דלת, קצרה בזמן, גדולה בהשלכות. ומי שמשכיל להיכנס מקבע את מעמדו לדורות. המזרח התיכון נמצא עכשיו ברגע כזה. למרות הכאב, הטראומה והדם שנשפכו כאן בשנתיים האחרונות, נפתח עבור ישראל חלון הזדמנויות היסטורי להשתלב במערך אזורי חדש שמושתת על פיתוח, תשתיות, יציבות אזורית ואינטרסים גלובליים – לא רק כוח צבאי.

המהפכה הזאת מרוכזת סביב יוזמת "מסילות השלום" (India–Middle East–Europe Economic Corridor IMEC): מסדרון סחר, אנרגיה, טכנולוגיה ומידע שיחבר את הודו, מדינות המפרץ הפרסי, ישראל ואירופה. זו אינה "עוד יוזמת שלום". זהו תכנון מחדש של מאזן הכוחות הגיאופוליטי ברמה העולמית, שבו המזרח התיכון מפסיק להיות זירת לחימה אינסופית, והופך לגשר כלכלי אסטרטגי בין מזרח למערב.

המסדרון שיחבר את הודו, מדינות המפרץ הפרסי, ישראל ואירופה אינו עוד "עוד יוזמת שלום". זהו תכנון מחדש של מאזן הכוחות הגיאופוליטי העולמו, בו המזה"ת הופך מזירת מלחמה לגשר כלכלי אסטרטגי בין מזרח למערב

מהי IMEC, ולמה היא גדולה יותר מכל מה שישראל הכירה עד היום?

IMEC היא תכנית-על, שנועדה לרענן את מפת הסחר העולמית ולחבר ישירות בין הודו לאירופה דרך המזרח התיכון. היא מבקשת ליצור מסדרון תחבורה, אנרגיה ודאטה שיחבר בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן, ישראל ויוון – ומשם לאירופה. זהו שילוב של תשתיות פיזיות ודיגיטליות שיצמצם זמנים, עלויות ותלות בגורמים עוינים.

ברמה המעשית, התכנית כוללת מסילות רכבת מהירות ונמלים משודרגים שיקצרו את הובלת הסחורות מהודו לאירופה מ-30 עד 40 יום במעבר ימי לכ-12 עד 15 ימים במסלול משולב יבשתי-ימי. לצד זאת, היא כוללת צינורות אנרגיה ומימן ירוק שיאפשרו העברת דלקים נקיים מהאזור לאירופה, והקמת עמוד שדרה דיגיטלי – כבלי דאטה ותשתיות ענן – שיחברו בין תעשיות הטכנולוגיה והחדשנות של הודו, המפרץ, ישראל ואירופה.

מבחינה אסטרטגית, IMEC אינה רק פרויקט תשתיות, אלא יצירת רשת אינטרסים אזורית הדוקה, שבה שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי הופך למרכיב יציבות. ברגע שמדינות מחוברות זו לזו בסחר, באנרגיה ובדאטה – יש להן הרבה יותר מה להרוויח משיתוף פעולה, והרבה יותר מה להפסיד מעימות.

מי מאחורי המהלך?

ארה"ב, הודו, סעודיה, איחוד האמירויות, ישראל והאיחוד האירופי. זה לא פורום דיפלומטי, זו ברית אינטרסים שמחברת בין דמוגרפיה (הודו), הון ואנרגיה (המפרץ), חדשנות (ישראל) ושווקים (אירופה) — עם ארה"ב כעוגן האסטרטגי.

זה לא פורום דיפלומטי, זו ברית אינטרסים שמחברת בין הדמוגרפיה של הודו, ההון והאנרגיה של סעודיה ואיחוד האמירויות, החדשנות של ישראל והשווקים של אירופה — עם ארה"ב כעוגן האסטרטגי

מבחינת וושינגטון, IMEC עונה על שלושה אינטרסים גלובליים:

1. בלימת סין – יצירת אלטרנטיבה למיזם "החגורה והדרך".
2. ריסון איראן ורוסיה – הפחתת תלות האזור באנרגיה ובנתיבי ים שבשליטתן.
3. עיגון הגוש הפרו-מערבי – שילוב הודו במערך השפעה מערבי-יציב.

לכן הממשל דוחף את המהלך בכל הכוח: זה לא "עוד פרויקט במזרח התיכון" – זו חוליה קריטית במאבק על הסדר העולמי של המאה ה-21. זו מעורבות אמריקאית חסרת תקדים, לא "מחווה לישראל" אלא מהלך אסטרטגי.

קל להחמיץ זאת כששקועים במלחמה, אך רמת המחויבות האמריקאית למהלך הזה היא יוצאת דופן. כבר מתקופת הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ניתן היה לזהות את הכיוון, והיום תחת מנהיגות של הנשיא דונלד טראמפ המאמץ קיבל אופי שיטתי: שליחים בכירים במשימות רצופות (בהם סטיב ויטקוף, ברט מקגורק וג'ייק סאליבן), ומטוסי מנהיגים נוחתים ברצף בירושלים, ריאד, קהיר ואבו דאבי כמעט כמו "רכבת אווירית" דיפלומטית. המסר ברור: IMEC הוא יעד על של המערב, וישראל חלק ממנו.

בעיני הממשל, פירוק כוחו של חמאס (והגרורות השיעיות) הוא תנאי לפתיחת המסדרון ולהתקדמות האזורית. לכן ישראל קיבלה חלון של חסד נדיר – כמעט שנתיים של גיבוי צבאי, מדיני ומודיעיני כדי לעשות את מה שהאזור לא יכול לעשות בלעדיה: להסיר את אבן הנגף – להשמיד את ארגון הטרור חמאס.

בעיני הממשל, פירוק כוחו של חמאס (והגרורות השיעיות) הוא תנאי לפתיחת המסדרון ולהתקדמות האזורית. לכן ישראל קיבלה חלון של חסד נדיר – כמעט שנתיים של גיבוי צבאי, מדיני ומודיעיני למימוש מטרה זו

בעיני דונלד טראמפ, שלא אחת דיבר על משילות כלכלית כתרופת-על לאלימות, עזה יכלה להפוך מחזית מתמשכת של עוינות למוקד צמיחה. בעיניו, עזה יכולה הייתה להפוך מחזית טרור ל"ריביירה אזורית" – לא כבדיחה, אלא כחלק מחזון פיתוח כלכלי מהיר שייצר מציאות שבה לכולם יותר כדאי לשגשג מאשר להילחם.
מי שייפלט מהמשחק הוא לא ישראל, אלא חמאס.

יש בישראל מי שחוששים שהאזור "יתקדם בלעדינו". האמת הפוכה: ישראל כבר בפנים. הגורם שלא יהיה חלק מהיום שאחרי במרחב הוא חמאס. התפיסה האמריקאית השתנתה: עזה איננה "לב הסכסוך", אלא רכיב שיש לייצב כדי לאפשר את ההתקדמות האזורית כוללת.

מכאן הרעיון לקדם ממשלת טכנוקרטים בעזה. שלב מעבר אזרחי, מעשי ולא אידיאולוגי, שאם יוכיח יציבות ומסוגלות שיקום, עשוי להפוך קבוע, לטובת העזתים, האזור וישראל.

מה ישראל מרוויחה אם תפעל עכשיו?

הרווח לישראל אינו סמלי, אלא רווח משולש:

1. גיאו-פוליטי: עיגון מעמדה של ישראל כשותפה בכירה במהלך מערבי היסטורי, ולא רק כ"מוקד משבר" ולחימה.
2. כלכלי-פיתוחי: גישה לתשתיות, לשווקים, להשקעות ולשיתופי פעולה אזוריים אדירים, שיהוו מנוע צמיחה לדור שלם.
3. ביטחוני: אף שאין ודאות, הניסיון מלמד שבכל הסדר אזורי משמעותי, ארה"ב עיגנה את ביטחון ישראל כחלק מהעסקה. מרכיבי הביטחון לא "ייעלמו" — הם צפויים להשתדרג לתוך מערכת יציבה יותר.

בעיני טראמפ, שדיבר על משילות כלכלית כתרופת-על לאלימות, עזה יכלה להפוך מחזית מתמשכת של עוינות למוקד צמיחה. בעיניו, עזה יכולה הייתה להפוך מחזית טרור ל"ריביירה אזורית" – כחלק מחזון פיתוח כלכלי

אם ישראל לא תיכנס – אחרים יגרפו במקומה את הרווח

המזרח התיכון יודע למלא חללים. אם ישראל תתעכב, תהסס או תנהל את הרגע ההיסטורי כמו עוד יום בקבינט – סעודיה, האמירויות או מצרים יקחו את הקרדיט ואת הדיבידנד האסטרטגי.

פרויקט IMEC יקרה, עם או בלי הובלה ישראלית. ההבדל הוא האם ישראל תהיה שחקן מוביל או משתתפת משנית.

ההיסטוריה מזכירה: פריצות מגיעות דווקא אחרי זעזועים

קשה לראות את זה תוך כדי כאב לאומי, אבל ההיסטוריה הישראלית והאזורית מלמדת: לא פעם, רגעי השבר הגדולים היו גם נקודת הזינוק להתחדשות. כך קרה אחרי 1967. כך קרה בשנות ה-70 לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שהולידה יציבות מדינית וצמיחה כלכלית אדירה בעשור השלישי של מדינת ישראל.

גם הפעם, הטבח הנורא של השבעה באוקטובר 2023, שנועד במובהק לטרפד את הנורמליזציה במזרח התיכון ואת קידום פרויקט IMEC – עשוי להתברר בדיעבד כרגע ההיפוך. הכאוס של היום עשוי להיות היסוד המכונן לסדר של היום שאחרי. ישראל ניצבת מול חלון הזדמנות שאינו מגיע יותר מפעם בדור. הוא נפתח כעת, והוא לא יישאר פתוח לנצח. השאלה האמיתית היא: האם ישראל תפעל כאומה שמעצבת את עתידה, או כאומה שמגיבה באיחור ומפספסת הזדמנויות היסטוריות?

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך (17 שנות ניהול תיכון) – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות וצוותים חינוכיים. מנכ"ל בית עדן.