כול תקופה מצמיחה כמה רגעים איקוניים שמסמלים את כול מה שהשתבש. החלטה של בעלי המניות של טסלה, שהתקבלה החודש, להעניק לאילון מאסק חבילת תגמול של עד טריליון דולר היא רגע כזה – לא רק משום שהמספר עצמו בלתי נתפס, אלא משום שהוא משתלב היטב במגמה העולמית הרחבה יותר של דמויות כוחניות המתנהגות ללא כול בושה.

החבילה שוברת-השיאים פרוסה על פני עשור ותלויה ביעדים, כן – אבל עדיין טריליון דולר הוא מספר שמותח את גבולות הדמיון. מספר שמתקרב לכול התוצר הלאומי של ערב הסעודית. אם תבזבזו מיליון דולר ביום, תמשיכו לבזבז עד שנת 4765.

החבילה שוברת-השיאים שקיבל אילון מאסק פרוסה על פני עשור ותלויה ביעדים, כן – אבל עדיין טריליון דולר הוא מספר שמותח את גבולות הדמיון. מספר שמתקרב לכול התוצר הלאומי של ערב הסעודית

אם תערמו את הסכום בשטרות של דולר אחד, תגיעו לגובה של יותר מ-100,000 ק"מ – כשליש הדרך לירח. בטריליון דולר אפשר היה לספק קורת גג לכול חסרי הבית בארה"ב, לממן את האו"ם לאלף השנים הבאות, או למחוק את חובות הסטודנטים לדורות. זה פי חמישה מערכה הנוכחי של תוכנית מרשל. אז זה מוזר.

מאסק וטסלה לא המציאו את העוול הזה – הם פשוט הביאו אותו לשלמות חדשה. בארצות הברית, שכר המנכ"לים עלה מאז סוף שנות ה־70 בכאלף אחוזים, בעוד שהעובד הממוצע הרוויח רק כמה עשרות אחוזים ריאליים – ולעיתים אף נסוג לאחור. ברור שמנהלים צריכים להרוויח יותר מסיבות שונות – תגמול על מאמץ, נאמנות, יכולת ושאפתנות. השאלה היא כמה, והנה התשובה: היחס בין שכר מנכ"ל לעובד תפח מ־20:1 לכ־300:1.

איך זה קרה? מאז סוף שנות ה־70, עם התפשטות הדה־רגולציה, ההפרטה, היחלשות איגודי העובדים וההון הגלובלי החופשי – דתם של רונלד רייגן, מרגרט תאצ'ר ושות' – הממשל התאגידי הוסב בשקט למצב של סגידה לבעלי מניות. שכר מבוסס-מניות ואופציות עודד הימורים ממונפים על השוק. מאחר שחלק גדול משכר המנכ"ל קשור לביצועי המניה, מהלכים קצרי טווח כמו רכישות עצמיות או קיצוצי עלויות יכולים לייצר תגמולים עצומים – גם אם הם מזיקים לחברה עצמה.

חברי הדירקטוריון עצמם נהנים מאותו קצר־טווחיות, גם אם החברה והעובדים לא. הם בעצם בקנוניה עם המנכ"ל. לזה נוסף המיתוס המגוחך שמנכ"לים – רובם לא גאונים יוצאי דופן אלא טיפוסים רגילים – הם גאונים חסרי תחליף, שאם לא יתגמלו אותם באופן מופרך, הם פשוט יקומו ויעזבו. כול מי שפגש מנכ"לים, או מנהלים בכירים, יודע עד כמה זה מגוחך. הייתי אחד מהם עד לא מזמן.

מסוף שנות ה־70, עם התפשטות הדה־רגולציה, ההפרטה, היחלשות איגודי העובדים וההון הגלובלי החופשי – דתם של רייגן, תאצ'ר ושות' – הממשל התאגידי הוסב בשקט למצב של סגידה לבעלי מניות

בסביבה המעוותת הזו מצופה מאיתנו להאמין שמאסק הוא ממש הגאון מפרטוריה. בואו נבדוק את זה.

כן, מאסק היה ממייסדי Zip2 ובהמשך X.com שהפכה לפייפאל, ותרם לביסוס התשלומים המקוונים. הוא בנה את טסלה ליצרנית רכב חשמלי משמעותית והקים את SpaceX שהוזילה משמעותית את עלויות השיגור. הוא השיק פרויקטים נוספים – חלקם חשובים, חלקם פחות. זה בהחלט רזומה מרשים. אבל יש גם ראיות רבות ומטרידות לכיוון השני. צפו:

הדבר הסוריאליסטי ביותר הוא הטענה שחייבים להעניק לאדם שכבר שווה כמעט חצי טריליון דולר עוד טריליון כדי "לדרבן" אותו. מאסק מחזיק בכ־900 מיליון מניות טסלה בשווי של כ־400 מיליארד דולר. אם זה לא מספיק כדי לשמור על עניינו בחברה – אז הוא מוזר אף יותר מכפי שנדמה.

ואם כבר מוזר, בואו נסתכל על טסלה עצמה — חברת רכב חשמלי עם שווי ענק אך עם ירידה במסירות וריבוי תחרות. החברה מוצגת לעיתים כהישג הנדסי מזהיר. למעשה, הבסיס להצלחתה היה בעיקר מדיניות ממשלתית. הזיכויים הפדרליים לרכב חשמלי – שנועדו לזרז מעבר מדלקים פוסיליים – תמכו בשולי הרווח של טסלה, שמרו על ביקוש, והעניקו לה יתרון על פני מתחרות.

לפי הטענה הסוריאליסטית, חייבים להעניק לאדם שכבר שווה כמעט חצי טריליון דולר עוד טריליון כדי "לדרבן" אותו. מאסק מחזיק בכ־900 מיליון מניות טסלה בשווי כ־400 מיליארד דולר. זה לא מספיק כדי לדרבנו?

חלק גדול מהונה של מאסק, משווי מניית טסלה ומהעילה לחבילת הטריליון, קשור בצורה הדוקה לאותה ממשלה שהוא מבלה שנים בגידוף, כאילו הייתה מנופחת, עריצה או מושחתת. רוצים לדבר על "עודף התערבות ממשלתית"? המקרה הבולט ביותר, בפועל, הוא צינור הסובסידיות שמזרים את הונו.

זו קארמה לא טובה לנשוך את היד שמאכילה אותך.

והקארמה מחמירה כשנזכרים באובססיה של מאסק בחודשים הראשונים של דונלד טראמפ 2.0 לפיטורי המונים של אנשים שעובדים למחייתם. הוא הגדיר עצמו נביא של ביטול הבירוקרטיה, התרברב בפיטורים המוניים, לעג לביטחון התעסוקתי והכריז שבקרוב רובוטים יחליפו עובדים שהוא מתאר כמיושנים. את הדברים אמר בזמן שעובדי קו הייצור של טסלה – האנשים שבאמת בונים את המכוניות – נלחמים על עליות שכר בסיסיות ולוחות זמנים יציבים.

הזינוק של עשירי-העל בא בזמן שהשאר קורסים. עבור רבים במעמד הביניים במערב, החיים פשוט מרגישים גרועים יותר משהיו. בתקופתנו העושר העולמי צמח והוציא מיליארדים מעוני, אבל במערב מעמד העובדים, מעמד הביניים ואפילו חלק מהאמידים – חטפו. פנסיות נעלמו, שכר קפא, מחירי הדיור והבריאות התפוצצו, ומשפחות שציפו ליציבות מרגישות שהקרקע נשמטה.

התחושה אמיתית. ובכל זאת, אילון מאסק – יליד דרום אפריקה – שמגלם באופן מקסימלי את אי־השוויון הקיצוני הזה, נראה נינוח לגמרי עם כול הקטסטרופה. למעשה, הוא וחבריו הדרוויניסטים מנסים להחריף אותה.

בסיכום הסיפור העגום הזה: אין שום היגיון עסקי לחבילת תגמול של טריליון דולר – יותר מהתוצר של מדינות רבות. אפס. אין שום תיאוריה של ניהול, חדשנות או יצירת ערך שמסבירה מדוע בן־אדם יחיד זקוק לכמות כזו כדי להישאר בתפקידו. אין צורך תפעולי, אין הצדקה מוסרית, ואין מטרה אנושית סבירה. מה שנותר הוא חמדנות במלוא כיעורה.

אין היגיון עסקי בחבילת תגמול של טריליון דולר. אין תיאוריית ניהול, חדשנות או יצירת ערך שמסבירה למה אדם אחד זקוק לכך כדי להישאר בתפקידו. אין צורך תפעולי או הצדקה מוסרית. נותרה חמדנות במלוא כיעורה

אמרו חכמינו: לא תחמוד. אינני אדם דתי, אבל זה אחד הכללים הבודדים ששווה לחיות לפיו. התובנה ברורה ואחידה לאורך אלפי שנים של ניסיון אנושי: חמדנות ללא כול הצדקה, לשם התאווה הדורסנית בלבד, היא הרסנית לנשמה. אני קפיטליסט בעצמי, אבל דבר אחד ברור: כשהחברה כולה מיישרת קו עם טירוף כזה, הסרטן חדר לעצמות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com