במדינת ישראל מתרחשים תכופות אירועים מעצבים (ביטחוניים, פוליטיים או מוסדיים) שמאפשרים לאנשי ציבור להטביע חותם ולהפוך משבר להזדמנות. לא כל מי שנמצא בעמדת מפתח מסוגל לזהות את הרגע הזה, לנצל אותו, או לעמוד בו. מי שעושה זאת, משנה מציאות.

נשיא המדינה, יצחק הרצוג, קיבל ב-2023 הזדמנות נדירה להגן על יסודות הדמוקרטיה כאשר אלו הותקפו על ידי הממשלה עצמה בנסותה לקדם "רפורמה משפטית". זו הייתה יכולה להיות שעתו היפה של הרצוג כמי שאמור לייצג את העם, המדינה, הדמוקרטיה; אך היא פוספסה.

הרצוג קיבל ב-2023 הזדמנות נדירה להגן על יסודות הדמוקרטיה, כשאלה הותקפו על ידי הממשלה ב"רפורמה משפטית". זו הייתה יכולה להיות שעתו היפה כמייצג העם, המדינה, הדמוקרטי. אך היא פוספסה

אילו הרצוג היה מבין את מהות תפקידו, הוא היה יכול להתייצב מול הציבור באופן חד וברור – לא כנציג ימין או שמאל, לא כמפשר בין יריבים, אלא כמי שמגן על עקרונות הדמוקרטיה: הפרדת רשויות, מערכת משפט עצמאית, שלטון חוק, וחופש ביטוי. במקום זאת, הוא בחר לשמש כ"מתווך" בין צדדים שאין ביניהם סימטריה ערכית, ובכך הכשיר את הנרטיב שסכסוך על הדמוקרטיה הוא ויכוח פוליטי רגיל.

גם לאחר האסון הגדול של השבעה באוקטובר, לנשיא הייתה ההזדמנות לתפוס את ההובלה המוסרית שהממשלה נמנעה ממנה ואולי להציל את המדינה ממחיר השמונה באוקטובר. הוא היה צריך לקרוא באופן ברור לוועדת חקירה ממלכתית, לעמוד לצד ערכי מוסר אוניברסליים בזמן מלחמה, להוקיע פגיעה בחפים מפשע, ולהוות מצפן מוסרי כאשר המנהיגות הפוליטית קרסה. הוא היה צריך לדרוש מייד את חקירת המחדל, ואת הטלת האחריות על מי שכשלו.

אך גם את ההזדמנות הזו הרצוג פספס, ובכך אפשר לממשלה לפגוע במוסדות המדינה על מנת למנוע ביקורת על כישלונה. תמיכתו לבסוף בוועדת החקירה הינה חלשה, מאוחרת וחסרת השפעה. הוועדה תקום למרות הנשיא, לא בזכותו. הציבור היה זקוק למנהיגות ערכית. הנשיא הרצוג יכול היה להיות הדמות הזאת ולא היה.

בשנת 2028 הנשיא הרצוג יסיים את כהונתו כמי שהיה יכול להיות גורם מוסרי, חומת מגֵן של הדמוקרטיה, אך לא היה. נכון לכתיבת שורות אלו, יצחק הרצוג הוא הנשיא עם האמון הציבורי הנמוך ביותר מבין נשיאי מדינת ישראל מאז עזר וייצמן (למעט משה קצב בשלהי כהונתו).

ב-2028 הרצוג יסיים את כהונתו כמי שהיה יכול להיות גורם מוסרי, חומת מגֵן של הדמוקרטיה, אך לא היה. כרגע הוא הנשיא עם האמון הציבורי הנמוך ביותר מבין נשיאי המדינה מאז עזר וייצמן, למעט קצב

על פי סקרי המכון לחירות ואחריות, בעיצומה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, רק מחצית הישראלים נתנו בו אמון, והאמון בו דעך בהדרגתיות עד לכדי 36% מהציבור בחודש נובמבר השנה, עם תמיכה רחבה יותר בקרב מצביעי האופוזיציה.

וכך, בתקופה שהעם צמא למנהיג שנישא מעל המחלוקות, בעל מצפן מוסרי שחסר בציבוריות הישראלית, קיבלנו נשיא שהולך בין הטיפות כדי לקבל את אהדת קבוצות שונות, אינו נהנה מאמון רוב העם והתמיכה בו מקוטבת.

מתן חנינה לנאשם בנימין נתניהו, אם לכך ינסה הנשיא להוביל באצטלה של אחדות ושמירה על חוסנה של החברה, לא תהפוך אותו לנשיא שהוא לא היה ולא יהיה. זו אינה ההזדמנות שלו "לאחד את העם". הציבור אולי עייף ממשפט נתניהו (קרקס לכל הדעות), אבל פתרון חפוז אינו סוגר את הפצע; הוא מעמיק אותו.

המשפט שמעסיק את המדינה מאז 2020 לא יכול להסתיים במתן פטור לנאשם, ודאי לא לנאשם שבמעשיו ובהנהגתו הוביל אותנו למשבר פוליטי, מוסדי, ביטחוני וערכי. ודאי אם לא מתלווה לכך הודאה ברורה באשמה ויציאה (מוחלטת וסופית) מהחיים הפוליטיים. לנשיא אין סמכות לפטור ממשפט אלא לחון עבריינים. אין בבקשת הנאשם נתניהו דבר מכל זה.

הנשיא יצחק הרצוג לא יקבל כנראה החלטה מהירה בעניין בקשתו של הנאשם נתניהו, אלא יבחר לפתוח בדיונים וליצור מראית עין של גישור. הוא אף קרא לעם להביע את עמדתו בנושא, משל מדובר במשאל עם לגבי רצוי ולא רצוי. זה איננו תפקידו של הנשיא. תפקידו אינו לגשר בין צדדים "ניצים" אלא לשמש מצפן מוסרי וערכי. להיות קול למדינה ולעם, לא לייצר פשרות.

המשפט שמעסיק את המדינה מאז 2020 לא יכול להסתיים במתן פטור לנאשם, ודאי לא לנאשם שמעשיו, בחירותיו ועמידתו בראש המערכת הפוליטית הובילו אותנו למשבר פוליטי, מוסדי, ביטחוני וערכי

על הנשיא להגיד בקול ברור, שביטול המשפט ללא הודאה באשמה ויציאה מהחיים הפוליטיים פוגעת אנושות בעקרון שלטון החוק, במוסדות המשפטיים ובנורמות הדמוקרטיות. עליו לעשות זאת גם אם הציבור יראה רווחה (ואפילו רגעית) בהפסקת המשפט.

עצם הדיון בנושא מבטא מצג של שיח בין שווים – כאילו מדובר בעמדות לגיטימיות שונות ולא בעקרונות בסיסיים אשר לאורם יש לפעול, גם אם הם אינם מתאימים לאחד הצדדים (וזה מהלך אימים על הנשיא וטוען ל"שמאלנותו").

הנשיא יצחק הרצוג יכול ללמוד מטעויות אביו, הנשיא חיים הרצוג, אשר טעה במעורבות פוליטית ובהתערבות בהליך המשפטי. פעם אחת טעה כאשר במצב של תיקו פוליטי קידם ב-1984 דיונים להקמת ממשלת אחדות בין המערך לליכוד. בכך אולי השיג ממשלה יציבה לארבע שנים (ואף בעיני רבים בעלת הישגים) אך דחה את ההתמודדות של המערכת הפוליטית עם כשליה, טעות שעליה ישראל שילמה מחיר פוליטי כבד ומתמשך. פעם שנייה טעה הנשיא חיים הרצוג כאשר העניק חנינה לאנשי שב"כ המעורבים בפרשת קו 300 ובכך מנע מהחברה הישראלית לערוך חשבון נפש נדרש על מגבלות הכוח וערכי השימוש בו, גם אל מול איום הטרור. קולו הערכי של חיים הרצוג, לו היה משמיע אותו אז, יכול היה להישמע היום למרחקים נוכח אירועים רבים בתקופה האחרונה המעלים שאלות לגבי גבולות השימוש בכוח.

שני המקרים בהם התערב חיים הרצוג ביטאו רצון "לאחות", לעצור דיון שעלול לסכן את המרקם החברתי – אבל בפועל החלישו את דפוסי האחריות, המשפט והדמוקרטיה.

בעניין הרפורמה המשפטית, הנשיא יצחק הרצוג כבר חזר על הטעות הראשונה של אביו בניסיון גישור כושל ושגוי, שבפועל שימש מסך עשן לכשלי המערכת הפוליטית והכשיר את עמדות הצדדים כלגיטימיות ובעלות מעמד שווה. בכך אפשר למקדמי הרפורמה להמשיך בניסיונותיהם להחליש את המגבלות על כוחה של הממשלה.

אם יחזור גם על הטעות השנייה וייתן חנינה לנאשם בנימין נתניהו, הוא יפגע פגיעה אנושה במעמדו האישי ובמוסד הנשיאות בכלל. אבל, חשוב מכך, במתן פטור ממשפט, ואפילו בעצם הדיון בבקשה, יפגע הנשיא יצחק הרצוג פגיעה עמוקה בדמוקרטיה הישראלית, יכשיר בריונות פלילית ופוליטית וייתן אור ירוק לבעלי שררה לפעול כרצונם ולהלך אימים על מוסדות המדינה.

במתן פטור ממשפט, ואפילו בעצם הדיון בבקשה, יפגע הרצוג פגיעה עמוקה בדמוקרטיה הישראלית, יכשיר בריונות פלילית ופוליטית וייתן אור ירוק לבעלי שררה להלך אימים על מוסדות המדינה

בעשותו כך, הנשיא הרצוג יתאים עצמו לתפיסה הרווחת בבית הנאשם נתניהו, שליטה דרך עוצמה, לא דרך מוסדות. זה כבר לא פספוס. זה כבר לא חוסר אחריות. זה יהיה פשע היסטורי, כזה שלא ייסלח לעולם.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.