מכל העונשים שבנימין נתניהו השית על מדינת ישראל, הפארסה של חקירת ה-7 באוקטובר היא אולי המרגיזה מכולם. אך האירוע גם מספק את הדוגמה המזוקקת ביותר שחווינו עד כה לאופיו הקלוקל של האיש. מדובר בסמינריון ממשל ברמה של דוקטורט, להתנהלות ביזיונית ומבישה.

ההתחמקות מחקירת האסון הכביר בתולדות ישראל מרכזת בתוכה כמעט את כל מה שהפך את כהונתו הארוכה לאסון מתמשך: היצמדות אובססיבית לשלטון, בריחה שיטתית מאחריות, שקרים ותחבולות, התקפה מתמשכת על מוסדות המדינה, הסתה של ישראלים זה נגד זה – ומדיניות רעה עד כדי קטסטרופה.

ההתחמקות מחקירת האסון הכביר בתולדות ישראל מרכזת בתוכה כמעט את כל מה שהפך את כהונתו הארוכה לאסון מתמשך: היצמדות אובססיבית לשלטון, בריחה שיטתית מאחריות, שקרים, תחבולות ועוד

כל מרכיב ברשימה חשוב בפני עצמו ושווה בדיקה מעמיקה, וביחד הם מספקים כתב אישום, שבחברה בריאה היה מעיף את השחקן הראשי יחד עם כל הגוורדיה שלו מהשלטון לצמיתות.

ביטוי להיצמדות האובססיבית של נתניהו לשלטון, בכל מחיר

כמעט שנתיים חלפו מאז האסון, וראש הממשלה נתניהו עשה כל שביכולתו כדי למנוע חקירה אמיתית. פעם זה "לא הזמן", פעם "המלחמה", פעם "חוסר קונצנזוס". לא היה רגע שבו אמר בפשטות: הציבור זכאי לאמת, גם אם היא תפגע בי. כעת, כשהלחץ הציבורי כבר בלתי ניתן להכחשה, ובאין יותר תירוץ המלחמה, הוא משנה טקטיקה: מוכן ל"חקירה" – בתנאי שתהיה כזו שהוא יוכל לעצב, לנטרל, ולשלוט בה. כל זאת, בגלל אחיזה נואשת בכיסא.

כפי שהסברתי כאן:

מופע קלאסי של לקיחת קרדיט על כל הצלחה ובריחה מאחריות על כל כישלון

נתניהו מעולם לא התקשה לייחס לעצמו הישגים – גם כאלה שלא היו שלו. הכלכלה, ההרתעה, ההייטק, היחסים עם ארה"ב – הכול "בזכותו". אבל כשמגיע האסון הגדול מכולם, האחריות מתפזרת לפתע לכל עבר: מערכת הביטחון, הדרג המקצועי, האופוזיציה, בתי המשפט, הפקידות.

כולם אשמים – חוץ מהאדם שישב בראש הפירמידה, ריכז בידיו כוח חסר תקדים, וקיבל את ההחלטות האסטרטגיות לאורך שנים. ועדת חקירה ממלכתית אמיתית הייתה חותכת דרך הערפל הזה. לכן אסור לה לקום.

נתניהו מעולם לא התקשה לייחס לעצמו הישגים – גם כאלה שלא היו שלו. אבל כשמגיע האסון הגדול מכולם, האחריות מתפזרת לפתע לכל עבר. כולם אשמים – חוץ מהאדם שישב בראש הפירמידה

המשך ישיר של דפוס השקר, הערפול והתחבולה

הטענה כאילו מערכת המשפט עצמה נושאת איכשהו באחריות לאירועי השבעה באוקטובר אינה רק שקר – היא עלבון לאינטליגנציה. אין כאן ניסיון להבין מה קרה, אלא ניסיון לבלבל, להסיט, ולפזר אשמה עד שתיעלם. המהלך ברור: להציע הליך מכור עם "פריטטיות" פוליטית, לצפות שהאופוזיציה תסרב בצדק לשתף פעולה, ואז להאשים אותה ב"סיכול חקירה". נתניהו כבר מכין את הקרקע לנאום שבו יציג את עצמו כלוחם למען שקיפות שסוכל בידי יריביו.

המשך ישיר למתקפה השיטתית על מוסדות המדינה, ובראשם מערכת המשפט

כדי לחמוק מחקירה, נתניהו ובעלי בריתו מוכנים לערער את אמון הציבור במוסד היחיד שיכול להציב גבול לשלטון. שרים וחברי כנסת תוקפים את בית המשפט העליון, מרמזים לשחיתות ולרדיפה, בלי ראיות ובלי בושה. לא במקרה. זהו הגוף שאמור למנות ועדת חקירה ממלכתית עצמאית, על פי חוק. ולכן צריך להחליש אותו. להכפיש. לשרוף את הלגיטימציה שלו.

כאן נכנסת לתמונה ההסתה המופרכת נגד נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. זו אינה ביקורת עניינית, ואפילו לא מחלוקת אידאולוגית. זהו מסע הסתה טהור, המצאה מוחלטת. שאלו כל מצביע ליכוד ממוצע מה בעצם עשה עמית שמגיעה לו כזו הסתה? יגידו ש"כולם יודעים". זו השיטה.

עמית מונה לנשיא בית המשפט העליון באופן אוטומטי, לפי עקרון הוותק – מנגנון שנקבע במכוון כדי למנוע פוליטיזציה. הוא לא חייב דבר לאיש, וזו בדיוק הבעיה. לכן צריך לצייר אותו כאויב. לכן צריך לרמוז לפלילים. זהו ניסיון לשרוף מראש את הגשר שממנו עלולה לצאת חקירה אמיתית.

כדי לחמוק מחקירה, נתניהו ובעלי בריתו מוכנים לערער את אמון הציבור במוסד היחיד שיכול להציב גבול לשלטון. הגוף שאמור למנות ועדת חקירה ממלכתית עצמאית, על פי חוק. ולכן צריך להחלישו ולהכפישו

ביטוי לשיטת הפיצול וההסתה שבה נתניהו משתמש כדי לשרוד

במקום רגע לאומי של חשבון נפש, הוא שוב בוחר בפוליטיקה של "אנחנו והם": הממשלה מול האופוזיציה, העם מול בתי המשפט, "האליטות" מול "העם". הקרע החברתי שעליו הזהירו ראשי מערכת הביטחון לפני השבעה באוקטובר – אותו קרע שיצר במו ידיו באמצעות המהפכה המשפטית – ממשיך לשרת אותו גם עכשיו. גם האסון הגדול ביותר הופך לכלי במלחמת הישרדות אישית.

ומעל הכול – ניסיון להתכחש למדיניות הרעה שהובילה לאסון

חקירה אמיתית לא תוכל להתחמק מהעובדות: גבול עזה הופקר. כוחות הוסטו לגדה המערבית מטעמים פוליטיים ובגלל ניסיונות של הימין הקיצוני להצית את הגדה המערבית. אזהרות מודיעיניות נערמו. שלושת ראשי מערכת הביטחון ביקשו פגישות דחופות – ונדחו.

והבסיס לכל זה היה מדיניות ארוכת שנים שעליה נתניהו נושא באחריות ישירה: חיזוק חמאס. הזרמת כספים קטאריים. ההנחה שאפשר לנהל את חמאס. ההעדפה הברורה של שלטון חמאס בעזה על פני כל סיכוי להסדר מדיני. חמאס היה, מבחינתו, כלי – דרך למנוע לחץ בינלאומי לשלום.

בשבעה באוקטובר המדיניות הזו התפוצצה בפנים של כולנו. יותר מאלף נרצחים. מאות חטופים. יישובים שנכבשו. מדינה שלא תפקדה. מה שעבד היו אזרחים, מתנדבים, חיילי מילואים שדהרו דרומה בלי פקודות. לא הממשלה.

ולכן אין כאן תעלומה. האחריות אינה מתחלקת שווה בשווה. היא מתרכזת במקום שבו רוכז הכוח.

ב-7/10 מדיניות נתניהו התפוצצה בפנים של כולנו. מעל אלף נרצחים. מאות חטופים. יישובים שנכבשו. מדינה שלא תפקדה. מה שעבד היו אזרחים, מתנדבים, חיילי מילואים שדהרו דרומה בלי פקודות. לא הממשלה

ועדת חקירה ממלכתית אמיתית אכן תסיק מסקנות קשות. אבל זו אינה סיבה למנוע אותה – אלא הסיבה המרכזית לקיומה. ישראל עשתה זאת בעבר, אחרי אסונות לאומיים אמיתיים. וגם הפעם זה יקרה. זה יקרה אחרי שמלאכי החבלה הללו יסולקו מהשלטון.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com