אמאני, בת 39 ואם לשבעה, נולדה בכפר ברשות הפלסטינית וסבלה מאלימות מגיל צעיר. "כבר בגיל 12 אבי היה קושר לי את הידיים כדי להכות אותי מבלי שאוכל לברוח", היא מספרת, "כולם בכפר ידעו ולא עשו דבר".
לדברי אמאני, בגיל 14 החליט אביה לחתן אותה עם גבר מכפר ערבי בישראל. "בגיל 15 אחיו של בעלי החל לאנוס אותי. גם בעלי ואמו, שהתגוררה איתנו, נהגו להתעלל בי באופן קבוע.
"לאחר 18 שנות נישואים בעלי נפטר, ונאלצתי לחזור עם ילדיי לבית אבי ברשות. שלוש שנים לאחר מכן הוכרחתי להינשא בשנית, הפעם לגבר בן 64, גם הוא מכפר ערבי בישראל. הוא נהג לכלוא אותי, לאנוס אותי, לקרוא לאבי להכות אותי כאשר ניסיתי להתנגד לשכב איתו, והתייחס אלי כאל שפחת מין".
מעגל ההתעללות המתמשך, ההשפלה וחוסר האונים, גרמו לאמאני לנסות לשים קץ לחייה. כך הגיעה לבית החולים, וממנו עברה למקלט לנשים מוכות בישראל.
"לא הייתי מוכנה לחזור לחיי הקודמים", היא אומרת. "לא הייתי מוכנה לחזור לגיהינום שבו נשרפה נפשי בעודי חיה. אבל חששתי לחיי. ידעתי שאבי ירצח אותי אם יגלה את מקומי, ויתפוס אותי ברגע שאהיה ללא הגנה. אז עזבתי את המקלט, וישנתי ברחובות ועל ספות של מכרים, רק לא לחזור לכפר. התעודות המזהות שלי היו בחזקת אבי, ולא יכולתי לעבוד. סבלתי מעוני, רעב וגברים שניצלו את מצבי".
אמאני יצאה ממעגל האלימות בזכות סיוע של "אשה לאשה", מרכז פמיניסטי בחיפה, והיא נמצאת כיום במקום בטוח. עם זאת אין לה מעמד חוקי בישראל – לא תעודות, ולא יכולת לעבוד, ללמוד או להתקיים באופן עצמאי.
"רשות האוכלוסין מתעלמת מבקשתי לקבל מעמד של קרבן בישראל", אומרת אמאני ומתייחסת לסעיף בחוק המסדיר את הטיפול בבקשות של נשים, קרבנות סחר ועבירות נלוות, שמבקשות להמשיך ולהישאר בארץ לצורך שיקום (סעיף 203 א לחוק העונשין, התשל"ז–1977).
"אני כבר לא מוכנה לשתוק. גם תלונה במשטרה אגיש אם אצטרך", מוסיפה אמאני. "אני רוצה ללמוד, להיות עובדת סוציאלית ולעזור לנשים אחרות במצבים דומים לצאת מהמצוקה שלהן. אבל לצערי, ללא תעודות אני יכולה רק לחלום".
"אני קרבן של ישראלים"
גם לנה, בת 36 ואם לילדה בת 8 היא חסרת מעמד בארץ, אף שבתה היא אזרחית ישראלית. "נולדתי במולדביה למשפחה עם אב אלכוהוליסט וחולני", היא מספרת. "הייתי נערה חסרת כל, והרגשתי שאין לי סיכוי בעולם. חברה של אמי הכירה לי גבר ישראלי, שהבטיח לי שאם אבוא אתו הוא כבר ידאג לי לעבודה כאן.
"כמו מטומטמת האמנתי, ולפני 18 שנים הוא וחבריו הגניבו אותי דרך מצרים לישראל . משם הביאו אותי אל איש בן 70, אשר הזמין משרתת. זמן קצר אחרי שהגעתי אליו הבנתי שעשיתי את טעות חיי. הוא לקח לי את הדרכון, העביד אותי ועשה בגופי כל מה שרצה. לא ידעתי למי לפנות ואיך לברוח ממנו כדי לחזור למדינה שלי, אז נשארתי אצלו ועשיתי כל מה שביקש".
"אני יודעת שהגעתי לכאן בדרך לא חוקית מבלי שהמדינה הזמינה אותי, אבל אני גם יודעת שישראלים הביאו אותי לכאן ושישראלים סחרו בי וניצלו אותי. אני קרבן של ישראלים עם תעודות זהות ישראליות"
לאחר תקופה מסוימת הכירה לנה גבר אחר שהציע לה לעבור לגור אצלו. "התרשמתי שהוא נחמד, ושמחתי שהיה לי עם מי לדבר. אבל אחרי שנכנסתי להריון ממנו הוא השתלט על חיי. מצאתי את עצמי שוב בידיים של גבר רע".
לאחר שנולדה בתה התינוקת, ברחה לנה עם בתה למעון נשים מוכות. "היא האושר היחיד בחיי", אומרת לנה. "נשבעתי שאתן לה את חיי ואעשה הכל כדי שיהיה לה טוב, ושהיא לעולם לא תסבול כפי שאני סבלתי בילדותי".
בתה של לנה אמנם קיבלה אזרחות ישראלית, לאחר שעברה בדיקת רקמות והוכח כי אביה ישראלי, אך לנה התבקשה לצאת מהארץ. כבר 8 שנים שהיא מנסה ללא הועיל לקבל מעמד חוקי בארץ כאם לקטינה ישראלית. בנסיבות אלה היא חיה כאן ללא מעמד, ללא אישור עבודה או קופת חולים, ומפרנסת את בתה מניקיון.
"אני יודעת שהגעתי לכאן בדרך לא חוקית מבלי שהמדינה הזמינה אותי, אבל אני גם יודעת שישראלים הביאו אותי לכאן ושישראלים סחרו בי וניצלו אותי. אני קרבן של ישראלים עם תעודות זהות ישראליות, ולהם יש את כל הזכויות שלי אין.
"אני רק מבקשת שיאפשרו לי לעבוד, להתפרנס בכבוד ולגדל את הבת שלי. בסופו של דבר, היא זו שהכי סובלת ממצבי, והיא עלולה לסבול אפילו עוד יותר. הרי אם אהיה חולה וחסרת אונים, קיומה יהיה בספק, והיא הרי אזרחית שלכם!"
נשים ללא ילדים לא זוכות למענה
העדויות של אמאני ולנה מאפשרות הצצה לחייהן של נשים נפגעות אלימות, שאין להן כל מעמד חוקי במדינת ישראל.
מנתוני רשות האוכלוסין וההגירה, שפורסמו רק לאחר מאבק משפטי שניהל בעניין המוקד לפליטים ולמהגרים, עולה כי משנת 2010 ועד 2018 הוגשו לרשות 93 בקשות של נשים מוכות לקבלת מעמד בישראל.
48 מהבקשות אושרו, כך שרק מחצית מהנשים שפנו לקבלת עזרה קיבלו אשרת שהייה, רובן לתקופה שלא עולה על שנה.
"ידעתי שאבי ירצח אותי אם יגלה את מקומי, ויתפוס אותי ברגע שאהיה ללא הגנה. אז עזבתי את המקלט, וישנתי ברחובות ועל ספות של מכרים. התעודות המזהות שלי היו בחזקת אבי, ולא יכולתי לעבוד. גברים ניצלו את מצבי"
"מהנתונים עולה תמונה עגומה", אומרת עו"ד סתיו פס-חי מהמחלקה המשפטית של המוקד לפליטים ולמהגרים.
"לאורך השנים רואים ירידה עקבית ודרסטית בשיעור הבקשות שאושרו מתוך אלו שנדונו בוועדה. בעוד שבשנת 2010 אושרו 73% מהבקשות שהגישו נשים מוכות לקבלת מעמד בישראל, הרי שבשנת 2018 אושרו רק 37% מהבקשות.
"כמו כן, בעוד שבשנת 2010 אושרו שתי בקשות של נשים ללא ילדים, הרי שכל הבקשות שהוגשו בשנים האחרונות, הן אך ורק בקשות של אמהות לילדים ישראלים. כלומר, נשים ללא ילדים לא זוכות לקבל שום מענה. נשים אלה יעדיפו לספוג את האלימות ולשתוק, כי המדינה לא מספקת להן מוצא אמיתי ממצבן".
אין מעקב אחר הנתונים
אבל נראה כי הנתונים הרשמיים, חושפים רק חלק מזערי מהתופעה. מתברר כי לצד עשרות המקרים שמגיעים מדי שנה לדיון בוועדה המיוחדת של הרשות, יש עוד עשרות עד מאות מקרים, שנדחים על הסף ושאין אחריהם כל מעקב.
"כל בקשה מוגשת לאחת מעשרות הלשכות של הרשות ברחבי הארץ, ושם נשמר התיק הפיזי של כל אישה", אומרת עו"ד פס-חי. "בשלב הזה נדחות עשרות בקשות על הסף מדי שנה. אחרי שעוברים את המשוכה הזו, ראש דסק אשרות דוחה עוד עשרות בקשות, שהנימוק להגשתן איננו הומניטרי, וזאת למרות שבית המשפט העליון קבע שבשלב הזה יש לדחות רק מקרים שאין להם כל סיכוי להתקבל בוועדה. בפועל, רק מקרה אחד או שניים בחודש עובר את המשוכות הללו, ומגיע לדיון בוועדה".
בקשת חופש המידע לקבלת הנתונים האלה הוגשה לרשות כבר בשנת 2017, וזאת במטרה לקבל תמונת מצב על האופן שבו רשות האוכלוסין יישמה את נוהל הסדרת מעמדם של מהגרות קרבנות אלימות במשפחה, שהיא עצמה גיבשה ופרסמה עשור קודם לכן. עם זאת הרשות דחתה את הבקשה בטענה שהפקת הנתונים האלה תחייב "השקעת משאבים בלתי סבירה" מצידה.
"לצערנו, רשות האוכלוסין העדיפה להילחם בנו בכל כוחה בבית המשפט, כדי לשמר את היכולת שלה לפעול מבלי לתת דין וחשבון לציבור", אומרת עו"ד פס-חי.
"במסגרת תגובתה לעתירה, הסבירה הרשות מדוע מענה לבקשה שלנו יכביד על פעילות הרשות, וגילינו שהרשות לא מבצעת כל פעולה לשימור הנתונים שנוגעים להגשת בקשות לוועדה לעניינים הומניטריים. בעצם, לרשות עצמה אין מושג מה היא עושה. שכן התוצאה המתקבלת היא אפס שימור מידע, אפס ביקורת עצמית, ואפס יכולת להעיד אם נוהל אלימות מקיים את מטרותיו".
לחוסר המענה של המדינה יש השלכות טרגיות על חייהן של נשים וילדיהן. במחקר שערכה רות פרסר מטעם ארגון אשה לאשה "חיים חשופים: נשים חסרות מעמד בחיפה והצפון", ובהשראת החוקר ג'ורג'יו אגמבן, היא תיארה את התופעה כהפקעת חייהם של בני אדם מתחום הפיקוח של החוק ומהגנתו.
"נשים וילדים אלה הם קרבנות של המצב הגלובלי והפוליטי, ושל השימוש באלימות כחלק מתפישת עולם שרואה בנשים רכוש, ובנוסף הן הפכו להיות קרבנות של מדיניות ההגירה הנהוגה בישראל, ושל הביורוקרטיה"
עדויות מהמחקר מדגימות את האופן שבו נורמה חוקית לא חלה במקרים של הנשים האלה: תשלום שכר נמוך משכר מינימום, העדר בטחון תזונתי, פגיעה בזכויות הילד להגנה וטיפול, פגיעה בזכות לחינוך, שוטרים שלא רושמים דוח תאונה, ועדה להפסקת היריון שמתנהלת ללא ידיעת השפה של הפונה, פרוצדורות רפואיות שמתבצעות ללא הסכמה מדעת, הזנחה במהלך אשפוז ושלילת זכויות במעצר.
על פי המחקר, המצב מחמיר ככל שמדובר באמהות לילדים. כפי שציינו מרואיינות, היעדר מעמד חוקי פוגע ביכולתן למלא את תפקידן כהורות. הן מתארות את האפקט המשתק שיש לאיומים שמוטחים בהן באינטראקציות יומיומיות. במרבית המקרים מדובר באיום בפנייה לשירותי הרווחה או למשטרה.
האיום המתמיד מצמצם את יכולתן של הנשים האלה להציב גבולות או לתבוע זכויות, ובפועל רבות מהן מפנימות את האיום ונמנעות מפעולה. בין השאר אפשר לציין מקרים שבהם נשים חסרות מעמד מוותרות על מזונות מאבי ילדיהן, כדי לא להעלות את חמתו ובכך לגרום לו לשבש את מאמציהן לזכות במעמד; ביטול תלונות על הטרדה מינית בעבודה בלחץ מעסיקיהן, כדי לא לאבד את מקום העבודה, וכדומה.
שימוע פומבי עממי
העדויות של לנה ואמאן הוצגו בשבוע שעבר (10.12.19) בשימוע פומבי עממי, שנועד להציג את מחדליה של המדינה בטיפול בתופעה, ולדרוש צדק.
הדיון נערך מטעם המוקד לפליטים ומהגרים, אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה והמרכז לצדק אלטרנטיבי בתל אביב.
סביונה רוטלוי, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב (בדימוס), שימשה כשופטת בשימוע ובהתייחס לעדויות אמרה: "מדובר בנשים שנקלעו למבוי סתום בעקבות היסטורית חיים אומללה ורצופה בתלאות ובאלימות על כל סוגיה.
"נשים וילדים אלה הם קרבנות של המצב הגלובלי והפוליטי, ושל השימוש באלימות כחלק מתפישת עולם שרואה בנשים רכוש, ובנוסף הן הפכו להיות קרבנות של מדיניות ההגירה הנהוגה בישראל, ושל הביורוקרטיה הנלווית לה. ישראל כמדינה שמכריזה על עצמה כי היא מדינה נאורה, חתומה על כמה אמנות בינלאומיות, שמחייבות אותה לנהוג על פיהן".
השופטת רוטלוי התייחסה לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שקובעת מספר רב של זכויות המוענקות לילדים, בין כבני אדם ובין כבעלי זכויות ייחודיות לילדים. בין השאר קובע סעיף 6 באמנה את זכותו של כל ילד לחיים, ואת חובת המדינות החברות להבטיח את הישרדותו והתפתחותו.
כמו כן חתומה ישראל על אמנה לביעור האפליה נגד נשים, שמתייחסת באופן ספציפי לנושא האלימות כלפי נשים. בהמלצה של הוועדה המפקחת המחייבת גם את מדינת ישראל משנת 2017, נאמר במפורש כי יש למנוע כל חוק המונע או מרתיע נשים מלדווח על אלימות כלפיהן, ובאופן ספציפי חוקי הגירה המגבילים נשים לדווח על האלימות.
דורשות צדק
בסופו של השימוע גובש כתב דרישות שמפרט את הפעולות הנדרשות כדי לעצור את המחדל ולשמור על חייהן ורווחתן של הנשים השקופות ביותר בחברה הישראלית:
- על מדינת ישראל לקיים את הוראות האמנה לביעור הפליה נגד נשים והאמנה בדבר זכויות הילד, ככל שהן נוגעות לנשים שחוו אלימות ואינן מצליחות להסדיר את מעמדן . מדיניות "ההלוך ושוב" (כלומר, הליך ביורוקרטי שמסדיר את מעמד של נשים באופן זמני בלבד ו/או דוחה את בקשתן וגורם להן להגיש בקשות חוזרות – א.ט.א) פוגעת ביכולת של אותן נשים להתפרנס ולפרנס את ילדיהן, מביאה אותן שוב ושוב למקלטים לנשים מוכות, ופוגעת בהתפתחות של ילדיהן.
- בכל מקרה שבו מעורבים ילדים וילדות יש לבדוק את טובתם באופן ספציפי ולתת את המשקל הראוי.
- להפסיק את התמשכות ההליכים לאורך שנים ולקצר את משך ההמתנה.
- לקיים קשר רציף וקבוע עם ארגוני זכויות אדם העוסקים בסוגיה זו באמצעות איש קשר קבוע מצד רשות האוכלוסין.
- לפרסם את הנוהל בשפות שונות במקומות בהן שוהות נשים אלה.
- על המשרד לביטחון פנים להכשיר שוטרות לשמיעת קרבנות האלימות עם מתורגמן לשפתן.
- לתת למבקשות זכות להיות נוכחות בדיון אודות בקשתן.
- להנגיש את דיוני הוועדה בהתאם לחובה להנגשת המידע לציבור.
- לכתוב את הפרוטוקולים של הדיונים.
- לשקול את "טובת הילדים" כשיקול הומניטרי
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה, כי "הטענה כי רשות האוכלוסין וההגירה פועלת ו/או חוברת לכדי פגיעה ועוול מתמשכים ולהפקרת החיים של הנשים וילדיהן, מעידה על חוסר בקיאות במאמצי הרשויות.
"הרשות פועלת ברגישות ובאחריות מול כל תלונה שכזו, תוך שיתוף מרבית הגורמים הרלוונטיים, שיש בידם לסייע.
"ברשות קיים נוהל ייחודי לנושא ('הפסקת הליך איחוד משפחות מכוח אלימות'), לפיו אנו פועלים להעלאת מקרי האלימות המובאים לידיעתנו, לדיון בוועדה ההומניטרית לצורך בחינת מעמד. ייתרה מכך, במקרים חמורים, אנו אף פועלים לתת מעמד גם ללא כינוס הוועדה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם