התמונות מטהרן ומערים איראניות אחרות הן דרמטיות ללא ספק. מפגינים קוראים להחלפת המשטר, כוחות הביטחון יורים במפגינים, אלפים או עשרות אלפים דווחו כהרוגים במה שמתואר כמרד הגדול ביותר מאז 1979. מעגל מכוני המחקר בוושינגטון רותח בלהט מהפכני, וכצפוי, הקריאות להתערבות אמריקאית הולכות ומתגברות.

כבר היינו כאן בעבר.

ב-2009, במהלך התנועה הירוקה, אנליסטים מערביים חזו בביטחון את נפילתה הקרובה של הרפובליקה האסלאמית. ב-2017-18, כאשר מחאות כלכליות שטפו את המדינה, שמענו את אותו הפזמון.

ב-2022-23, במהלך מחאות "אישה, חיים, חירות" בעקבות מותה של מהסא אמיני, קריסת המשטר נראתה בלתי נמנעת לעיני משקיפים רבים. ובכל זאת, הנה אנו ב-2026, והרפובליקה האסלאמית, מוכה ומוחלשת ככל שתהיה, עדיין עומדת על תילה.

ב-2022-23, במחאת "אישה, חיים, חירות" בעקבות מות מהסא אמיני, קריסת המשטר נראתה בלתי נמנעת למשקיפים רבים. והנה אנו ב-2026, והרפובליקה האסלאמית, מוכה ומוחלשת ככל שתהיה, עדיין על תילה

זאת לא כדי למעט בתלונות האמיתיות שדוחפות איראנים לרחובות. מטבע הריאל איבד למעלה מ-40% מערכו מאז יוני 2025, בעקבות התקיפות ההרסניות של ישראל על התשתית הגרעינית והצבאית של איראן.

הממשלה הגדילה את ההוצאה על ביטחון בכמעט 150%, תוך שהיא מציעה העלאות שכר המסתכמות בשני חמישיים בלבד משיעור האינפלציה. הכאב הכלכלי הוא אמיתי, הדיכוי הפוליטי אכזרי, והזעם העממי מוצדק. אבל פגיעות המשטר אינה זהה לקריסת המשטר.

הרפובליקה האסלאמית הוכיחה חוסן יוצא דופן דווקא משום שנבנתה כדי לשרוד אתגרים פנימיים. יש לה ארכיטקטורה מתוחכמת של דיכוי: משמרות המהפכה, מיליציית הבסיג', מנגנון מודיעין נרחב, ונכונות להשתמש בכוח מוחלט. דיווחים מצביעים על כך שכוחות הביטחון אף תקפו בתי חולים כדי לחסל מפגינים פצועים – רמת אכזריות שמדגימה את נחישות המשטר לשרוד בכל מחיר.

חשוב מכך, האופוזיציה נותרה מפוצלת. בעוד כשליש מהאיראנים הם תומכים חזקים של נסיך הכתר הגולה רזא פהלווי, שליש אחר מתנגד לו בתוקף, כאשר תמיכתו חלשה במיוחד בקרב מיעוטים אתניים.

המחאות עשויות לאחד איראנים במה שהם מתנגדים לו, אבל יש הרבה פחות קונצנזוס לגבי מה צריך להחליף את המערכת הנוכחית. ב-2024, 43% מהאיראנים הסכימו עם "מנהיג חזק שלא מצריך להתעסק עם פרלמנט ובחירות" – בקושי מתכון לדמוקרטיה ליברלית.

הרפובליקה האסלאמית הוכיחה חוסן מיוחד דווקא כי נבנתה כדי לשרוד אתגרים פנימיים. יש לה ארכיטקטורה מתוחכמת של דיכוי: משמרות המהפכה, מיליציית הבסיג', מנגנון מודיעין נרחב, ונכונות לשימוש בכוח מוחלט

ההקשר הגיאופוליטי מוסיף מורכבות נוספת. האיומים של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להתערב עשויים לעודד מפגינים, אבל הם גם מאפשרים למשטר לגייס רגשות לאומיים נגד התערבות זרה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שלחץ חיצוני יכול לפעמים לחזק משטרים אוטוריטריים בכך שהוא מאפשר להם להציג אופוזיציה פנימית כקשרי זרים.

זה לא אומר שהמשטר יוצא ללא פגע. ישראל פירקה באופן שיטתי את רשת הפרוקסי האזורית של איראן, השמידה יכולות של חמאס בעזה, פגעה בחזבאללה בלבנון, וצפתה במשטר אסד בסוריה קורס. ההרתעה של איראן נהרסה, תוכנית הגרעין שלה נדחתה, והכלכלה שלה בנפילה חופשית. המשטר חלש יותר מאשר בכל נקודה מאז הקמתו.

אבל "חלש יותר" אינו "נידון למוות". מה שאנו כנראה עדים לו אינו טרנספורמציה מהפכנית אלא תחילתו של תהליך ארוך ומתיש של ריקבון משטרי. הרפובליקה האסלאמית עשויה לצלוע קדימה במשך שנים, יותר ויותר חלולה ונטולת לגיטימציה אבל עדיין מסוגלת לשמור על השלטון באמצעות כפייה. ראינו דפוס זה במקומות אחרים – חשבו כמה זמן לקח למערכת הסובייטית סוף סוף לקרוס לאחר עשרות שנים של תפקוד לקוי ברור.

השאלה אינה האם איראן בסופו של דבר תשתנה – היא תשתנה. השאלה היא האם השינוי הזה יבוא באמצעות טלטלה מהפכנית או אבולוציה הדרגתית, ומה יצמח מכל אחד מהתהליכים הללו. בהתחשב במגוון האתני של איראן, המתחים העדתיים וחוסר המסורות הדמוקרטיות, החלופות לשלטון אוטוקרטי אינן בהכרח עדיפות אוטומטית מנקודת מבט של יציבות אזורית או זכויות אדם.

"חלש יותר" אינו "נידון למוות". מה שאנו כנראה עדים לו אינו טרנספורמציה מהפכנית אלא תחילת תהליך ארוך ומתיש של ריקבון משטרי. הרפובליקה האסלאמית עשויה לצלוע קדימה במשך שנים אך לשמור על השלטון בכפייה

קובעי מדיניות מערביים יעשו טוב אם ימתנו את ההתלהבות המהפכנית שלהם עם ריאליזם היסטורי. האופוזיציה האיראנית ראויה לתמיכה המוסרית שלנו, אבל לא לאשליות שלנו. המשטר אכן עשוי להיות נידון בטווח הארוך, אבל כפי שציין ג'ון הכלכלן והפילוסוף מיינרד קיינס, בטווח הארוך כולנו מתים. בינתיים, הרפובליקה האסלאמית הראתה שוב שיש לה יותר גלגולי חיים מאשר לחתול – והתחזיות על מותה התשיעי והאחרון נותרות, כפי שהן במשך עשורים, מוקדמות מדי.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.