לרגע קצר בחודש שעבר, במהלך עונת חג המולד, נצרת נראתה כעיר בהתאוששות. חגיגות החג חזרו, מבקרים הגיעו, ועסקים נהנו מתנועה שלא הורגשה בה שנים.

אך עם תום החגים, התפוגגה גם האשליה. בשעת בוקר מאוחרת העיר העתיקה שקטה; תריסים ירוקים מוגפים על דוכני השוק, אשפה נערמת בסמטאות, והמשבר הפוליטי והכלכלי העמוק שעמו מתמודדת העיר הערבית הגדולה בישראל נותר ללא פתרון.

"המקום הזה היה חי פעם", אומר סאמי ג'באלי, בעלי קפה "ליוואן" – אחד העסקים הבודדים שעדיין פועלים במבוך סמטאות האבן המקומרות. "עכשיו כמעט כולם סגרו שוב. אין תיירים, אין מקומיים – כלום".

"המקום הזה היה חי פעם", אומר סאמי ג'באלי, בעלי קפה "ליוואן" – אחד העסקים הבודדים שעדיין פועלים במבוך סמטאות האבן המקומרות. "עכשיו כמעט כולם סגרו שוב. אין תיירים, אין מקומיים – כלום"

לאחר הקמת המדינה, נצרת הפכה כמעט בן-לילה מעיירת צליינות שקטה ללב הפוליטי של החברה הערבית במדינה היהודית החדשה; העיר שבה אזרחים ערבים הקימו לראשונה מוסדות פוליטיים עצמאיים וביססו מידה של שלטון עצמי.

מבט אווירי על העיר נצרת, מרץ 2024 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

אולם הקיץ, לאחר שנים של חיכוכים בין עיריית נצרת למשרד הפנים, הממשלה פיזרה את מועצת העיר הנבחרת ומינתה במקומה ועדה קרואה מטעם המדינה. גורמים רשמיים אמרו שהמהלך נדרש "כדי לייצב ולשקם" את העירייה, כשהם מצביעים על משבר תקציבי, שיתוק מנהלי ועלייה בפשיעה.

בעיני תושבים רבים, עם זאת, המהלך סימל יותר מכישלון מוניציפלי; הוא סימן נסיגה מהניסוי של שלטון עצמי ערבי בתוך מדינה יהודית, בצל אקלים של פחד וקיטוב על רקע זוועות ה-7 באוקטובר ומלחמת עזה שפרצה בעקבותיהן.

בעיני תושבים רבים, המהלך סימל יותר מכישלון מוניציפלי; הוא סימן נסיגה מהניסוי של שלטון עצמי ערבי בתוך מדינה יהודית, בצל אקלים של פחד וקיטוב על רקע זוועות ה-7 באוקטובר ומלחמת עזה שפרצה בעקבותיהן

ג'באלי מצביע לעבר השוק הסגור בעיר העתיקה, שבו בית הקפה שלו משמש גם כמרכז תרבות קטן. "השוק הזה היה הנשמה של העיר", הוא אומר. "הוא מעולם לא התאושש לגמרי אחרי שנים של שיפוצים והזנחה".

כשפתח את קפה "ליוואן" ב-2011, החל להתפתח פרק קצר של תחייה – סטודיות לאמנות, חנויות מלאכה ומבקרים שחזרו לעיר העתיקה. אבל הפגיעה בתיירות בתקופת הקורונה, הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ושנתיים של מלחמה שבאו לאחר מכן, גדעו בשקט את התחייה השברירית הזו.

סאמי ג'באלי, בעלי קפה "ליוואן" בנצרת. אוקטובר 2025 (צילום: אליהו פרידמן)

"רוב החנויות שנפתחו מחדש אחרי הקורונה נסגרו שוב", אומר ג'באלי. "רק קומץ מאיתנו עדיין מחזיק מעמד".

"הלב הפוליטי של החברה הערבית"

עונת חג המולד הביאה שינוי חלקי וזמני. לדברי סוהיל דיאב, לשעבר סגן ראש עיריית נצרת, החגים הביאו גל פעילות שלא נראה בעיר בשלוש או ארבע השנים האחרונות, שנקטעו בשל המגפה והמלחמה. בימי השיא, לדבריו, נצרת קלטה עד 70 אלף מבקרים שנמשכו לחגיגות ולאירועים.

"החגים עזרו", אומר דיאב, "אבל הם לא שינו את המצב הבסיסי. היו חגיגות, פסטיבלים ואירועים".

מבקרים המשיכו להגיע גם אחרי 25 בדצמבר ועד תחילת ינואר, סביב חג המולד האורתודוקסי וראש השנה האזרחית – כולל אל שוק העיר העתיקה, שהיה ברובו סגור.

ובכל זאת, דיאב מזהיר שלא לפרש את העונה כנקודת מפנה. מספר המבקרים נותר נמוך בהרבה מהמספרים שלפני הקורונה, במיוחד בכל הנוגע לתיירות פנים, והתמונה הרחבה, לדבריו, עדיין לא ברורה.

דיאב מזהיר שלא לפרש את העונה כנקודת מפנה. מספר המבקרים נותר נמוך בהרבה מלפני הקורונה, במיוחד בכל הנוגע לתיירות פנים, והתמונה הרחבה עדיין לא ברורה

חגיגות ערב חג המולד האורתודוקסי בנצרת, 6 בינואר 2026 (צילום: RnDmS/iStock)

כדי להבין את עומק העניין, אומר דיאב, צריך לחזור לטלטלות הטראומטיות של 1948.

"נצרת קלטה בן-לילה 12 אלף פליטים מכפרים סמוכים – היא הכפילה את גודלה, איבדה את רוב אדמותיה, וההנהגה המסורתית שלה קרסה. במקומה קמה הנהגת פועלים שמאלית חדשה, הקשורה למפלגה הקומוניסטית. מאז, נצרת הפכה לא רק לעיר של כנסיות, אלא ללב הפוליטי של החברה הערבית בישראל", אומר דיאב.

נקודת מפנה נרשמה ב-1975, כאשר המשורר והמנהיג הקומוניסטי תופיק זיאד זכה בראשות העיר כשהוא עומד בראש תנועה פוליטית ערבית עצמאית – לא-ציונית ומתנגדת לרשימות הערביות המזוהות עם הממשלה ששלטו עד אז בפוליטיקה המקומית.

באותה תקופה, נצרת הפכה גם לערש של גל חדש בהתארגנות האזרחית הערבית: בעיר הוקמה "הוועדה הארצית של ראשי הרשויות הערביות", ושנה לאחר מכן, מתוכה אורגנו מחאות "יום האדמה" הראשונות של 1976.

"זו הייתה הפעם הראשונה שלאזרחים ערבים היה שלטון מוניציפלי שביטא את זהותם הלאומית, ולא רק את צורכיהם העירוניים. מאז, בכל פעם שנצרת ניסתה להרים קול, המדינה מצאה דרכים להכיל אותה"

"זו הייתה הפעם הראשונה שלאזרחים ערבים היה שלטון מוניציפלי שביטא את זהותם הלאומית, ולא רק את צורכיהם העירוניים", אומר דיאב. "מאז, בכל פעם שנצרת ניסתה להרים קול, המדינה מצאה דרכים להכיל אותה".

סוהיל דיאב, לשעבר סגן ראש עיריית נצרת. אוקטובר 2025 (צילום: אליהו פרידמן)

המשבר הנוכחי מנוהל כיום בידי יעקב אפרתי, לשעבר מנכ"ל משרד הפנים ומנהל מקרקעי ישראל, שמונה בשנה שעברה על ידי שר הפנים משה ארבל להחליף את המועצה הנבחרת. בריאיון שהעניק בסוף נובמבר לבתיה גלעדי ב"מעריב", תיאר אפרתי תמונה קודרת של מה שמצא כשהגיע לעיר.

"תוכנית ההבראה הכניסה לנו 30 מיליון שקל וזו טיפה בים כי הגירעון שלנו הוא 350 מיליון", אמר. "ואז קיבלנו בערך עוד 20 מיליון. אני מקווה שתוך פרק זמן קצר יחסית נגיע לתוכנית חדשה".

לדברי אפרתי, הקריסה התקציבית חלחלה לכל פינה בחיי היומיום. "בארבע-חמש יורד החושך ואנשים נוטשים את המרחב הציבורי. זה מצב לא טוב. הרחובות ריקים. עסקים שאין בהם תנועה סוגרים מוקדם. אנשים מצביעים ברגליים ולא יוצאים כשהחשוך יורד", אמר ל"מעריב".

"בארבע-חמש יורד החושך ואנשים נוטשים את המרחב הציבורי. זה מצב לא טוב. הרחובות ריקים. עסקים שאין בהם תנועה סוגרים מוקדם. אנשים מצביעים ברגליים ולא יוצאים כשהחשוך יורד"

גם הביטחון בבתי הספר התפרק: "לצערי הרב אין לי כרגע שומרים בבתי הספר כי אנחנו חייבים לחברת השמירה חוב גדול. הם הפסיקו את השמירה ותבעו אותנו על 13 מיליון שקל. כרגע אין לנו שמירה בבתי הספר, זה מאמצע אוקטובר. משרד החינוך יודע, משרד הפנים וכמובן המשטרה. אנחנו לא מצליחים לאייש חברה אחרת".

יעקב אפרתי ב-2014

נאהדה מנסור, שמונתה לאחרונה למנכ"לית עיריית נצרת על ידי הוועדה הממונה, מתארת את עונת החגים כניסיון מוצלח לייצב את המורל ואת המסחר. לדבריה, בעירייה לא ידעו מראש עד כמה ישפיע חג המולד לאחר שנים של שיבושי קורונה ומשבר פוליטי.

"אבל הייתה לזה השפעה", אומרת מנסור. "זה עזר לעסקים, זה הכניס תנועה לעיר, וזה העלה את המורל – חברתית וכלכלית".

מנסור מדגישה שהמאמץ הוא חלק מתהליך שיקום רחב ולא פתרון קסם. לדבריה, הוועדה מתכננת כעת יוזמות דומות לקראת הרמדאן, בתקווה להחיות את התיירות הפנים-ישראלית ואת המסחר המקומי. במקביל, היא מדגישה את זמניותו של הממשל הנוכחי.

"אנחנו מאמינים בדמוקרטיה", היא אומרת. "אנחנו רוצים להחזיר את העיר לנבחריה בהקדם האפשרי".

מנסור מדגישה שהמאמץ הוא חלק מתהליך שיקום רחב ולא פתרון קסם. לדבריה, הוועדה מתכננת כעת יוזמות דומות לקראת הרמדאן, בתקווה להחיות את התיירות הפנים-ישראלית ואת המסחר המקומי.

אך בעיני ד"ר מוחמד חלאילה, חוקר החברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה, המשבר חושף פרדוקס עמוק יותר בשיטת השלטון המקומי בישראל.

נאהדה מנסור (צילום: רשות נחל הקישון)

"לעיריות הערביות אומרים שהן מגלמות דמוקרטיה מקומית", אומר חלאילה, "אבל המשרד מתייחס אליהן בשילוב של שליטה והזנחה – נותנים להן להיכשל, ואז מתערבים רק אחרי הקריסה".

חלאילה טוען שמצבה של נצרת הידרדר עד כדי כך שתיקון פוליטי מהיר אינו אפשרי. "העיר בקושי יכולה לשלם משכורות או לספק שירותים בסיסיים", הוא אומר. "בחירות חדשות עכשיו רק ישחזרו את אותן בעיות. הוועדה הממונה אולי אינה דמוקרטית, אבל היא פלסטר, לא פתרון".

"העיר בקושי יכולה לשלם משכורות או לספק שירותים בסיסיים. בחירות חדשות עכשיו רק ישחזרו את אותן בעיות. הוועדה הממונה אולי אינה דמוקרטית, אבל היא פלסטר, לא פתרון"

"נשים נושאות בנטל כפול"

ח"כ לשעבר סונדוס סאלח, ילידת נצרת המייעצת כיום לוועדה הארצית של ראשי הרשויות הערביות, רואה במשבר חלק מקריסה רחבה יותר של השלטון המקומי הערבי.

"נצרת אינה חריגה", היא אומרת. "רוב הרשויות הערביות נמצאות בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי. בכל פעם שיש מלחמה, מחאה או צומת פוליטי, התקציבים שלהן הם הראשונים שמקוצצים".

סונדוס סאלח ב-2021 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

סאלח, יזמית חברתית ופעילה למען נשים בחברה הערבית, אומרת שההשפעה של המשברים הללו נופלת בעיקר על הנשים. "כשאין תקציבים, נשים מאבדות מקומות עבודה, תוכניות וניידות", היא אומרת. "המערכת סביבן היא זו שקורסת ראשונה".

ההשפעה של המשברים הללו נופלת בעיקר על הנשים. "כשאין תקציבים, נשים מאבדות מקומות עבודה, תוכניות וניידות. המערכת סביבן היא זו שקורסת ראשונה"

ג'באלי מציין שהכאוס הפוליטי בעיר מרגיש מרוחק מחיי היומיום. "לאנשים כבר לא אכפת מי מנהל את העירייה. הם רק רוצים שמישהו יאסוף את הזבל", הוא אומר.

ובכל זאת, ככל שהרובע ההיסטורי של נצרת נותר מוזנח – מתעורר לזמן קצר בחגים ואז ננטש שוב – כך קשה יותר להחזיר את הגאווה האזרחית. "אנחנו מאבדים לא רק את החנויות שלנו", הוא אומר, "אלא גם את תחושת השייכות שלנו".

סאלח סבורה שחיזוק השלטון המקומי עשוי לבנות מחדש את האמון בין האזרחים למדינה.

יונים נאספות בכיכר העיר הריקה של נצרת, אוקטובר 2025 (צילום: אליהו פרידמן)

"הכנסת והמשרדים מתחלפים כל כמה חודשים, אבל השלטון המקומי יציב יחסית", היא אומרת. "אם המדינה משקיעה ברשויות ערביות חזקות, היא משקיעה באזרחות משותפת".

"הכנסת והמשרדים מתחלפים כל כמה חודשים, אבל השלטון המקומי יציב יחסית. אם המדינה משקיעה ברשויות ערביות חזקות, היא משקיעה באזרחות משותפת".

"כאישה, כאם וכבן-אדם, אני תמיד אופטימית", היא מסכמת. "בנצרת יש אנשים מדהימים שאכפת להם מאוד מהעיר שלהם. אם יתנו להם משאבים ואמון, אני מאמינה שנצרת תזרח שוב".