תקציב המדינה לשנת 2026 משקף אחריות פיסקלית, אך מתעלם מהמפה האזורית החדשה ומהצורך בהשקעה אסטרטגית בצמיחה.

*  *  *

תקציב המדינה לשנת 2026 מוצג כתקציב אחראי, מרוסן ומודע לאתגרים, והוא אכן כזה. אך דווקא בזה טמון הכשל המרכזי שלו. זהו תקציב שמצטיין בניהול סיכונים ובשמירה על איזונים פיסקליים, אך מתקשה להציע תשובה לשאלה החשובה באמת: כיצד ישראל מייצרת את מנועי הצמיחה הבאים שלה בעשור הקרוב.

בעידן שבו הכלכלה העולמית נכנסת לשלב חדש של תחרות אזורית, טכנולוגית וגאופוליטית, התקציב נראה פחות כמו מנוף קידמה ויותר כמו ניסיון לייצב את ההווה.

דווקא בריסון טמון הכשל המרכזי של התקציב. הוא מצטיין בניהול סיכונים ובשמירה על איזונים פיסקליים, אך מתקשה להציע תשובה לשאלה החשובה: כיצד ישראל מייצרת את מנועי הצמיחה הבאים שלה בעשור הקרוב

הבחירה המרכזית של התקציב היא שימור: שימור מבנה ההוצאה הציבורית, שימור מנגנוני המס, ושימור מערך תמריצים מוכר. מרבית הגידול התקציבי מופנה לכיסוי התחייבויות עבר, להוצאות ביטחון, לריבית ולמערכות קיימות – ולא ליצירת שכבות חדשות של ערך.

גם כאשר מופיעים סעיפים תחת כותרות של "האצת צמיחה" או "שינויים מבניים", מדובר ברובם בהתייעלות אדמיניסטרטיבית, בצמצום הון שחור או בשיפור גביית מיסים. אלו צעדים חשובים, אך הם אינם מייצרים צמיחה; הם לכל היותר מונעים שחיקה.

נקודת העיוורון של התקציב בולטת במיוחד על רקע המפה המזרח־תיכונית המתהווה. תחת הנהגתו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ארצות הברית מאותתת על חזרה למדיניות של עסקאות אזוריות גדולות: הסדרה עם סעודיה, חיבורי תשתית, אנרגיה, טכנולוגיה וביטחון, וניסיון לייצר ציר כלכלי־אסטרטגי חדש במזרח התיכון.

זהו רגע שבו מדינות האזור נדרשות להגדיר מחדש את תפקידן בשרשראות הערך הגלובליות. אלא שתקציב 2026 כמעט ואינו מתכתב עם ההזדמנות הזו. אין בו השקעה משמעותית בתשתיות שמחברות בין אזורי תעשייה, נמלים, אנרגיה וטכנולוגיה; אין בו אסטרטגיה ברורה למיצוב ישראל כשחקן אזורי מרכזי בעולמות של אנרגיה חכמה, מים, חקלאות מתקדמת או תעשיות ביטחוניות־אזרחיות כפולות שימוש.

נקודת העיוורון של התקציב בולטת על רקע מפה המזה"ת המתהווה. זהו רגע בו מדינות האזור נדרשות להגדיר מחדש את תפקידן בשרשראות הערך הגלובליות. אלא שתקציב 2026 כמעט לא מתכתב עם הזדמנות זו

גם מנוע הצמיחה המסורתי של ישראל, ההייטק, זוכה בתקציב לטיפול שמרני. עיקר ההטבות מופנות דרך חוק עידוד השקעות הון והטבות מס קיימות, עם היקף מוגבל יחסית להשקעה ישירה במחקר, בהכשרות או בהרחבת בסיס ההון האנושי.

במציאות שבה התחרות על טאלנט, על מרכזי פיתוח ועל שרשראות ייצור מתקדמות הולכת ומחריפה, מדיניות שמסתמכת בעיקר על הטבות מס היא מדיניות שמגיעה באיחור. היא אינה מייצרת קפיצה, אלא מגינה על הקיים.

בעיה דומה ניכרת בשוק העבודה. התקציב מכיר בקשיים בגיוס ושימור הון אנושי במגזר הציבורי, אך הפתרונות המוצעים נוגעים בעיקר להתייעלות ולדיגיטציה, לא לשינוי עומק של מודל ההעסקה, ההכשרה והתגמול. בהיעדר השקעה רחבה בהון אנושי, טכנולוגי, חינוכי ותעשייתי, קשה לראות כיצד המשק הישראלי מגדיל פריון ומצמצם פערים, שני תנאים הכרחיים לצמיחה בת־קיימא.

גם צד ההכנסות של התקציב משקף תפיסה שמרנית. משקל כבד של מע"מ, מסי קנייה ובלו ממשיך להטיל את עיקר הנטל על הצריכה הפרטית, דווקא בתקופה של יוקר מחיה גבוה ושחיקה בכוח הקנייה. אמנם יחס החוב לתוצר נותר סביר במונחים בינלאומיים, אך השאלה אינה רק מה גובה החוב, אלא מה המדינה עושה עם מרחב הפעולה הפיסקלי שיש לה. תקציב 2026 בוחר לא למתוח את המרחב הזה לטובת השקעה עתידית.

בסופו של דבר, זהו תקציב של ניהול מציאות, לא של עיצוב עתיד. הוא מבקש לעבור את 2026 בשלום, אך אינו מניח תשתית ברורה ל־2030. במזרח תיכון שמשנה צורה, שבו גאופוליטיקה, כלכלה וטכנולוגיה נשזרים מחדש, ישראל זקוקה ליותר מריסון תקציבי וליותר מאיזון חשבונאי.

זהו תקציב של ניהול מציאות, לא של עיצוב עתיד. הוא מבקש לעבור את 2026 בשלום, אך אינו מניח תשתית ברורה ל־2030. במזה"ת שמשנה צורה, ישראל זקוקה ליותר מריסון תקציבי וליותר מאיזון חשבונאי

ישראל זקוקה לבחירה אסטרטגית: אילו מנועי צמיחה היא מפתחת, באילו תחומים היא מובילה, ואיך התקציב הופך מכלי ניהולי לכלי מדיני־כלכלי. תקציב 2026, במתכונתו הנוכחית, לא עושה את הקפיצה הזו.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".