לא מכבר הנחיתי סדנה לבני נוער וביקשתי לאתגר אותם בשאלה על הפער בין "קונספירציה" ל"תחקיר". הצטיידתי בציטוט מופרך במיוחד והקרנתי אותו: ח"כ טלי גוטליב מאשימה את שקמה ברסלר בלא פחות מבגידה במדינת ישראל ובקיום קשר ישיר עם יחיא סנוואר – ואף מטעימה ש"מקורות הברזל" שלה גורסים כי היא נקראה לבירור בעניין זה על ידי ראש המוסד.

רוב התלמידים והתלמידות הפנימו במהירות את הבעיה הטמונה כאן: חברת כנסת מנצלת את חסינותה כדי לפמפם ולהדהד תיאוריות קונספירציה מופרכות, ללא בדיקה מינימלית.

אולם אחד המורים התעקש לאתגר. "מה אם יעברו כמה שנים וגוטליב תצליח להוכיח שזה נכון?" שאל. "הרי אתה בעצמך אמרת שאם תיאוריית קונספירציה מוכחת – אז היא מפסיקה להיות קונספירציה והופכת לתחקיר. ונתת כדוגמה את פרשת הקישון. נו, מי האמין בהתחלה שהצבא יכול להסתיר שלוחמי השייטת לוקים בסרטן בגלל האימונים?"

אחד המורים התעקש. "מה אם יעברו כמה שנים וגוטליב תצליח להוכיח שזה נכון?" שאל. הפיתיון שזרק עבד היטב וסייע לפתח דיון בשאלה מה קודם למה: ההאשמות או ההוכחות. הוויכוח נמשך גם בהפסקה

הפיתיון שזרק עבד היטב וסייע לפתח דיון בשאלה מה קודם למה: ההאשמות או ההוכחות. בעידן שבו סרטונים מכפישים מציפים את הווטסאפ עוד לפני שיודעים מה טיבם, זו שאלה הרבה פחות מובנת מאליה מכפי שניתן היה פעם לחשוב או לקוות.

הוויכוח עם המורה נמשך גם בהפסקה. בזמן שהצעירים שעטו לעבר חדר האוכל, הייתה לו קובלנה מוכרת: "למה לא הבאת דוגמה מהשמאל?" ניסיתי להסביר שזו אינה הפואנטה – הוא לא קנה. שאין כאן כלל שאלה של ימין ושמאל – לא קנה. לבסוף נשברתי: "שמע, חביבי", אמרתי, "אם תמצא לי דוגמה מהזמן האחרון שבה מישהו בשמאל המציא הכפשה בקנה מידה כה מופרך – אשמח להביא אותה בפעם הבאה".

ח"כ טלי גוטליב בדיון בבית המשפט העליון בעתירות נגד מינוי השופט בדימוס יוסף בן־חמו, 27 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אני יכול לתת לך דוגמאות מלפני עשרות שנים", אמר בגאווה. הסברתי לו שאיני מעוניין לספר לילדים בני 16 על רצח ארלוזורוב או על אלטלנה, מה גם שמטרת התרגיל הייתה לבחון שימוש מניפולטיבי בשקר בידי גורמי כוח ושלטון – ולא דיון בשאלה מי יותר שקרן ולמה. אך הוא היה בשלו: "אם אתה לא מאוזן – אתה פוליטי. ואם אתה פוליטי – אז אתה לא הגון".

ביקשתי להבין אם דוגמה דומה משמאל הייתה מונעת ממנו לקנות את השטויות שגוטליב פולטת בצרורות קצובים. הוא קצת נעלב: "אני חבר מרכז ליכוד גאה, ואני אצביע בשבילה. אני מאמין (מאמין!) שהיא תצליח להוכיח את מה שהיא פרסמה על שיקמה ברסלר בעתיד". נפרדנו לא בשלום. האיש הזה, נזכיר, מלמד במגמת תקשורת.

האב, הבן ורוח הוואטאבאוטיזם

אחרי השיחה הזאת הרהרתי בסט הערכים המקודם בעיתונות בימים אלה. אמת, מוסר וכבוד האדם נדחקים לתחתית. בראש הפירמידה ניצב השילוש הקדוש: "האב" הוא האיזון, "הבן" הוא הוואטאבאוטיזם, ו"רוח הקודש" היא פלורליזם מזויף.

החיפוש אחר מישהו שיאזן את השמאל המשוקץ כה נואש, עד שנדמה שלא ירחק היום שבו נושיב בכיסא כבשה או האש פאפי. העיקר שיהיה מהמחנה הנכון

בשם כל אלה ממלאים את המסך ליצנים, צווחנים וחורשי רעה קונספירטיביים. הם לא שם רק בגלל הדרמה שהם מביאים, אלא גם – ובעיקר – משום שהם "מאזנים". החיפוש אחר מישהו שיאזן את השמאל המשוקץ כה נואש, עד שנדמה שלא ירחק היום שבו נושיב בכיסא כבשה או האש פאפי. העיקר שיהיה מהמחנה הנכון.

חשבתי על המורה ההוא כשצפיתי השבוע בכמה קטעים של כוכב קשת החדש, אלי אוחנה. אין לי דבר נגד אוחנה, שיהיה ברור (מלבד השיער שלו, שבא לי לגנוב בחשאי). הוא נראה לי אדם חביב, סימפטי ונעים הליכות. אני רק מתקשה להבין מה הוא עושה בתוכניות אקטואליה בפוזיציית "מגיש/פרשן", שבעבר נשמרה לאנשים שבאמת יש להם מה לחדש או אוחזים במידע שאותו הם מוכנים לחלוק.

-לינוי בר גפן: "אנחנו כל הזמן אומרים חנינה, אני מזכירה לכם שנתניהו לא ביקש חנינה, הוא ביקש ביטול משפט.

-אלי אוחנה ????: "זה סימנטיקה"

-בר גפן: "זה הבדל סימנטי כמו ההבדל בין שוד לרצח"
???????? pic.twitter.com/lAEzC3sxEk

— Lila Odin (@LOdinaev) February 15, 2026

אוחנה הובא, מן הסתם, במסגרת החיפוש האובססיבי אחר "איזון". כדי לאזן "שמאלנים" – כלומר, אנשים שעדיין חושבים שבג"ץ הוא אוטוריטה, שהיועצת המשפטית אינה השטן ושראש שב"כ לשעבר רונן בר לא רצה לרצוח גולנצ'יקים ב־7 באוקטובר – צריך לחפש מתחת לבלטות. מבועז ביסמוט לדניאל רוט־אבנרי, מאלי אוחנה לדדי שימחי – האוויר מתאבך בניסיונות נואשים "לאזן" בכל מחיר.

השבוע נתפס אוחנה מתווכח בתוכנית הבוקר עם לינוי בר־גפן על חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אוחנה – כאמור, לא קיצוני ולא מתלהם – הפטיר ללא היסוס שההבדל בין חנינה לביטול משפט הוא "סמנטיקה", ו"אם הנשיא רוצה – הוא יכול לתת חנינה". הוא לא ניסה להסביר מדוע; בעיניו זה לא כזה חשוב.

בר־גפן קפצה כנשוכת נחש: "זה הבדל סמנטי כמו ההבדל בין שוד לרצח!" אמרה. אוחנה, ברוגע טיפוסי, השיב שזו "דעתה". כי הוא, כאמור, "מאמין" שהנשיא "יכול" לעשות מה שהוא רוצה. לפני שהמגיש העביר אותם הלאה, בר־גפן עוד הספיקה להבהיר שההבדל בין חנינה לביטול משפט "אינו דעה, אלא עובדה".

וזו בעצם הנקודה הארכימדית בשני הסיפורים: על המורה ש"מאמין" שיבוא יום וגוטליב תצליח "להוכיח" ששקמה ברסלר עובדת עבור סנוואר; ועל אוחנה ש"מאמין" שלנשיא מותר לעשות ככל העולה על רוחו עם משפט נתניהו

וזו בעצם הנקודה הארכימדית בשני הסיפורים: על המורה ש"מאמין" שיבוא יום וגוטליב תצליח "להוכיח" ששקמה ברסלר עובדת עבור סנוואר; ועל אוחנה ש"מאמין" שלנשיא מותר לעשות ככל העולה על רוחו עם משפט ראש הממשלה, ואף לקרוא לכך באיזה שם שיחפוץ בו – חנינה, ביטול משפט או מלפפון חמוץ.

שני האירועים הללו, שונים זה מזה ובכיכובם של אנשים שונים בתכלית, מצביעים על סדר עדיפויות רעיל ומגוחך בחברה דמוקרטית. הייתי יכול אולי להבין אילו המורה היה מתלונן שהבאתי אירוע קיצון כדי להמחיש נקודה, או אם היה מפריע לו שאני מהדהד דווקא את צדדיהם הרעילים של פוליטיקאים ישראלים ולא את צדדיהם החיוביים.

אבל עבור המורה הזה לא באמת חשוב מה ברסלר עשתה ואיזו אג'נדה היא מקדמת. כל עוד כללי האתיקה של הוואטאבאוטיזם נשמרים בקפידה, ומולה מוצב טנפן דוחה מה"שמאל" – גם אם מדובר במישהו שאמר משהו לפני עשרות שנים.

חברה שמציבה את האיזון הקדוש במרכז הבמה בכל אירוע חוטאת לאמת ולמוסר. אין שוויון בין המעוול לקורבן; אין שוויון בין השליט לאזרח המוחה; אין דמיון בין קבלת כספים ממדינת אויב בשעת מלחמה והברחת סחורות לחמאס במאות אלפי שקלים, לבין אקט של לקיחת אפוד קרמי בפעילות מבצעית.

אין אפילו בדל של דמיון בין קללה שנזרקת לעבר ראש ממשלה נבחר – חזק, מוגן ומוקף בעשרות מאבטחים בכל שעות היממה – לבין הכפשה המוטחת בפניה של אזרחית רק משום שהתנגדה לו

ואין אפילו בדל של דמיון בין קללה שנזרקת לעבר ראש ממשלה נבחר – חזק, מוגן ומוקף בעשרות מאבטחים בכל שעות היממה – לבין הכפשה המוטחת בפניה של אזרחית רק משום שהתנגדה לו.

הדת המזויפת הזאת – שפסאודו־עיתונאים כמו עמית סגל הפכו לבית המקדש התורן של המקצוע – היא שכלול גרוע של "עיתונות מסמך נקדי" מפעם, זו שגרסה שוויון מוחלט בין כל הצדדים, כל הזמן.

ברק סרי ואלי אוחנה (צילום: ערוץ 12, צילום מסך)

היא כמובן גם מנוגדת למטרותיה המקוריות של העיתונות: אמת, הקשר, אמות מידה, שמירה על נורמות, ביקורת על השלטון ועוד. והיא תקבור אותנו בערמה מעופשת של מעשים שליליים ורעים – אך מאוזנים לתפארת.