ישראל צריכה להפסיק את המלחמה שפתחה נגד איראן בשבת 28 לפברואר. זו מלחמת ברירה, שיעדה המוצהר – החלפת שלטון – הוא יעד ערטילאי ובלתי ריאלי להשגה.

עניין אחד הוא השמדת מתקני גרעין המאיימים על קיומה של מדינת ישראל – לגביו ישראל כבר הכריזה ניצחון ביוני האחרון. אך החלפת שלטון מקומי באמצעות מלחמה חיצונית, זו יומרה שהופרכה פעם אחר פעם בהיסטוריה המדממת של המזרח התיכון.

היסטוריית המלחמות מראה שהתערבות מערבית במשטרים מקומיים לא רק שלא הובילה לדמוקרטיזציה המיוחלת, אלא שלמרבה הזוועה היא תרמה להתחזקות פלגים דתיים פנאטיים ואלימים.

היסטוריית המלחמות מראה, שהתערבות מערבית במשטרים מקומיים לא רק שלא הובילה לדמוקרטיזציה המיוחלת, אלא שלמרבה הזוועה היא תרמה להתחזקות פלגים דתיים פנאטיים ואלימים

כך, ההפיכה שארצות הברית יזמה באיראן בשנות החמישים של המאה הקודמת, לכינון שלטונו של השאה רזה פאלאווי, הניעה תהליכי הקצנה שסופם במהפכה האיסלמית של סוף שנות השבעים, ובעליית משטר האייתולות הדכאני של היום.

גם בעיראק, ארצותהברית לא הצליחה לבסס דמוקרטיה: היסטוריונים קושרים בין פלישתה למדינה בראשית שנות האלפיים לבין צמיחת המדינה האסלאמית, דאעש, ארגון טרור אלים ואכזרי מאין כמותו.

ומה באשר לאיום הבליסטי? אף אם ניתן להקטינו, הרי שאי אפשר למגרו במלחמה. הוא ניתן לשיקום בקלות יחסית, כפי שאיראן הוכיחה מאז הסבב הקודם.

לצד הספק הרב בהיתכנות יעדי המלחמה, מתגבהות עלויות המלחמה האדירות שאין לצידן ספק: בגוף ובנפש, בנזקים למבנים ולרכוש, בפגיעה בעסקים ובעובדים, בנזק מצטבר לטווח הארוך.

שר האוצר כבר אישר אומדן עלויות בסך 9 מיליארד ש"ח; אך נראה שהוא על הצד הנמוך, בהתחשב בכך שנדרשו 20 מיליארד ש"ח כדי לממן את מלחמת שנים-עשר הימים מחודש יוני.

ובזה אין ספק: ככל שהמלחמה הנוכחית תמשיך ותתארך, כך ההוצאות צפויות לגדול. כדאי להציץ בדו"ח מבקר המדינה מנובמבר 2025: מלחמת חרבות ברזל עלתה למדינה 250 מיליארד ש"ח. ואלו רק עלויות ישירות. מבקר המדינה ציין שמימון המלחמה החמיר את הגירעון התקציבי של המדינה והגדיל את חובותיה באופן שמשפיע על הדורות הנוכחיים והבאים.

לצד הספק הרב בהיתכנות יעדי המלחמה, מתגבהות עלויות המלחמה האדירות שאין לצידן ספק: בגוף ובנפש, בנזקים למבנים ולרכוש, בפגיעה בעסקים ובעובדים, בנזק מצטבר לטווח הארוך

והנה, עוד לא התאוששנו מהמלחמה הקשה בתולדות המדינה, עודנו שקועים בהוצאות לשיקום פצועים, מפונים, עסקים, רכוש ויישובים, ועתה מועמס עול של מלחמה חדשה שתכליתה עמומה וסופה אינו ידוע.

זכות האזרחים וחובת הממשלה הן שכספי המיסים, פרי עבודה ועמל מרובים, יתועלו למחקר ופיתוח, להרחבת תשתיות הבריאות, לשיפור התחבורה הציבורית, לחיזוק מערכת החינוך. הוצאות המלחמה יחייבו קיצוצים בכל אלה אפילו לאחר הגדלת מיסים. 

זה כמובן לא רק עניין של כסף, אלא בעיקר של חיי אדם ושל זכויות אדם. מדובר בשחיקה נמשכת בזכות היסוד לחיים ולביטחון ולשלמות הגוף. זה לא "זמני", כי זה הולך ומתארך, ולמעלה משנתיים וחצי שאנו שרויים במצב בלתי נסבל של מלחמות, ללא חתירה לשלום.

שימו לב: ההחלטה של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ להיכנס למלחמה העכשווית אינה צריכה להיות הבחירה שלנו: ארצות הברית היא מעצמה עולמית בעלת אינטרסים מדיניים וכלכליים משלה. ובעיקר: האמריקאים רחוקים מאוד מהמזרח התיכון, ולהבדיל מאיתנו הם לא נפגעים, בוודאי שלא באופן ישיר המשתווה לפגיעה בתושבי הארץ.

כאן, נשים ואנשים וילדים נדרשים לחיות לאורך ימים ליד מרחב מוגן פשוט כדי להינצל ממוות. זו חרדה קיומית להסתתר במקלט תחת אינספור אזעקות הנשמעות ברחבי הארץ בימים אלה. 

עוד לא התאוששנו מהמלחמה הקשה בתולדות המדינה, עודנו שקועים בהוצאות לשיקום פצועים, מפונים, עסקים, רכוש ויישובים, ועתה מועמס עול של מלחמה חדשה שתכליתה עמומה וסופה אינו ידוע

כבר נהרגו אזרחים. גם באיראן נהרגו חפים מפשע, ילדים. עסקים רבים סגורים עתה בישראל ונפתחים רק לסירוגין, ולקוחות ממעטים להגיע, כי מפחיד לנסוע בדרכים. מערכת החינוך מושבתת חלקית. הילדים בבית, ובאין מסגרות חינוך סדירות, ההורים נשארים עם הילדים.

טיסות לחו"ל הפכו למותרות, כך שכל מי שתכנן לבקר משפחה בחו"ל, לעבוד או להשתתף בכנס בינלאומי, ואולי סתם כך להתאוורר – עכשיו אי אפשר.

אזרחי ישראל ידועים בחוזק הפנימי שלהם להכיל, לשרוד ולהמשיך, אך במלחמה הזו, וכנראה עוד קודם לכן, הם כבר מזמן רק נתינים, בלשונו של אהרון ברק. חירותם נשללת שוב, ללא תכלית ברורה ונראית לעין, ולזה אין תג מחיר.

אז מה צריך לעשות? אין פתרון של קסם. בראש ובראשונה, יש להקטין נזקים. פירוש הדבר הוא להפסיק את מלחמת הברירה הזו, חסרת התכלית. להפנות משאבים חיוניים לתיקון נזקי גוף ונפש שכבר נגרמו, לשקם רכוש ועסקים. לאפשר למשק ולאזרחים לעבוד, לנסוע, לחיות.

בד בבד, יש לגבש פתרונות מדיניים למזרח התיכון, מתוך חתירה אמיתית לשלום. זה לא מופרך. השלום הוא קשה להשגה, אך להבדיל ממלחמה – זהו יעד שיש בכוחו להביא עמו ברכה ואיכות ארוכות טווח לפרט, או בפשטות – להעניק תקווה וחיים.

גם הפעם, הממשלה מנסה לדלג על הצורך לשאת ולתת באופן ישיר עם הפלסטינים על שלום בר-קיימא. זהו משא ומתן קשה, כי הוא מצריך הכרה בזכות מדינית של עם אחר וויתורים טריטוריאליים.

אזרחי ישראל ידועים בחוזקם הפנימי להכיל, לשרוד ולהמשיך, אך במלחמה הזו, וכנראה עוד קודם לכן, הם כבר מזמן רק נתינים, בלשונו של אהרון ברק. חירותם נשללת שוב, ללא תכלית ברורה ונראית לעין, ולזה אין תג מחיר

אך שום מלחמה מסיחת-דעת לא תפתור את עיקר הבעיה שישראל מצויה בה: הקונפליקט עם העם האחר. זו הדרך שבה ייסלל שלום למזרח התיכון כולו.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.