המעבר ללמידה מרחוק בעקבות ההסלמה האחרונה, שוב הציף אל פני השטח אמת מטרידה: מערכת החינוך הישראלית ממשיכה להתנהל במצב חירום כרוני, ללא הפקת לקחים, תוך הפקרת השכבות המוחלשות.

את התמונה המטרידה הזו הציג דוח מבקר המדינה, שפורסם רק לאחרונה, לפיו למרות ההתנסות האינטנסיבית בלמידה מרחוק בתקופת הקורונה (ואחר כך שוב עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל"), הקידמה הטכנולוגית מרוכזת בעיקר בין גבולות גדרה-חדרה, ובשאר חלקי הפריפריה נותר ניתוק חינוכי.

הנתונים מדברים בעד עצמם: רק כ-11% מבתי הספר מצוידים וערוכים לעבור ללמידה מקוונת, בעוד ש-72% מבתי הספר דיווחו על מחסור באמצעי קצה לתלמידים, וב-48% מבתי הספר דיווחו על מחסור באמצעים גם עבור צוותי החינוך.

מדוח מבקר המדינה עולה כי חרף ההתנסות האינטנסיבית בלמידה מרחוק בתקופת הקורונה ובהמשך ב"חרבות ברזל", הקידמה הטכנולוגית מרוכזת בעיקר בין גדרה לחדרה, ובשאר הפריפריה נותר ניתוק חינוכי

בצד הפדגוגי התמונה קשה לא פחות: רק כ-13% מצוותי החינוך בישראל עברו הכשרה להוראה דיגיטלית, וכמעט 40% מהמורים והמורות מעידות על עצמן שאינן מיומנות מספיק להוראה מרחוק.

ולמרות זאת, הכשל העיקרי אינו טכנולוגי, אלא חברתי: הנפגעים הראשונים בצורה המשמעותית ביותר מהיעדר תשתיות ללמידה מרחוק הם התלמידים והתלמידות מהשכבות המוחלשות בבית הספר, כאשר לא לכל משפחה יש מחשב זמין לכל ילד, לא בכל בית יש תמיד חיבור יציב לאינטרנט, ולעיתים אין אפילו מרחב למידה שקט לכל ילד.

לפי דו"ח מבקר המדינה האחרון, 85% מההורים שלילדיהם חסרים אמצעי קצה ללמידה מרחוק כלל לא פנו אל בית הספר לקבלת סיוע, לעיתים מחוסר נגישות ולעיתים מחוסר מודעות לאפשרות.

כך נוצר מצב אבסורדי: בעוד שהרצון הוא לשמור על רציפות חינוכית, נוצר בפועל ניתוק חינוכי עבור רבים, ובראשם השכבות המוחלשות מלכתחילה, והתוצאה היא העמקת פערים סוציו-אקונומיים. תלמידים ממשפחות חזקות יותר מצליחים להתמודד עם המצב ו"לקנות" עזרה לימודית, ואילו תלמידים מרקע חלש יותר נותרים מאחור, לא בגלל חוסר בכישרון או מוטיבציה, אלא בגלל חוסר בנגישות למשאבים ולהזדמנויות.

וכאן טמונה הבעיה האמיתית: במדינת ישראל לא חסר ידע, כישרון או משאבים. חסרה המחויבות המערכתית לנושא. שכן הכישרון מחולק באופן שווה, ההזדמנויות לא. עוד ב-2021 הומלץ לגבש תוכנית אסטרטגית לאומית ללמידה מקוונת בעתות חירום, תוכנית שעד היום לא הושלמה ולא יושמה, מה שיוצר ואקום, אליו נכנסת החברה האזרחית המנסה למנוע את הגדלת הפערים.

נוצר מצב אבסורדי: בעוד שהרצון הוא לשמור על רציפות חינוכית, נוצר בפועל ניתוק חינוכי עבור רבים, ובראשם השכבות המוחלשות מלכתחילה, והתוצאה היא העמקת פערים סוציו-אקונומיים

ניתוח גודל שוק שביצענו בתוכנית מושל על מנת לאמוד את פוטנציאל "הכישרון האבוד" במדינת ישראל, תחת ההנחה שכישרון מפוזר באופן שווה אך ההזדמנויות לא – מראה כי 1 מתוך 5 צעירים ממשפחה בעלת אמצעים, דור שני להשכלה גבוהה, יסיים תואר טכנולוגי שיאפשר לו להשתכר בכבוד, לעומת 1 מתוך 33 באוכלוסייה שמתחת לקו העוני ושהם דור ראשון להשכלה גבוהה.

זה לא "פער", זה קיר בטון, ולמרות זאת אנו מסרבים לקבל את הנתון הזה כגזירת גורל. הנתון הזה מגלם את היקף הפוטנציאל השנתי האבוד. כאשר משליכים אותו על שנתון של כ-136,000 ילידי 2003-2004 מגלים, שיש בין 2,000 עד 2,500 צעירים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה, המגיעים מרקע כלכלי מאתגר, בעלי פוטנציאל לסיים תואר טכנולוגי.

בתוכנית מושל אנו רואים את ה-1 הזה, ונלחמים על ה-32 שנותרו מאחור. מדי שנה אנו מקבלים כ-200 סטודנטים כאלה, מוכשרים, נחושים ומלאי מוטיבציה ומלווים אותם ומעניקים להם את הכלים להתגבר על הפערים והמכשולים איתם הגיעו מהבית, לסיים בהצלחה תואר אקדמי ולהשתלב בהצלחה בשוק העבודה.

במקביל, כחלק מהגשמת החזון שלנו, אנו פועלים יחד עם שותפים בתעשייה ומזמינים את הסטודנטים שלנו לקחת חלק בהאקתון בחודש מאי שיוקדש לשאלה כיצד ניתן לעשות שימוש באמצעים טכנולוגיים כדי לצמצם פערים בלמידה עבור צעירות וצעירים מהפריפריה. זוהי קריאה לתעשייה ולמדינה: בואו נהפוך את הטכנולוגיה מכלי שמעמיק פערים, למנוע שסוגר אותם.   

במדינה שנעה בין מגפות לבין מלחמות בלתי פוסקות המשבשות את מערכת החינוך באופן תדיר, ללא מחויבות מערכתית, עשרות אלפי צעירות וצעירים מבריקים, עם פוטנציאל בלתי ממומש, יישארו מאחור, וההפסד יהיה לא רק שלהם, אלא גם שלנו כחברה וכמדינה שמתיימרת לשאת בגאון את התואר "סטרטאפ-ניישן".

עלינו לפעול לאימוץ פתרונות אופרטיביים ומיידיים: מימוש ותקצוב התוכנית האסטרטגית מ-2021; יצירת העדפה מתקנת בתקצוב תשתיות אינטרנט ואמצעי קצה בפריפריה החברתית כחלק מציוד חובה קבוע; והפיכת הכשרת מורים להוראה דיגיטלית למחייבת ומקיפה כחלק מליבת המקצוע.

יש לאמץ פתרונות אופרטיביים ומיידיים: מימוש ותקצוב התוכנית האסטרטגית מ-2021; העדפה מתקנת בתקצוב תשתיות אינטרנט ואמצעי קצה בפריפריה; הפיכת הכשרת מורים להוראה דיגיטלית למחייבת

עלינו להפסיק להגיב, ולהתחיל להיערך מראש, כי מוכנות לחירום לא בונים בזמן חירום. המלחמה הבאה כבר כאן, והניצחון המוחלט יתחיל בתוכנית מערכתית חינוכית שרואה לרחוק, חברתית ותשתיתית כאחד, ורואה גם את הילדים והילדות ברהט, בקריית שמונה ובבית שאן. אם לא נפעל עכשיו, המלחמה הבאה לא תהיה רק איום ביטחוני, אלא גם כישלון חינוכי ידוע מראש.

רוני דגני היא מנהלת קהילת בוגרי "תוכנית מושל". בעלת תואר שני במדיניות החינוך וניסיון של מעל 15 שנים במגזר השלישי. מתמחה בקידום מוביליות חברתית-כלכלית וצמצום פערים באמצעות חינוך, קהילה וטכנולוגיה.