יש משהו כמעט מרגיע בעקביות. גם כאשר היא בעייתית, אפילו מסוכנת, לפחות אין בה הפתעות. המחקר על מדיניות טורקיה כלפי ישראל והסכסוך עם הפלסטינים ברבעון הראשון של 2026 מציג בדיוק את זה: לא תפנית חדה, לא שינוי כיוון, אלא העמקה שיטתית של מגמה קיימת.

מי שחיפש סימנים לריכוך, יתקשה למצוא אותם. מי שחשש מהקצנה, יקבל כאן אישוש מדויק למדי.

המגמה הראשונה והבולטת ביותר היא הפיכת הרטוריקה למדיניות. טורקיה אינה מסתפקת עוד בהצהרות חריפות נגד ישראל. האשמות ב"רצח עם", קריאות לסנקציות והצגת ישראל כאיום אזורי אינן עוד חלק מרטוריקה פוליטית מתלהמת, אלא מרכיב קבוע בשיח המדיני הרשמי.

טורקיה אינה מסתפקת עוד בהצהרות חריפות נגד ישראל. האשמות ב"רצח עם", קריאות לסנקציות והצגת ישראל כאיום אזורי אינן עוד חלק מרטוריקה פוליטית מתלהמת, אלא מרכיב קבוע בשיח המדיני הרשמי

זה חשוב, לא משום שמילים יוצרות מציאות, אלא משום שהן מכינות אותה. כאשר הנהגה מדינתית חוזרת שוב ושוב על אותם דפוסים לשוניים, היא מייצרת לגיטימציה ציבורית ובינלאומית לצעדים ממשיים.

ואכן, המגמה השנייה, המשמעותית יותר, היא המעבר מפוזיציה של מבקרת לפוזיציה של שחקנית. טורקיה מעמיקה את מעורבותה בזירה הפלסטינית – לא רק באמצעות סיוע הומניטרי נרחב, אלא גם דרך קשרים ישירים עם הנהגת חמאס והבעת נכונות להשתלב במנגנונים בינלאומיים ואף ביטחוניים בעזה. זהו שינוי איכותי: אנקרה אינה מבקשת עוד להשפיע על השיח, אלא על המציאות עצמה.

במקביל, מתרחבת גם הזירה הגיאוגרפית והאסטרטגית. הסכסוך הישראלי־פלסטיני מוצג בשיח הטורקי כחלק ממערך אזורי רחב יותר, הכולל את סוריה, קרן אפריקה ואף איראן.

בתוך מסגרת השיח הזו, ישראל אינה עוד צד לסכסוך מוגדר, אלא רכיב במערכת שלמה הנתפסת כמאיימת. התוצאה היא הרחבת פוטנציאל החיכוך, שכן כל התפתחות בזירה אחת מתורגמת מייד לאיום בזירה אחרת.

לצד זאת, קשה להתעלם מהממד האידאולוגי. הנאו־עות'מניות והפאן־אסלאמיזם אינם רק סמלים רטוריים, אלא מנגנונים שמעצבים מדיניות בפועל.

בתוך מסגרת השיח הטורקי, ישראל אינה עוד צד לסכסוך מוגדר, אלא רכיב במערכת שלמה הנתפסת כמאיימת. התוצאה היא הרחבת פוטנציאל החיכוך, שכן כל התפתחות בזירה אחת מתורגמת מייד לאיום בזירה אחרת

הקריאות להקמת מסגרת אזורית מוסלמית, לצד רמיזות לבריתות אסטרטגיות עם מדינות בעלות משקל אזורי, משקפות שאיפה ברורה: טורקיה מבקשת להוביל סדר אזורי חלופי, שבו היא משמשת כמרכז כוח. בסדר כזה, ישראל אינה רק מחוץ למשחק, אלא לעיתים מוצגת כאיום שיש לאזן או לבלום.

מנגד, גם ישראל אינה פועלת בחלל ריק. צעדים מדיניים וביטחוניים, בעיקר ביהודה ושומרון, נתפסים באנקרה כמהלכים של סיפוח דה־פקטו ומספקים לה הצדקה להחרפת עמדותיה.

כך נוצרת דינמיקה מעגלית: כל פעולה ישראלית מתורגמת בטורקיה כהוכחה לנרטיב קיים, וכל תגובה טורקית מחזקת בישראל את תחושת האיום.

המסקנה העולה מן המחקר אינה דרמטית, אך משמעותה עמוקה. היחסים בין ישראל לטורקיה אינם במשבר חולף, אלא בתהליך של שינוי מבני. טורקיה אינה עוד שותפה בעייתית או מבקרת קולנית, אלא שחקן אזורי שממקם את עצמו באופן עקבי יותר ויותר מול ישראל, הן בזירה המדינית והן בזירות נוספות.

מי שממשיך לראות בכך רעש רקע דיפלומטי, כנראה מעדיף נוחות על פני הבנה. זו אינה רק הידרדרות ביחסים, אלא בנייה הדרגתית של מציאות חדשה.

במהלכי טורקיה משתקפת שאיפה ברורה: היא מבקשת להוביל סדר אזורי חלופי, שבו היא משמשת כמרכז כוח. בסדר כזה, ישראל אינה רק מחוץ למשחק, אלא לעיתים מוצגת כאיום שיש לאזן או לבלום

במזרח התיכון, מציאות חדשה כמו שנבנית בטורקיה אינה נשארת על הנייר. היא מתורגמת, בסופו של דבר, למדיניות. ולפעמים גם לעימות לא רצוי.

ד״ר חי איתן כהן ינרוג׳ק הוא מומחה לטורקיה, מרכז דיין - אוניברסיטת ת״א, עמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.