יש משהו כמעט אירוני בכך שדווקא אחד השחקנים המזוהים ביותר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בחר – גם אם לא במוצהר – להניח אותו בצד.

ממצאי הדוח לרבעון הראשון של 2026 של קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה" מצביעים על תופעה חריגה בהיקפה: דחיקה כמעט מוחלטת של הסוגיה הפלסטינית מסדר היום של ההנהגה האיראנית, וזאת על רקע התפתחויות פנימיות וחיצוניות חריפות במיוחד.

הנתונים הכמותיים אינם מותירים מקום לספק. במהלך הרבעון הנסקר אותרו עשר הצהרות בלבד של בכירים איראניים שעסקו בסוגיות הרלוונטיות לסכסוך, בהשוואה לעשרות רבות ברבעונים קודמים.

ממצאי הדוח לרבעון הראשון של 2026 של "תמרור- פוליטוגרפיה" מצביעים על תופעה חריגה בהיקפה: דחיקה כמעט מוחלטת של הסוגיה הפלסטינית מסדר היום של ההנהגה האיראנית, על רקע ההתפתחויות החריפות

כך למשל, ברבעון הרביעי של 2025 נרשמו כ-30 הצהרות, וברבעונים מוקדמים אף למעלה מכך. גם שכיחות המונחים המרכזיים הקשורים לסוגיה הפלסטינית ירדה באופן דרמטי: "פלסטין" הופיעה 21 פעמים בלבד, "עזה" ו"חמאס" חמש פעמים כל אחד – ירידה חדה ביחס לעשרות ואף מאות אזכורים בעבר.

מגמה זו אינה מקרית. היא משקפת שינוי בסדרי העדיפויות של המשטר האיראני לנוכח שני אירועים מרכזיים: גל המחאות הפנימיות, שהגיע לשיאו בדיכוי אלים בראשית ינואר 2026, והעימות הצבאי הישיר עם ישראל וארצות הברית במסגרת מבצע "שאגת הארי" בסוף פברואר. שני אירועים אלה תבעו את מרבית הקשב הפוליטי והתקשורתי של ההנהגה האיראנית, והובילו להזנחה כמעט מוחלטת של הסוגיה הפלסטינית.

עם זאת, חשוב להדגיש כי מדובר בשינוי ברמת העיסוק ולא בשינוי אידיאולוגי. הניתוח האיכותני של ההצהרות מלמד כי העמדות הבסיסיות של איראן נותרו בעינן: שלילת קיומה של ישראל, תמיכה מתמשכת ב"חזית ההתנגדות", ודחייה עקבית של הסדרים מדיניים שאינם מבוססים על תפיסת העולם האיראנית. כלומר, הירידה בהיקף ההתייחסויות אינה מעידה על התמתנות, אלא על התאמה נסיבתית.

גם בהיבט המוסדי והדיפלומטי ניכרת אותה מגמה. במהלך הרבעון תועד מפגש אחד בלבד בין בכיר איראני לבכיר פלסטיני, בהשוואה לשבעה מפגשים ברבעון השני של 2025 ושלושה-עשר ברבעון הראשון של אותה שנה. ירידה זו משקפת צמצום בפעילות הישירה של איראן בזירה הפלסטינית, לפחות בטווח הקצר.

המגמה לא מקרית, ומשקפת שינוי בסדרי העדיפויות של המשטר האיראני לנוכח שני אירועים מרכזיים: גל המחאות הפנימיות, שהגיע לשיאו בדיכוי אלים, והעימות הצבאי הישיר עם ישראל וארה"ב

המסקנה העולה מן הנתונים היא כי הסוגייה הפלסטינית, מבחינת איראן, אינה יעד עצמאי אלא רכיב פונקציונלי במדיניות רחבה יותר. כאשר היא משרתת את האינטרסים האסטרטגיים של המשטר – היא זוכה להדגשה, משאבים ותשומת לב. כאשר סדר היום משתנה, היא נדחקת לשוליים. זהו מאפיין קלאסי של מדיניות כוח, ולא רק של מחויבות אידיאולוגית בלעדית.

לממצא זה יש השלכות רחבות יותר על אופן הבנת הסכסוך. ראשית, הוא מערער על התפיסה הרווחת בישראל הרואה באיראן גורם מניע מרכזי של הדינמיקה הישראלית-פלסטינית. בפועל, הנתונים מלמדים כי איראן מגיבה לסכסוך ומנצלת אותו, אך אינה תלויה בו באופן מוחלט. שנית, הוא מדגיש כי גם במצבי הסלמה אזורית רחבה, הסוגייה הפלסטינית אינה בהכרח נמצאת בראש סדר העדיפויות של שחקנים אזוריים מרכזיים.

עם זאת, אין להסיק מכך על ירידה מתמשכת במעורבות האיראנית. הדוח מצביע על כך שמגמת הירידה עשויה להשתנות, במיוחד לנוכח הצטרפות שחקני "חזית ההתנגדות" – חזבאללה, המיליציות השיעיות והחות'ים – למערכה האזורית. במצב כזה, הסוגייה הפלסטינית עשויה לשוב ולשמש מנוף מרכזי במדיניות האיראנית.

בסופו של דבר, התמונה המצטיירת היא מורכבת אך עקבית: איראן אינה נוטשת את הסוגייה הפלסטינית, אך גם אינה שבויה בה. היא מפעילה אותה בהתאם לצרכיה, לעיתוי ולסביבה האסטרטגית.

עבור מקבלי ההחלטות בישראל, המשמעות ברורה: ההתמקדות הבלעדית באיראן אינה יכולה להחליף התמודדות עם הסכסוך עצמו.

איראן לא נוטשת את הסוגייה הפלסטינית, אך לא שבויה בה, ומפעילה אותה בהתאם לצרכיה, לעיתוי ולסביבה האסטרטגית. עבור ההנהגה בישראל המשמעות היא שהתמקדות באיראן לא מחליפה התמודדות עם הסכסוך

הנתונים מלמדים כי גם כאשר איראן מפנה את מבטה, הסכסוך נותר על כנו – בלתי פתור, זמין לניצול, וממשיך לעצב את המציאות האזורית.

ד"ר רז צימט, הוא מנהל תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה.