המעקב אחר עמדת איראן ברבעון השני של 2026 במסגרת קבוצת המחקר "תמרור-פוליטוגרפיה" מלמד כי טהרן חוזרת בהדרגה לעסוק בסוגייה הפלסטינית, לאחר שברבעון הראשון כמעט נדחקה זו מסדר יומה.

אך החזרה הזאת אינה מעידה על שינוי רעיוני, על ריכוך, או על רצון איראני להשתלב במהלך מדיני כלשהו. להפך: היא מבטאת ניסיון מחודש להציב את הפלסטינים בתוך תפיסת הביטחון האיראנית הרחבה, זו הרואה בישראל אויב שיש לשלול את קיומו, וב"חזית ההתנגדות" מנגנון אזורי שנועד לשחוק אותה. במילים אחרות, איראן אינה חוזרת אל הפלסטינים כדי לפתור את הסכסוך; היא חוזרת אליהם כדי להשתמש בו.

ד"ר רז צימט, הוא מנהל תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה.

יש משהו כמעט אירוני בכך שדווקא אחד השחקנים המזוהים ביותר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בחר – גם אם לא במוצהר – להניח אותו בצד.

ממצאי הדוח לרבעון הראשון של 2026 של קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה" מצביעים על תופעה חריגה בהיקפה: דחיקה כמעט מוחלטת של הסוגיה הפלסטינית מסדר היום של ההנהגה האיראנית, וזאת על רקע התפתחויות פנימיות וחיצוניות חריפות במיוחד.

ד"ר רז צימט, הוא מנהל תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר סיפקה לאיראן הזדמנות כפולה: לבטא את תמיכתה בעניין הפלסטיני ולממש הלכה למעשה את תפיסת "התלכדות הזירות". משמעותה של תפיסה זו היא הפעלה בו-זמנית של רשת השלוחים שטוותה איראן לאורך שנים כדי לתמוך בחמאס ולכפות על ישראל הפסקת אש, בטרם תפגע אנושות ביכולותיו.

האידיאולוגיה האיראנית שלאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 שללה מכול וכול את עצם קיומה של מדינת ישראל והתמצתה בסיסמה: "ישראל חייבת להימחק מעל פני המפה". על רקע זה ראתה איראן חובה מתמשכת להניף את דגל העוינות לישראל ולתמוך במאבק הפלסטיני נגדה.

ד"ר רז צימט, הוא מנהל תוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מומחה לאיראן באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור פוליטוגרפיה.

ההתערבות הבוטה של החרדים בפריימריז של הליכוד מחייבת אותנו לברר מה הם רוצים, מה מניע את החברה החרדית. כל עוד זה נשאר בתוך ד' אמותיהם, אין זה עניינו של הציבור הרחב, אבל כאשר הם מנסים להשתלט על מפלגת השלטון, יש לברר מה קורה בתוכם ואיך זה עלול להשפיע עלינו.

האם אלה רק תאוות תקציבים והשתמטות מן הצבא ומן העבודה? זה כשלעצמו נוגע לנו, אבל האם יש מעבר לכך?

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

במשך למעלה מארבעה עשורים, האסטרטגיה הישראלית נשענה על הנחת יסוד שכמעט לא נאמרת בקול: ארצות הברית תישאר הכוח המארגן הבלתי מעורער במזרח התיכון, מוכנה ומסוגלת לממן את יתרונה הצבאי של ישראל, לספוג את העלויות הדיפלומטיות של מדיניותה, ולפקח על מאזן הכוחות באזור לפי תנאיה של וושינגטון. הנחה זו הולכת ומתפוגגת כעת, וקובעי המדיניות הישראלים היו איטיים מדי בהתמודדות עם השינוי.

הנסיגה מהעליונות

ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון מעולם לא הייתה מוחלטת, אך הייתה ממשית דיה – רשת של זכויות שימוש בבסיסים, מכירות נשק, ערבויות ביטחוניות וגיבוי דיפלומטי, שאפשרה לוושינגטון לפעול כבוררת עליונה מהלבנט ועד המפרץ.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.