במלחמות מודרניות כמעט אין עוד מנהיגים המודים שהם יוצאים לקרב בגלל אינטרסים, כוח או שליטה. במקום זאת הם מציגים את המלחמה כחובה מוסרית. לא מלחמה למען המדינה בלבד, אלא מלחמה למען האנושות. לא מאבק על גבולות, אלא מאבק על ערכים.

כאשר מנהיגים מדברים על "הגנה על העולם החופשי", "מאבק בברבריות" או "הצלת אוכלוסיות מדיכוי", הם פועלים בתוך שדה לשוני שנוצר בעידן ה"נאורות". הנאורות היא תנועה אינטלקטואלית ותרבותית, שהתפתחה במאות ה-17 וה-18, המדגישה את עליונות התבונה ככלי לשחרור האדם מבורות, סמכות מסורתית ודעות קדומות, ולביסוס ידע, מוסר, וסדר חברתי – על עקרונות רציונליים ואוניברסליים.

הרעיון של ערכים אוניברסליים, חירות, זכויות אדם ותבונה, היה אחד ההישגים הגדולים של הנאורות. אולם לא פעם אותה שפה עצמה משמשת להצדקת מלחמות.

כשמנהיגים מדברים על "הגנה על העולם החופשי", "מאבק בברבריות" או "הצלת אוכלוסיות מדיכוי", הם פועלים בשדה לשוני שנוצר בעידן ה"נאורות". אולם לא פעם אותה שפה עצמה משמשת להצדקת מלחמות

כאשר מדינה רואה את עצמה כנושאת של ערכים כלליים, היא עלולה להציג את מלחמותיה לא כהכרח פוליטי אלא כשליחות מוסרית. מלחמה איננה עוד אמצעי, היא הופכת למעשה מוסרי. לא עוד "כך רוצה האל" או "כך רוצה המלך", אלא "כך נכון מוסרית לכל אדם רציונלי" (עמנואל קאנט).

הדפוס הזה מוכר היטב בהיסטוריה. במאות ה-18 וה-19 מעצמות אירופאיות הצדיקו את הקולוניאליזם בטענה שהן מביאות קידמה, תבונה וציוויליזציה לעמים "נחשלים". האימפריה הבריטית, למשל, תיארה את שלטונה בהודו ובאפריקה כמשימה מוסרית של הפצת חוק, סדר והשכלה. הכיבוש לא הוצג ככיבוש אלא כשליחות נאורה.

גם במאה ה־21 מלחמות מוצגות לעיתים קרובות כמאבק מוסרי בין טוב לרע. כך הציגה ארצות הברית את הפלישה לעיראק בשנת 2003. המלחמה לא הוצגה רק כמהלך אסטרטגי נגד משטר עוין, אלא גם כפעולה שנועדה לשחרר את העם העיראקי מדיקטטורה ולהביא דמוקרטיה למזרח התיכון. התוצאה בפועל הייתה כאוס אזורי ומלחמות אזרחים שנמשכו שנים.

גם בישראל מופיע השיח הזה בצורה ברורה מאוד, בעיקר ברטוריקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא פעם נתניהו איננו מציג את המלחמות של ישראל רק כהגנה על אזרחיה. הוא מציג אותן כחלק ממאבק רחב בהרבה, מאבק של העולם החופשי נגד כוחות המדכאים חופש ותרבות. נתניהו:

"זו [המלחמה באיראן) לא רק המלחמה שלנו, זו המלחמה של העולם החופשי, והייתי אומר – העולם המתורבת" (ויינט, 9 באוקטובר 2024).

שפה זו ממסגרת את הפעולה הצבאית נגד איראן לא רק כהגנה עצמית, אלא כמעט כחובה מוסרית.

פלישת ארה"ב לעיראק לא הוצגה רק כמהלך אסטרטגי נגד משטר עוין, אלא גם כפעולה לשחרור העם העיראקי מדיקטטורה ולהביא דמוקרטיה למזה"ת. התוצאה בפועל הייתה כאוס אזורי ומלחמות אזרחים של שנים

גם במלחמה בעזה נתניהו טען פעמים רבות שישראל איננה נלחמת רק בחמאס למען ביטחונה, אלא מגינה על העולם החופשי מפני טרור אסלאמי קיצוני. ואת החזבאללה נתניהו מציג לא רק כאיום על גבולה הצפוני של ישראל, אלא איום על הסדר הבינלאומי כולו. במילים אחרות, המלחמה מוצגת כחלק ממאבק מוסרי גלובלי בין ציוויליזציה לבין קיצוניות ומעניקה למלחמה בחזבאללה ממד מוסרי רחב יותר מההקשר המקומי.

השפה הזו מעוררת כמה תהיות. ראשית, היא מטשטשת את הממד הפוליטי של המלחמה. מלחמות הן תמיד תוצאה של אינטרסים, פחדים, חישובים אסטרטגיים ולעיתים גם טעויות. כאשר הן מוצגות כמאבק בין טוב מוחלט לרע מוחלט, הדיון הציבורי נעשה פשטני. לדוגמה, כשהמלחמה באיראן מוצגת אך ורק כחלק ממאבק בין ציוויליזציה למשטר דרקוני ואכזרי, קשה לדון בשאלות חשובות של מדיניות, אחריות פוליטית ופתרונות מדיניים.

שנית, רטוריקה של מלחמה מוסרית מקשה על ביקורת פנימית. אם המלחמה מוצגת כהגנה על העולם החופשי, מי שמעז לבקר אותה עלול להיתפס כמי שמערער על עצם המאבק נגד הרוע. דוגמה לכך ניתן לראות בשיח הציבורי בישראל סביב המלחמה בעזה שבו ביקורת על מדיניות הממשלה הוצגה לעיתים קרובות כהחלשת המאבק ופגיעה במאמץ המלחמתי.

שלישית, כאשר מלחמה מוצגת כחלק ממאבק עולמי בין ציוויליזציה לברבריות, גבולותיה נוטים להתרחב. אם ישראל איננה נלחמת רק על ביטחונה אלא על עתיד העולם החופשי, אזי כמעט כל עימות אזורי יכול להיתפס כחלק מאותו מאבק כולל. המלחמה כיום בחזבאללה ובאיראן לא מוצגת רק כבעיה ביטחונית אזורית, אלא כאיום גלובלי שמצדיק פעולה רחבה בהרבה.

השפה הזו מטשטשת את הממד הפוליטי של המלחמה. מלחמות הן תמיד תוצאה של אינטרסים, פחדים, חישובים אסטרטגיים ולעיתים טעויות. כשהן מוצגות כמאבק בין טוב מוחלט לרע מוחלט, הדיון הציבורי נעשה פשטני

מלחמות נתפסות אפוא לא כעימותים על אינטרסים, גבולות או כוח, אלא כהכרח מוסרי, כהגנה על הטוב וכמאבק בין צדק לרוע. במצב זה, עצם השימוש בשפה מוסרית לא רק מתאר אלא גם מנרמל את המלחמה ומרחיב את גבולות הלגיטימיות שלה, עד כדי כך שהאלימות נתפסת כמותרת וכהכרחית.

דווקא משום כך חיוני לשמור על הבחנה חדה בין צורך ביטחוני קונקרטי לבין רטוריקה מוסרית גורפת. מלחמות שהוצגו כהכרח מוסרי אוניברסלי הסתיימו לא פעם בהתפרקות פוליטית, באי יציבות ממושכת ובהחרפת האלימות.

הדוגמאות רבות: למשל המלחמה בעיראק ב-2003 נוסחה כהפלת דיקטטורה וכינון דמוקרטיה אולם הובילה לקריסת מוסדות המדינה ולאלימות מתמשכת; ההתערבות בלוב ב-2011 שהוצדקה כהגנה על אזרחים, הסתיימה בהפלת המשטר אך גם בהפיכת המדינה לזירת עימות בין כוחות יריבים.

גם הפלישה לאפגניסטן ב-2001 שהוגדרה כמאבק עולמי בטרור, הסתיימה לאחר שני עשורים בחזרת הטליבאן לשלטון ובאי יציבות מתמשכת. הדפוס החוזר אינו מקרי.

ככל שהמלחמה מוצגת כמאבק מוסרי כולל, כך מצטמצמת היכולת לבחון את גבולותיה, את מחירה ואת תוצאותיה בפועל.

חיוני לשמור על הבחנה חדה בין צורך ביטחוני קונקרטי לבין רטוריקה מוסרית גורפת. מלחמות שהוצגו כהכרח מוסרי אוניברסלי הסתיימו לא פעם בהתפרקות פוליטית, באי יציבות ממושכת ובהחרפת האלימות

הנאורות ביקשה להעניק לאדם תבונה וביקורת. אך כאשר שפתה הופכת לכלי להצדקת מלחמות, היא עלולה לאבד את אחד מעקרונותיה החשובים ביותר, החובה להטיל ספק גם בצדקתו של הכוח.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.