מהחילוץ האמריקאי באיראן ועד הונגריה של ויקטור אורבן, הלקח ברור: בעידן של חרדה, מלחמה ושחיקת אמון, הציבור לא בוחר רק מי צודק יותר. הוא בוחר מי מספר סיפור חזק יותר.
חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אבל כמעט מייד היה ברור שזה איננו רק סיפור על חילוץ. זה היה סיפור על האופן שבו שלטון מספר הצלחה.
האירוע לא הוצג רק כהישג של מודיעין, תעוזה ויכולת. הוא נעטף בשפה של נס, שליחות ומשמעות. זו לא הייתה רק פעולה צבאית. זו הייתה יצירת נרטיב.
חילוץ הנווט האמריקאי מאדמת איראן היה, לכאורה, אירוע צבאי נקודתי. מבצע מורכב, הצלחה מבצעית, רגע של הקלה לאומית. אך כמעט מייד היה ברור שזה לא רק סיפור על חילוץ, אלא על האופן בו שלטון מספר הצלחה
וזו בדיוק הנקודה החשובה. בעידן של מלחמות מתמשכות, חרדה ציבורית, אי־ודאות כלכלית ושחיקת אמון במוסדות, שלטון אינו יכול להסתפק עוד בניהול. הוא חייב לספק פירוש. הציבור אינו מחפש רק מי פעל נכון, אלא מי יודע להסביר מה קורה, למה זה קורה, ומהו המקום שלו בתוך הסיפור הזה. הפוליטיקה של התקופה איננה מתנהלת רק על עובדות. היא מתנהלת על משמעות.
בארצות הברית רואים זאת היטב. אירוע צבאי הופך בן רגע לסמל. לא רק הצלחה, אלא הוכחה. לא רק מבצע, אלא עדות לכך שההנהגה פועלת כביכול בתוך מסגרת גדולה יותר של ייעוד וצדק.
בהונגריה, אורבן בנה במשך שנים פוליטיקה שלמה על אותו עיקרון, גם אם בתרגום אחר: לא רק ממשלה, אלא הגנה על הציוויליזציה; לא רק שלטון, אלא שמירה על זהות, ריבונות ואומה. לכן גם כשהוא מותקף על הכלכלה, על השחיקה, על המבנה המוסדי, הוא עדיין ניצב בתוך סיפור רחב בהרבה ממדיניות יומית. הוא איננו רק מנהל. הוא מתיימר להיות מגן.
הדוגמאות האלה אינן מקריות, והן גם אינן זרות לישראל. הן מלמדות על חוק פוליטי בסיסי של התקופה: כאשר המציאות נעשית מפחידה יותר, יקרה יותר ומבולגנת יותר, הציבור נמשך פחות לתוכניות עבודה ויותר למסגרות משמעות. לא משום שהוא איננו רציונלי, אלא משום שבתקופות כאלה אנשים מבקשים יותר ממדיניות. הם מבקשים שייכות, בהירות, ותשובה לשאלה באיזה סיפור הם חיים.
כשהמציאות נעשית מפחידה, יקרה ומבולגנת יותר, הציבור נמשך פחות לתוכניות עבודה ויותר למסגרות משמעות. בתקופות כאלה הוא מבקש יותר ממדיניות. הוא מבקש שייכות, בהירות, ותשובה לשאלה באיזה סיפור הוא חי
וכאן בדיוק נמצאת חולשתו הגדולה של המחנה המבקש להחליף את השלטון בישראל. פעם אחר פעם הוא יוצא לקרב מצויד בנתונים נכונים, בביקורת מוצדקת, ובתחושת בהילות אמיתית, אבל בלי סיפור מספיק חזק. הוא מדבר על מחדלים, על שחיקה מוסדית, על תקציבים, על חלוקת הנטל, על כישלון ניהולי. כל אלה חשובים. אבל אף אחד מהם, לבדו, איננו נרטיב. אלה טיעונים. אלה כתבי אישום. אלה סיבות להחליף. אבל הם עדיין לא תשובה לשאלה לשם מה.
מנגד, הנרטיב הישראלי הקיים הוא חזק בהרבה. הוא איננו רק נרטיב של ימין או של קואליציה. הוא נרטיב עומק: ביטחון, זיכרון היסטורי, יהדות, איום קיומי, עמידה מול אויבים, תחושת שליחות, וחלוקה חדה בין מגינים לבין מערערים. אפשר לבקר אותו, ואפשר להזהיר מפניו, אבל אי אפשר לזלזל בכוחו. הוא מציע לבוחר לא רק עמדה פוליטית אלא זהות. לא רק בחירה בקלפי אלא תחושת תפקיד בתוך סיפור לאומי.
ופה בדיוק נופלת שוב ושוב האופוזיציה הישראלית. היא מאמינה שדי יהיה להוכיח שהשלטון נכשל. אבל כישלון איננו נרטיב. גם מחדל איננו נרטיב. אפילו זעם ציבורי איננו נרטיב. כל אלה יכולים לערער שלטון, אבל לא בהכרח להחליף אותו. כדי להחליף שלטון צריך להציע לציבור מסגרת משמעות חלופית. צריך להציע לא רק ביקורת על הסיפור הקיים, אלא סיפור מתחרה.
והסיפור הזה לא יכול להיות רק "ניהול טוב יותר". ניהול טוב יותר הוא הבטחה טכנית. הוא חשוב, אבל הוא לא סוחף. גם "חזרה לנורמליות" איננה מספיקה, משום שנורמליות איננה חזון כאשר הציבור חי בתחושת חירום.
שוב ושוב המחנה שמבקש להחליף את השלטון יוצא לקרב, מצויד בנתונים, בביקורת מוצדקת, בתחושת בהילות אמיתית – אבל בלי סיפור מספיק חזק. אלה טיעונים, כתבי אישום, סיבות להחליף. אך לא תשובה לשאלה לשם מה
מי שרוצה לנצח בבחירות הבאות בישראל יצטרך להציע נרטיב שהוא לא פחות ישראלי, לא פחות לאומי, ולא פחות חזק רגשית, אבל בנוי על יסודות אחרים.
ישראל של ברית אזרחית במקום רק מחנאיות. ישראל של ביטחון ואחריות. ישראל של שירות, שותפות ויצרנות. ישראל שמבקשת להגן על עצמה, אבל גם לשקם את עצמה. לא פחות מחויבות למדינה, אלא מחויבות מסוג אחר.
זהו האתגר האמיתי של הבחירות הבאות. לא רק למצוא מועמד נכון, לא רק להתאחד, לא רק לדייק מסרים. האתגר הוא לבנות סיפור. סיפור שיידע לומר לציבור לא רק מה נשבר, אלא מה ראוי לבנות. לא רק למה צריך לסיים תקופה, אלא איזו תקופה חדשה יכולה להתחיל.
בלי זה, גם הביקורת המוצדקת ביותר תישמע כמו הערת שוליים מול סיפור יריב שמציע גורל, משמעות וזהות.
לכן הבחירות הבאות בישראל לא יוכרעו רק על יוקר המחיה, על המחדל הבא, על משבר הגיוס או על השאלה מי אשם יותר.
הן יוכרעו על השאלה מי מצליח לנסח עבור הציבור סיפור גדול יותר על ישראל עצמה.
הן יוכרעו על השאלה מי מבין שהפוליטיקה כבר איננה רק מאבק על ניהול, אלא מאבק על דמיון.
הן יוכרעו על השאלה מי יודע שלא די לומר כי השלטון כשל, וצריך גם להסביר באיזו מדינה אחרת, באיזו רוח אחרת, ובאיזה חוזה אזרחי אחר ראוי להחליף אותו.
זהו האתגר האמיתי של הבחירות הבאות. לא רק למצוא מועמד נכון, לא רק להתאחד, לא רק לדייק מסרים. האתגר הוא לבנות סיפור. סיפור שיידע לומר לציבור לא רק מה נשבר, אלא מה ראוי לבנות
בעידן כזה, בחירות אינן מוכרעות רק על אמת. הן מוכרעות על כוחו של סיפור. ומי שמגיע למערכת הבאה עם רשימת כשלים בלבד, מגיע בלי הנשק המרכזי של הפוליטיקה החדשה.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם