אחד המרשימים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית, לטעמי, הוא הסיפור על תיבת פנדורה.

המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שהאלים בראו את העולם ויישבו אותו בבעלי חיים ובבני אדם, כש"בני אדם" משמעו: גברים בלבד.

הטיטאן אפימתאוס היה האחראי על מתן תכונה חיובית לכל בעלי החיים, אבל כשהגיע לאדם, כבר לא נשארו לו תכונות חיוביות לתת.

פרומתאוס אחיו, שרצה בטובת האדם ורצה לאפשר לו יכולת שאין לבעלי-החיים, פיצה את האדם על כך כשנתן לו את האש – דבר שזאוס, מלך האלים והאחראי על הברקים והאש, אסר מכל וכל. אבל פרומתאוס גנב את האש מזאוס ונתן אותה לאדם למרות האיסור המפורש.

לפי המיתולוגיה היוונית האלים בראו את העולם ויישבו אותו בבעלי חיים ובבני אדם (גברים בלבד). הטיטאן אפימתאוס היה אחראי על מתן תכונה חיובית לבעלי החיים, אך כשהגיע לאדם לא נשארו לו כאלה לתת

פרומתאוס נענש, כמו שיודע כל מי שמכיר את סיפורי המיתולוגיה – הוא נכבל אל קיר סלע בהרי קווקז, שם היה מגיע מדי יום עיט ואוכל את הכבד שלו, שצמח שוב במשך הלילה, ולמחרת היה העיט חוזר ואוכל אותו.

אבל גם את בני-האדם (כולם גברים, כזכור) רצה זאוס להעניש, על שקיבלו את האש מפרומתאוס, ולכן החליט לברוא אישה.

זה לא אני, נשבע לכם, זו המיתולוגיה, וזה זאוס שראה ביצירת האישה עונש. 

כך או כך, את האישה יצר הפייסטוס מחימר, והאלים הפיחו בה חיים. אז נתנה לה אפרודיטה יופי, ואפולו נתן לה כישרון מוסיקלי ואת היכולת לרפא.

האלים קראו לה פנדורה, שפירושה – מתנת כל האלים.

יחד איתה נתן זאוס לבני האדם תיבה. הוא אמר לפנדורה לא לפתוח אותה לעולם, אבל יחד עם התיבה נתן בפנדורה את תכונת הסקרנות.

עד לרגע זה חי המין האנושי בעולם מושלם וללא דאגות, כך על פי המיתולוגיה היוונית. ואז פתחה פנדורה את התיבה.

היא עשתה זו מטבע הסקרנות שנתן בה זאוס, שנאמר: אחראית אבל לא אשמה.

התיבה, כמו שאתם כבר יודעים, חלקכם מניסיון חייכם ומתוך הצרות שכבר ידעתם, וחלקכם מתוך הצרות שראיתם סביבכם, אצל אחרים, ורובכם כנראה גם וגם – הכילה את כל הצרות הידועות לנו כיום: החל בעוני ועבודה קשה וכלה במחלות ומגפות ומלחמות ורוע לב וקנאה ומה לא. אלו יצאו מהתיבה והתעופפו להן בחלל החדר וריחפו החוצה מהחלון והתפזרו בעולם.

פנדורה מיהרה לסגור את התיבה בבהלה – אבל כבר היה מאוחר מדי.

פרומתאוס נענש – נכבל לסלע בהר, לשם הגיע מדי יום עיט ואכל את כבדו, שצמח שוב בלילה, ולמחרת העיט חזר ואכל אותו. אבל גם את בני האדם (הגברים, כזכור) רצה זאוס להעניש על קבלת האש, לכן החליט לברוא אישה

מכאן יש שתי גרסאות:

הגרסה לילדים, אותה הכרתי מילדותי שלי, והמקובלת על רוב הציבור, מספרת כך: לאחר שסגרה את התיבה, שמעה פנדורה נקישה קלה מבפנים, וקול רך התחנן לצאת. היא פתחה את התיבה, וממנה התעופפה דמות שנראתה כמו פיה טובה מן האגדות.

זו היתה התקווה.

כי כך, אומרת הגרסה לילדים – שבה, אני מניח, רובכם עדיין מאמינים – פיצו האלים את בני האדם אחרי שהביאו להם את כל הצרות: הם העניקו להם את התקווה, שבאמצעותה יוכלו לאגור כוחות ולהתמודד עם כל הצרות הללו.

אבל זו, להזכירכם, הגרסה לילדים.

הגרסה השנייה, האמיתית, היא הגרסה שאליה התכוונה המיתולוגיה.

זוהי הגרסה למבוגרים בלבד, והיא אומרת כך: לא רק שהתקווה איננה פיצוי על הצרות, אלא היא אחת מהן. ולא רק שהתקווה היא אחת מהצרות שהיו סגורות בתיבה והשתחררו ממנה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.

קראתם נכון – לפי תפישת המיתולוגיה היוונית עצמה, התקווה היא לא רק אחת מהצרות שהשתחררו מהתיבה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.

*  *  *

המוח האנושי מתוכנת לחפש דברים שליליים.

הפונקציה האחת והיחידה של המוח, כל מוח, היא הישרדות. לשם כך התפתח אבולוציונית, וככל שמדובר במוח האנושי – גם הלך והשתכלל במרוצת השנים למטרה זו.

לפי הגרסה האמיתית, למבוגרים בלבד, שאליה התכוונה המיתולוגיה – לא רק שהתקווה אינה פיצוי על הצרות שהיו סגורות בתיבה והשתחררו ממנה – אלא היא אחת מהן. ולא זו בלבד, אלא שהיא הצרה הגדולה מכולן

מטבע הדברים, הישרדות כוללת את כל הפונקציות הפיזיולוגיות הבסיסיות, אבל בהיבט המתקדם והמורכב יותר, כוללת גם הישרדות והישמרות מסכנות חיצוניות.

זיהוי הסכנות בזמן והיערכות להן היא מרכיב חיוני וחשוב בהישרדות המין האנושי והפרט.

לכן מתוכנת המוח האנושי קודם כל לחפש סכנות, ובתרגום לשפת היומיום המוכרת לנו – להתמקד בשלילי.

זה אינו עניין רכילותי – זוהי תכונה אבולוציונית בסיסית.

לכן מרבית החדשות שמופיעות באמצעי התקשורת הן שליליות – לאו דווקא משום שהמציאות היא כזו, אלא משום שידיעה על אדם שבניין קרס עליו תמיד תמשוך את תשומת ליבנו לפני ידיעה על אדם שתרם מהונו להקמת בית יתומים.

כי הסכנה מפחידה אותנו וצריכה להפחיד, כדי שנדע להיערך לה ולהימנע ממנה ולא להגיע למקומו של האיש שעליו מסופר בחדשות.

זהו תנאי בסיסי להתמודדות עם סכנות. תנאי בסיסי להישרדות.

התקווה טבעה לטשטש את דמות הסכנה, להחליש אותה, ולפגוע בהיערכות לה.

ולכן – כך טוענת המיתולוגיה היוונית בכוונתה המקורית – לכן הייתה התקווה הצרה הגדולה מכל אלו שבני האדם לקו בהן, אחרי שהשתחררה מהתיבה ובני האדם התוודעו אליה.

הסכנה מפחידה אותנו וצריכה להפחיד, כדי שנדע להיערך לה ולהימנע ממנה. זהו תנאי בסיסי להתמודדות עם סכנות ולהישרדות. התקווה טבעה לטשטש את דמות הסכנה, להחליש אותה ולפגוע בהיערכות לה

ומשום כך כשאני נוסע לבתי ביפו וחזרה, עניין של שלוש שעות בכביש רגיל, ביום שאיננו זמן מלחמה, אני לא "מקווה" להגיע הביתה בשלום – לתקווה אין כאן מקום ותפקיד, ואם אשקיע בה אנרגיה, אמצא את עצמי בצרות. במקום זה אני נערך לנסיעה הזו בידיעה הברורה הבאה: שמטרת כל הנהגים האחרים בכביש היא להרוג אותי.

ושעלי מוטל להימנע מכך.

אני לא מקווה לכלום – אני נערך לסכנה. ההיערכות הזו וההתנהלות בהתאם לה מעלה את סיכויי ההישרדות שלי.

*  *  *

ומה הביא אותי לכתוב את הטור הזה עכשיו?

כי מתרבים סביבי במהלך המלחמה הזו עוד ועוד אנשים ש"מקווים" ו"מאמינים" שבסופו של דבר "יהיה בסדר" – הרי עברנו את פרעה, לא נעבור גם את זה?

לאורך כל ההיסטוריה היו היהודים עם שיש בו תקווה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ו"כשיבוא המשיח", וכן הלאה. וכשמקווים, לא עושים. מחכים למשיח שיעשה. ומתפללים. ומשתטחים על קברי צדיקים. ומנשקים מזוזות.
ומקווים לטוב.

ולכן בכל דור ודור היהודים אכלו אותה. כך או אחרת.
חוץ מהדורות שקמו ועשו מעשה והמדינה קמה.

מתרבים סביבי במלחמה הזו אנשים ש"מקווים" ו"מאמינים" ש"יהיה בסדר". לאורך ההיסטוריה הייתה תקווה ליהודים, וכשמקווים, לא עושים. מחכים למשיח שיעשה. ומתפללים. ולכן בכל דור ודור היהודים אכלו אותה

ועכשיו אני שומע סביבי אנשים מלאי תקווה המדברים על הדבר הבא: היום בו נחזור לשגרה.

אז יש לי חדשות בשבילכם: מה שיש היום, מה שאנחנו עוברים מהשבעה באוקטובר ועוד הרבה לפניו, ועדיין אנחנו עוברים עכשיו ונעבור גם הלאה – זו השגרה שלנו. הגיע הזמן שתתחילו להפנים.

אל תקוו לטוב. תקווה היא האויב שלכם. בגלל זה האלים הכניסו אותה לתיבת הצרות – כדי שתקוו לטוב ותמשיכו לסבול מהן. טוב לא יהיה – יהיה מעכשיו והלאה מה שיש עכשיו.

*  *  *

באחד בנובמבר 2022 קיבלה ישראל מהאלים המיתולוגיים תיבת פנדורה – קוראים לה ממשלת הטרלול, או בשמה הרשמי "ממשלת ישראל".

כמות הצרות שיצאו מהתיבה הזו מרגע שנפתחה לא ניתנת לתיאור, ואחריהן משתרכת כל הזמן באוויר אותה דמות מסתורית דמוית פיה המרחפת מעל הכול ושמה "תקווה".

"יום אחד יהיה טוב יותר".

ישראל קיבלה מהאלים המיתולוגיים תיבת פנדורה – ממשלת הטרלול. כמות הצרות שיצאו ממנה לא ניתנת לתיאור, ואחריהן משתרכת באוויר דמות מסתורית דמוית פיה ושמה "תקווה" – "יום אחד יהיה טוב יותר"

זו הייתה השיטה של משטרים דיקטטורים כאלה ואחרים – להשאיר בעם הנכבש על ידם תקווה שעוד מעט יהיה טוב יותר, ושעם גמר המלחמה והכיבוש הם ייקחו חלק בשפע שהכיבוש מבטיח להם. וכמו שניסח זאת, למשל, הרמן גרינג: "לקחת להם כמעט הכול ולהשאיר להם תקווה". הוא קרא לזה "ניהול פסיכולוגי של אוכלוסייה". כי תקווה מונעת מרירות. תקווה מונעת כעס. תקווה מונעת התקוממות. 

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.